Keep Calm and Carry On, או בעברית - הישארו רגועים והמשיכו קדימה בנחישות, הייתה סיסמה שהופצה בבריטניה מטעם מערך ההסברה הלאומי שם בחודשים לפני מלחמת העולם השנייה, כשהלך והתבהר כי החיה הנאצית מרימה שם את ראשה ושצריך משהו שירים את המורל. השלט הזה תלוי בכניסה לביתנו. אני מאמין בו מאוד, בעיקר בשעות הקשות.
הסיסמה הזו משקפת יותר מכל את דמותו של ראש הממשלה שהנהיג את בריטניה במהלך המלחמה הזו, וינסטון צ'רצ'יל. ארבע מילים שמסכמות את השנים הקשות בתולדות האימפריה, ואולי בתולדות הפלנטה כולה, ואומרות שגם בשעות הקשות ביותר חייבים לנהוג באחריות, בשיקול דעת, להיות "קול", להיות בוגרים. לא לשקוע לתהום צלמוות, או לנסוק לאופוריית מלחמה מוגזמת.
אבל מאידך, להיות רגועים בתפיסה הצ'רצ'יליאנית, לא אומר להיות רפוי, או ותרן, או פשרן, או פחדן, או תבוסתן. בכלל לא. ההיפך - הסיסמה הזו קוראת להמשיך בגאון ובנחישות כדי להשיג את יעדי המלחמה.
ייתכן והיה גם נכון לתלות את השלט הזה בכניסה לחדר הישיבות של קבינט המלחמה, גם בעומק הבור, גם במקלט התת־קרקעי בלב הרי ירושלים. ראש ממשלת ישראל רוצה לדמות לצ'רצ'יל, אבל ככל שהוא מתאמץ יותר, כך הדמיון דווקא חומק ממנו. במקרה הזה הוא לא לבד. תופי המלחמה שעולים מחדר הקבינט מגלים חוסר בקיאות במה שאותו צ'רצ'יל הוכיח בשנות המלחמה האיומה. איפוק הוא לא תבוסה. המתנה אינה הכלה. סבלנות אינה אות לחולשה.
בינתיים, זו אינה הרוח שם. גורם הבקיא מאוד בישיבות המרתוניות שהתנהלו השבוע בשורת חדרי דיונים חשאיים, מעל ומתחת לאדמה, אומר כי "אם היו מצלמים את זה ומשדרים ביוטיוב, היו היום ארבעה מיליון איש בנתב"ג שמנסים למצוא דרך לברוח מכאן".
הלילה יצאה לדרך התגובה האיראנית על ההתנקשות הישראלית בגנרל הבכיר בדמשק. ואם ישראל תגיב, היא תגיב על מטרות אסטרטגיות בלב טהרן ואולי בערים נוספות. זה בינארי - אפס או אחד. קבינט המלחמה, ולא רק נתניהו וגלנט, סבר אמש כי אם התקיפה תהיה משטח איראן, ישראל חייבת להגיב כי, כפי שאומר אחד מהמקורות, "לא ייתכן שישראל תתקוף מטרה בסוריה, ואיראן בתגובה תתקוף משטח איראן לשטח ישראל, וישראל לא תגיב".
בדיונים אושרו תוכניות ההתקפה, שלפי הוראת קבינט המלחמה יופעלו תוך שעות ספורות. בקבינט רצו אמש תגובה מיידית, בלי היסוס ובלי המתנה. איראן, מצידה, הורתה להפסיק את התעופה בחלקים גדולים משטחה למקרה שישראל תגיב. מעריך ההגנ"א האיראני בכוננות שיא ובטהרן חוששים מעוד טעות של יירוט כלי טייס אזרחי.
יש ערך סמלי לעצם ההתקפה. זו הפעם הראשונה שישראל מותקפת מצד מדינה ריבונית מאז מלחמת המפרץ ב־1991, אבל כאז כן עתה - יש גם סיבה לנשום עמוק, לשתות מים, אם צריך, ולעצור לרגע.
ב1991 ישראל נענתה לבקשה האמריקנית שלא להגיב נגד עיראק כדי לא לפרק את הקואליציה הבינלאומית, ועבור נזק מזערי שגרמו הטילים קיבלה פיצויים עצומים, גם מארצות־הברית וגם מגרמניה. עד לפני יומיים היה הבדל צורם בין שתי הפעמים - אז ארצות־הברית ביקשה מישראל לשבת בשקט ושהיא וכוחותיה יטפלו במשגרי הטילים. בפעם הזאת, ארצות־הברית פשוט ביקשה מישראל לשבת בשקט. וזה כמובן מעורר קשיים נוספים.
ארצות הברית לא הבינה עד ליומיים האחרונים את חומרת המצב ואת חוסר הנכונות הישראלית להכיל התקפה איראנית מאדמה איראנית על שטח ישראל. הדבר נוגע מהיחסים הרעועים שבין נתניהו והנשיא ומאיטיות העברת חלק מהחומרים המודיעיניים הנובעים מקשרים ברמות נמוכות יותר עם דרגי העבודה בישראל.
על פי פרסומים, ישראל לא תיאמה את פעולת החיסול בדמשק עם ארצות־הברית. אגף המבצעים של צה"ל עידכן אותם אודות הפעולה רק במקביל לנחיתת הפצצות על הבניין. האמריקנים התפוצצו מכעס.
הם מודאגים מאוד ומרגישים שישראל קלעה אותם בדיוק למצב ממנו ניסו להימנע. מצד אחד אינם רוצה להתסבך במלחמה עם איראן, שארצות־הברית, אחרי שהגיבה בכח על תקיפה של מטרות אמריקניות והרגיעה את האיתוללות, חשבה שהצליחה למנוע. מאידך - האמריקנים קיבלו סימנים ברורים שגורמים להם לחשוש כי אי־התגייסות חד־משמעית לצידה של ישראל תתפרש לרעה גם במדינות אחרות כמו ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות.
החדשות הטובות, ואלו שמדגישות עד כמה ישראל צריכה לנהוג במתינות ואחריות, הן שארצות־הברית נכנסה לפעילות דיפלומטית משמעותית ביממות האחרונות ונראה כי הפעילות הזו נותנת אותותיה
החדשות הטובות, ואלו שמדגישות עד כמה ישראל צריכה לנהוג במתינות ואחריות, הן שארצות־הברית נכנסה לפעילות דיפלומטית משמעותית ביממות האחרונות ונראה כי הפעילות הזו נותנת אותותיה. הרבה דיפלומטיה תזזיתית וקריאות דו־צדדיות לשרי החוץ האיראנים מעמיתים בגרמניה, בריטניה, צרפת, סעודיה וטורקיה, כדי לשכנע אותם לצמצם את הפעילות. איראן, לפי הפרסומים, החליטה בעקבות זאת להקטין מאוד את נפח ההתקפה שלה, ולהרחיק את היעדים של ההתקפה לאיזורים מרוחקים מהמרכז.
ועוד משהו שדורש מבוגר אחראי שכל כך חסר כאן מאז 7 באוקטובר - היחס לציבור, לא רק לאויב שיחטוף על הראש. הרי ההנחיות לא סבירות (לימודים לא ועבודה כן? מותר לצאת החוצה?). מי במדינה מקבל החלטה על מה עושים עם הציבור וכמה מלחיצים אותו? מי מאשר את זה? להבנתי - אף אחד.
