קר, כל כך קר שם, בחוץ. אז למה? למה כל כך קשה להוציא את דרי הרחוב מהרחוב, גם בימי החורף? מי שעובד עם האוכלוסייה הזו, שמנסה להושיט יד, יודע שמעבר לכל המצוקות המדרדרות אדם למדרכה, יש קסם אפל שמשאיר אותו שם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מעבר לכל ההתמכרויות, יש גם את ההתמכרות לרחוב, לתחושת ההרפתקה והחופש בחיים שמחוץ לגבולות החברה – ואלה התחושות הממכרות ביותר שאדם יכול לחוות. מבעד לכל הזוהמה והסכנה יש ברחוב גם חברות, דאגה, אפילו משפחתיות. שם תמצא את מי שדומה לך, שנמצא באותו מקום בחיים, חבר לרגע, שלא ישפוט אותך ובזה יש טיפה נחמה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לעמוד הטלגרם שלנו
6 צפייה בגלריה
דרי רחוב מתגודדים במחסה באזור התחנה המרכזית הישנה. ''אני יודע שאתם לא רעבים אבל קחו, תשמרו''
(צילום: דנה קופל)
כשהטמפרטורות צונחות, הסכנה לחייהם עולה. שלושה דרי רחוב נמצאו מתים בסערה הקודמת, וכל לילה קר כמו בסוף השבוע הזה עלול להוסיף למניין הקורבנות.
באחד הלילות של השבוע שעבר פגשנו את דוד אגייב (36), יוזם עמותת "אכפת" לדרי רחוב, בשכונת שפירא. על צג הטלפון נרשמו עשר מעלות וגשם קל החל לרדת. יחד עם וסים (31), שעד לאחרונה גר בעצמו ברחוב, העמסנו את הרכב באוכל ובשתייה ויצאנו להעביר את הלילה ברחוב.
התחנה הראשונה: אזור התעשייה בבת-ים. המקום שבו נפטרו בסופה האחרונה שני דרי רחוב. ברכב מתערבבים ריחות שקשה להסביר במילים. חוץ מהאוכל ומהציוד שיחולקו להומלסים נגד הקרה, יש בבגאז' גם כמה שקיות שבהן נארז רכושם של דרי הרחוב שמתו ועכשיו צריך למצוא את המשפחה שלהם כדי להחזיר את הפריטים המעטים ששמרו על גופם – משקפיים, חולצה, מגבת.
אגייב הכיר את ההומלסים שנמצאו במרכז. "אחד נמצא בתל-אביב ושניים בבת-ים", הוא מזכיר. "בתל-אביב זה היה מ', בן 52, דר רחוב עשרות שנים, אלכוהוליסט מוכר. ו' וד' מבת-ים גם היו מבוגרים, בני 50־60, דרי רחוב ותיקים, מכורים לסם. שלושתם עולים מברית-המועצות. מ' מת מהיפותרמיה ובבת-ים אחד מת מהיפותרמיה והשני משחפת.
אגייב: "לפעמים מגלים את השם, במקרים רבים אין שם או שיש רק שם פרטי ואז על הקבר לא רשום כלום. הייתי עומד שם לבד, כמו סרט אימה, ולא יודעים את מי קוברים. העדפתי להפסיק ללכת"
"כשדייר רחוב מת לא מתעכבים יותר מדי על פענוח. כותבים בדוח 'מת מהיפותרמיה' על אלכוהוליסטים ו'מת ממנת יתר' על נרקומנים. באותו יום שהם מתו הצלנו תשעה דרי רחוב מאותו מצב. החורף זה רק טריגר למי שכבר נמצא בתהליך של גסיסה. בשיא החורף תשימי אדם בריא לישון בספסל הוא לא ימות מהיפותרמיה. אבל בגלל השילוב של המחלות וההזנחה של דרי הרחוב, יחד עם כל החומרים שהם לוקחים והשתייה, הם מתים במהירות.
"ואז", הוא ממשיך, "די מהר מגיע אלינו טלפון או מחברים של אותו אדם או מהרשויות שמכירות אותנו, מבקשים שנבוא כדי לזהות. בדרך כלל כשאני מגיע לאזור עומד בזירה שוטר, לבוש יפה, לא מרשה לעצמו להתלכלך יותר מדי, לא בודק עליו כלום, לא מנסה להבין מי הבן אדם. לידו גם עומד נציג מהרווחה. אני מזדהה מולם – ואז השוטר נותן לי לראות מי הנפטר.
"ככה זה גם היה בסופה האחרונה. הגיעה אליי הודעה מאנשים בשטח על שני דרי רחוב שמתו בבת-ים. הגעתי והיה שם נציג מכל רשות. עומדים בצד, מסתכלים עליהם. אני ישר מצאתי מי אלה לפי חברים שלהם מהרחוב. התקשרתי להמון אנשים, חיפשתי אם יש להם משפחה. על בחור אחד לא מצאתי כלום, לא מצאתי משפחה שקשורה אליו. אצל הבחור השני הגעתי לבית אבות של אמא שלו, אבל היא כבר מתה. הצלחתי לשכנע את הבעלים של בית האבות לתת לי לחפש בארכיון את שאר המשפחה, גיליתי שהדודה שלו באשדוד ושיש לו גם אחות, אבל עד שעידכנתי אותן הוא כבר היה קבור".
מה התפקיד שלך כשנפטר דר רחוב?
"אני מודיע לכל החברים שלו מהרחוב, גם אם הוא היה הכי גמור, מחפש לפחות אדם אחד שהכיר אותו. אחרי זה בודק משפחה. אם יש באגף רווחה מישהי שאכפת לה, שהייתה אמורה לטפל באותו דר רחוב, אני מודיע לה ונותן לה לטפל בשאר הדברים. אני אוסף את הציוד שלהם, אם אין משפחה להחזיר לה את החפצים אני שומר אותם אצלנו בעמותה. יש לי חדר וחצי של דברים משמונה השנים האחרונות. לא זורק, אין לי אומץ, הם כנראה יישארו שם עד שנחליף מקום. אי-אפשר להחליט בשביל המת מה לעשות עם הדברים שלו, אולי יום אחד מישהו יגיע לחפש אותם? שומרים, לא משנה מה".
היית בלוויות של הגברים מבת-ים?
"לא. לפי החוק חייבים לעשות חקירה חברתית למת – לגלות מי הוא, איפה היה מטופל, חיים חברתיים, משפחה – אבל אף אחד לא עושה את זה באמת, ממהרים לקבור. מקסימום בודקים טביעות אצבע כי להרבה מהרחוב יש תיקים במשטרה. לפעמים מגלים את השם, במקרים רבים אין שם או שיש רק שם פרטי ואז על הקבר לא רשום כלום. הפסקתי ללכת ללוויות לפני חצי שנה. הייתי עומד לבד, כמו סרט אימה, ולא יודעים את מי קוברים, מחכה שיקברו אותו ובורח. זה היה לי קשה מאוד אז העדפתי להפסיק".
באזור התעשייה בבת-ים דרי רחוב נזרקים באמצע כביש רטוב, בחניה, מתחת לגגון פח נטוש, ככה, בגשם, אפילו בלי שמיכה. ריבוע של אספלט על הרצפה, לא מתוחם ומלא בזבל ובמחטים שנשטפו עם הגשם, משמש כבית. אגייב מניח שקיות אוכל, בלי לפנות אליהם, וממשיך לדירות שבבעלות עמותת "אכפת" שנמצאות ממש בסמוך לפארק התעשייה.
אגייב, נשוי ואב לשניים, בעל תואר שני בחינוך, מכיר מקרוב את החיים ברחוב. כילד עולה חדש הידרדר לפעילות עבריינית ועד מהרה הפך לחסר בית. לאחר שהצטברו לו 34 תיקים במשטרה, הועבר דוד בן ה-15 בצו בית משפט להוסטל טיפולי לבני נוער. שם חל השינוי המהותי בחייו והוא עלה על המסלול.
"לפני שמונה שנים חבר שלי ששירתי איתו בצבא הזמין אותי לחתונה שלו בקנדה. במסיבה ניגש אליי בחור - לבוש פצצה, אבל רואים על הפרצוף שלו שהוא נרקומן, אני מזהה נרקומנים בקלות. הוא סיפר לי שהוא היה דייר רחוב במשך 15 שנה, השתקם ועכשיו מפעיל ארגון שעוזר לאוכלוסיות מוחלשות. התחברתי לארגון שלו שם וראיתי שהם אשכרה משכנים אנשים בכל מצב בבתים ראויים – זונות, נרקומנים, לא משנה מי הבן אדם, הוא ישן בלילה תחת קורת גג ולא תחת כיפת שמיים. עפתי. התקשרתי לאשתי, שהייתה בחודש השישי, ואמרתי לה שאני נשאר שם ללמוד את התחום".
כשחזר ארצה הקים באזור המרכז עשרה מתחמי מגורים לדרי רחוב. "נדל"נות של דרי רחוב", הוא קורא לזה, "בתים שמי שמפעיל אותם זה בני שירות ומתנדבים. בתים שאין בכניסה אליהם שום קריטריון – מי שצריך, מתקבל". הדירות מאובזרות כדירות משפחתיות סטנדרטיות והשיקום מתבצע בשיחות קבוצתיות, העשרות ושילוב בחיי הקהילה שבה נמצאת הדירה.
אנחנו חונים מול מבנה ענק שסגור בדלתות ברזל. כמה אנשים מציצים, מזמינים פנימה להתגונן מהטפטוף. "כאן יש לנו ארבעה בתים וכל בית הוא לאוכלוסייה אחרת של דרי רחוב - נרקומנים, להט"בים, בריאות הנפש ונגמלים", מסביר אגייב שמתקבל שם בחיבוקים ונשיקות. "אנחנו מפרידים את האוכלוסיות שהיו מתערבבות ברחוב בטבעיות, כדי לא ליצור תקלים. רק גברים, אין נשים. האוכלוסייה שלנו פה מגיעה הכי מלמטה. אנשים שבקושי מסוגלים לצחצח שיניים, רק רוצים להשתמש, אין להם סיבה טובה לקום בבוקר".
אגייב: "בשנתיים האחרונות מגיעים אלינו אנשים בגלל הקורונה. הכי קשה לי איתם. אין אף תהליך גמילה שאפשר להציע להם ואין איך לשכנע אותם להאמין שוב בחיים"
לדבריו, למרות שמדובר באנשים שלא רגילים לישון מתחת לקורת גג, חשוב להם לחזור למקום שמשמש כמתחם בטוח. "למרות שהחיים שלהם בזבל הם רוצים את 'המיטה שלהם', פיסת בד, את ה'ארון' שישמור על הציוד. וזה מה שאנחנו מספקים להם פה עד כמה שאנחנו יכולים".
בדירה מספר אחת נמצאים דרי רחוב פגועי נפש. הבית חשוך, כבר אחת בלילה, ומתוך 14 דרי רחוב רק שלושה עדיין ערים. במטבח, באמצע הבית, מחכה רפאל (60) שמספר כי הוא קורא "ידיעות אחרונות" באדיקות. בסלון יושב דני, שרואה בטלוויזיה סרט על פבלו אסקובר. ובחוץ מחכה אופיר חברוני (33) מהשומרון. הוא התקשה להירדם וממש מתרגש לראות אורחים שמגיעים מבחוץ.
"ישבתי שלוש שנים בבית סוהר על התפרצויות", הוא מתחיל לספר כדי לנסות להשאיר אותנו עוד. "אין לי אבא, הוא מת, ואמא שלי וחבר שלה העיפו אותי מהבית. בימים סוערים כמו היום הייתי ישן תחת גגון ברחוב ששמר עליי מהגשם. מתחמם מהומלסים נוספים ששכבו לידי. הרגשתי שהחיים שלי הולכים להיגמר שם, מתחת לגגון. אמרתי שאעבור עוד יום ועוד יום עד שאמות".
רפאל הגיע לרחוב ושם התמכר לסמים. "כשהתחלתי להסניף קריסטל הייתי חייב למכור סמים כי זה יקר מאוד, עולה 500 שקל לשני גרם. לא רציתי עזרה מאף אחד, רק לעשות סמים, להיכנס לכלא, לצאת לרחוב שוב ושוב ושוב. חבר שלי נפטר מול הפנים שלי ומאז הפסקתי לעבוד".
מה הכי קשה ברחוב?
"הרעב יותר מהכל, והצמא. חוסר הוודאות, מתי הפעם הבאה שתוכל להכניס משהו לפה, זה הדבר הכי-הכי קשה".
שמעת על שני דרי הרחוב שנפטרו באזור התעשייה?
"כן, כשדר רחוב מת זה לא מפתיע אף אחד, תאמיני לי. גם חברים שלי מתו ברחוב. החורף זה תקופה קשה, לפעמים הבדידות היא זו שהורגת אותך יותר מכל גשם או בוץ. העצב הוא קשה".
מספרם של חסרי הבית המוכרים על ידי הרשויות, נכון לשנה שעברה, עמד על 3,471. המספר האמיתי כנראה גבוה בהרבה. זאת, משום שההגדרה ל"דרי רחוב" מתייחסת רק למי שמלאו לו 18, שרוי בהזנחה גופנית ו/או נפשית, נמצא בניתוק או בניכור ממשפחה ואינו נאבק לשנות את מצבו. מי שאינם עונים על ההגדרה והגיעו לרחוב מסיבות אחרות יוגדרו כ"חסרי דיור", כך שישנם בישראל עוד אלפי חסרי בית שאינם מוכרים ככאלה על ידי הרשויות.
6 צפייה בגלריה
''בשנתיים האחרונות הגיעו אנשים שנפגעו מתקופת הקורונה. זו האוכלוסייה הכי קשה כרגע''. בת ים
(צילום: אסף קמר)
מאות מבין חסרי הבית המוכרים אינם מטופלים בשגרה, עקב קושי לאתרם וחוסר האמון של רבים מהם ברשויות. לפי הנתונים, בשנת 2020 חלה עלייה של 27 אחוז במספר דרי הרחוב המקבלים טיפול במשרדי הממשלה. אגייב מכיר את הנתון הזה מקרוב.
"בשנתיים האחרונות הגיעה אלינו אוכלוסייה שאנחנו לא מכירים – אנשים שעברו לרחוב בעקבות המצב הפיננסי שלהם והם גרים באזור התעשייה, איפה שנמצאו דרי הרחוב המתים. זו האוכלוסייה הכי קשה כרגע. בקורונה הם אפילו הוכפלו. אנשים שהיו טיפה מעורערים מלכתחילה עברו ישר לרחוב והרחוב השתלט עליהם. בסופות הם מצטברים אצלנו בבתים, אין להם לאיפה להימלט מהקור".
איך היית מאפיין אותם?
"ההומלסים החדשים הם אנשים שנפגעו משמעותית מתקופת הקורונה. אנשים שניסו להחזיק מעמד אבל מלכתחילה היה להם קשה והמגפה נתנה להם בום סופי. למשל, אנשים בלי משפחה, אנשים שלא הצליחו לעמוד בשכירות, אנשים שחיכו לוועדה מסוימת לבריאות הנפש והוועדה נמרחה ולא הגיעה אז הם לא הצליחו להחזיק את עצמם מעל המים. יש מכל הגילים ומכל הסוגים, אין טייפ אחד מסוים. הם אנשים בלי התמכרויות, או לפחות כאלה שהתחילו בלי והתמכרו ברחוב. בעלי השכלה. יש להם הרגלים אחרים. שותים מדי פעם, לא עושים סטלות יותר מדי, לא עושים יותר מדי ונדליזם. יש להם חברים, יש להם לאן לברוח בשתיים בלילה, אבל הם בורחים לשעה וחוזרים לחור שלהם ברחוב.
"האמת שהכי קשה לי איתם. קשה לי איתם מבחינת ההתנהגות, גבולות, אי-אפשר לעבוד איתם על אותם דפוסים שאתה עובד עם מכורים. אין אף תהליך גמילה שאפשר להעביר אותם, הם פשוט במצב נפשי גמור ואין איך לשכנע אותם להאמין שוב בחיים".
ועכשיו, לרחוב. "אנחנו הולכים לחלק ממתקים", מסביר אגייב. "דרי רחוב תמיד במנצ'יז, סמים זה סמים, אז אנחנו הולכים לתת להם מתוקים. זה נותן לאלו שחיים ברחוב להרגיש שהם עדיין מחוברים לכלל החברה. לחמנייה ריקה או שוקו בשקית נותנים להם את התקווה הכי קטנה".
זה לא מפחיד אותך בכלל?
"לא. אני גם נותן להם חיבוקים – אנשים ש-15 שנה לא התקלחו, חולי איידס, שחפת, וירוסים, אבל אם אתה לא תיתן לו חיבוק הוא לא ייקח ממך אוכל ולא ירצה עזרה. והעזרה הזו היא כל מה שיש לו לאותו לילה".
הגשם מתחזק, השעה שלוש בלילה. המעלות יורדות לאט-לאט. אנחנו מגיעים לאזור התחנה הישנה. עשרות דרי רחוב, בעיקר צעירים, מתקבצים במבנים נטושים. מדי פעם אפשר לשמוע קולות של מצית שמנסה להדליק אש ואז פורץ ניצוץ ואנחות רווחה נשמעות מכל עבר. ואז שוב, ניסיון להדליק את המצית, שאיפה, אנחת רווחה ואז שקט. השקט בין לבין מקפיא לא פחות מהרוח הנושבת.
מחלקים בורקסים ועוגיות ומתחילים להסתובב ביניהם, לא שואלים כלום, רק אם הם רעבים ורוצים משהו להכניס לפה. הרוב מסרבים, אפילו הרעב לא גורם להם להפסיק את המרדף אחרי הסוטול.
"שלום-שלום", אנחנו שומעים מבטא כבד מאחורינו, זו אנה (40), שעובדת ברחוב בעיקר בלילות. לבושה בגדים דקים שצמודים לה מאוד לגוף. "אני לא רעבה. תודה. אבל אני רוצה את המעיל של וסים". השניים מכירים מהרחוב. "תוריד את המעיל, זה של אישה. תביא לי, קר לי".
וסים לא נכנע ללחצים, הוא כבר מכיר כל טקטיקה של כל דייר בשכונה. "היא עלתה מברית-המועצות. לא מצאה עבודה והידרדרה לרחוב", הוא מסביר במקומה. "כל פעם שאני מנסה לעבור לגור במקום אחר אני מתגעגעת וחוזרת לרחוב. לפה", היא אומרת. "פה בשכונה יש לי את החברים הקרובים שלי. כל פעם זה מושך אותי לפה מחדש. זה החיים שלי. בקור אני מוצאת איפה להתחבא – יש פה חורים בגינה שאפשר להיכנס בהם כמה אנשים ולישון את הלילה".
וסים מתקבל בחיבוקים מכל עבר. "כולם מכירים אותי", הוא אומר בחיוך חסר שתי שיניים קדמיות. הקריסטל מת' פוגע קשות בשיני המשתמשים. "גרתי חמש שנים ברחוב. בלי גג, בלי בית ובלי תקווה. הייתי אוכל פעם בכל ארבעה ימים. כל הזמן רק רוצה קריסטל. מגיל 15 אני מעשן קריסטל. אין תיאבון, אין שינה, רוצה רק לעשן.
"תפסו אותי על סחר כי מכרתי לשוטר סמים כשהוא היה במדים, זה כמה הייתי מחוק. ישבתי במעצר ובגלל שלא הייתה לי כתובת מגורים לחזור אליה לא השתחררתי כמה חודשים. עד שדוד הוציא אותי משם ועברתי לגור בבית לדרי רחוב עם עוד 14 אנשים. ברחוב הייתי בן אדם, כולם אוהבים ומכבדים אותי ברחוב. אפילו אם היית בחרא, ברחוב אתה צריך שם טוב".
רפאל, דר רחוב: "כשאחד מאיתנו מת ברחוב זה לא מפתיע אף אחד. החורף זה תקופה קשה, אבל לפעמים הבדידות היא זו שהורגת אותך יותר מכל גשם. העצב הוא קשה"
האווירה מתוחה, מפחידה, מהפנטת. הסקרנות משתקת את הגוף ובמקביל מושכת אותך אל החורים שמהם מבצבצים קולות וראשים של אנשים. וסים פוגש צעירה שהייתה לו חברה טובה ברחוב. קוראים לה נס והיא בת 20. בחורה יפת מראה, מלאה בתכשיטים, עם שיניים רקובות ועיניים עייפות. הוא רץ אליה עם שקיות אוכל וכל החברים מסביב שמחים לראות אותו אבל מיד מתכנסים חזרה, מסתתרים מהקור. "תפסו את האוכל, נו. זה בשבילכם", הוא מכניס לחור שקיות עם מאפים. "אני יודע שאתם לא רעבים אבל קחו, תשמרו. אני אוהב אתכם, מתגעגע אליכם".
נס: "איפה נעלמת?"
וסים: "אני נקי כבר חודש, הייתי בבית סוהר, באבו כביר, השתחררתי ומצאתי איפה לגור. תשמרי על עצמך בלי שטויות. פעם הבאה שאני חוזר לפה אני מוציא אותך מפה, לוקח אותך פרויקט".
"היא ילדה מתוקה שאני לא יודע איך הידרדרה לרחוב", הוא מספר. "המשפחה שלה היו באים אליי ברחוב, מבקשים ממני לשמור עליה. היא פוסט-טראומטית כנראה וברחה מהבית. לא הסכימה לחזור. ההורים שלה מגיעים לפה מדי פעם עם הרכב שלהם, יושבים איתה עשר דקות, כמה שהיא מסכימה והולכים. היא ממש המלכה פה באזור. לא יודע למה היא ככה, אבל אני מת עליה. כשהייתי ברחוב הייתי שומר עליה, לא נותן לאף אחד להתקרב".
אני רואה שאוהבים אותך פה.
"כן. אני פרשתי מהסמים בשם טוב. לא יצאתי סמוי לא כלום. נכנסתי בטוב ויצאתי בטוב, לא חייב לאף אחד כסף. היו לי חיים נוראיים פה, אין לי שיניים, אין לי עבודה, אבל אהבתי את האנשים והם אהבו אותי. היינו משפחה".
הגשם ממשיך לרדת. ממשיכים לסמטת עכו המוכרת, מחלקים גם שם קצת אוכל. אלונה, צעירה יפה אוחזת מבחנה, ניגשת. "אני לא רוצה אוכל, אני רוצה כסף. תנו לי חמישה שקלים", כשמבהירים לה שתקבל הכל חוץ מכסף, היא עונה: "טוב אז שמיכה, אני רוצה לישון ונהיה ממש ממש קר. אין לכם איזו שמיכה לתת לי?" אגייב מגיש לה קפוצ'ון חם. "לא רוצה חולצה, שמיכה לישון. איך אני אשן על חולצה?" אנחנו משאירים לה את הקפוצ'ון, אגייב יחזור אליה יותר מאוחר עם שמיכה.
והיא נשארת בודדה ברחוב, כשמסביבה עוד המון בודדים, שמתחברים לקבוצה אחת, בעל כורחם. וסים נפרד מכולם, עולה לרכב. בלי שידבר, מרגישים עליו את הגעגוע לרחוב.
6 צפייה בגלריה
''בן אדם נולד להיות חופשי וכשהוא מגיע לרחוב הוא מתמכר לפרידום הזה''. דרי רחוב בבת ים
(צילום: אסף קמר)
"בן אדם נולד להיות חופשי וכשהוא מגיע לרחוב הוא מתמכר לפרידום הזה", מסביר אגייב ומגיש לוסים סיגריה מנחמת. "זה גונב את הנפש. בן אדם הופך להיות מינימליסט טוטאלי, וכשאתה לוקח אותו מהרחוב ומכניס אותו למוסד - הגבולות סוגרים אותו. אנחנו חייבים להזמין אותם להיות שוב חלק מהחברה הישראלית, אפשר לשקם אותם ולהחזיר לקהילה אנשים ממש-ממש טובים".
וסים לוחץ את ידי. "תזכרי - חוכמת הלב היא הכי חשובה, יותר מהכל, זה המסר שלך מהערב הזה. וזה מי שאנחנו, כל מי שגר ברחוב. תזכרו אותנו".
