THE ONLY WAY IS UP ("הדרך היחידה היא למעלה") זה המשפט שכתוב על השלט בלשכתו של תת-אלוף אסף צלאל (45), ונדמה שאין דרך מתאימה יותר לתאר את טייס הקרב הבכיר שעומד כיום בראש חטיבת התקיפה הרב-זרועית של צה"ל, אחרי שבתור נער הוא הגיע, כפי שהוא עצמו מגדיר זאת, "למקומות הנמוכים ביותר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הוא גדל בשכונה ד' בבאר-שבע. אח תאום ליניב, איש שוק ההון - "הוא המראה שלי למה הייתי יכול להיות באזרחות" - ואח גדול להילה, מורה לריקוד ולפילאטיס, שצעירה מהם בשש שנים. כשהיה בן שנה וחצי עברה המשפחה להתגורר בטבעון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"משפחה אמידה, מחוברת ומגובשת", מתאר צלאל. "אבא שימש כמנכ"ל בכמה חברות, אמא עבדה כמורה לביולוגיה בתיכון, ואחר כך כמנהלת חשבונות. מצב סוציו-אקונומי גבוה. ההורים נתנו לנו הכול: רכיבה על סוסים, קראטה, כדור-מים, אנגלית. קיבלתי כל מה שילד יכול לחלום עליו".
4 צפייה בגלריה
תא''ל צלאל ובנו. ''המטרה היא שכשהוא יהיה לוחם, אשב לו על הכתף עם אף-16''
(צילום: אלעד גרשגורן)
עד כיתה ח' הוא היה תלמיד מצטיין. "תעודה משעממת", הוא מחייך. אבל אז משהו קרה. "פתאום לא הסתדרתי עם החומר", הוא מתאר. "התחלתי להבריז. הפכתי לנער לא במסגרת. חברויות לא בריאות, סביבה עבריינית, אירועים של גניבות, מכות בין חבורות, משטרה שבאה הביתה, אבא שצריך לבוא לשחרר אותי אחרי שנעצרתי עם אופנוע גנוב".
גם היום, אחרי הדרך הארוכה והבלתי נתפסת שעשה מאז, הוא עדיין מתקשה לספר על כך בפתיחות גמורה. "ברמה הערכית, אני מתבייש במה שעשיתי באותן שנים", הוא מסביר. "ילד בן 16 וחצי שנעצר עם אופנוע גנוב בטבעון ומובא לתחנת המשטרה, זה אירוע רע. היו גם הרבה מאוד אירועים שפשוט לא נתפסתי בהם. אלימות, חיכוך מול ההורים והסביבה. הגעתי למקומות מאוד נמוכים עם עצמי. זה נמשך ברצף מכיתה ח' ועד לשירות הצבאי. את התיכון סיימתי כמובן בלי בגרות.
"לימים, כשסיימתי את קורס הטיס, דובר צה"ל הפיץ לתקשורת את נתוני בוגרי הקורס. מאילו ערים בארץ, בני כמה, מה השכלתם. כשאמא שלי ראתה ששני אחוזים סיימו ללא בגרות, היא אמרה לי: 'כתבו עליך בעיתון'".
איך נער על סף עבריינות, ללא בגרות, מגיע לקורס טיס?
"רציתי להתגייס, אבל לא הייתה לי איזושהי מוטיבציה מטורפת", הוא נזכר. "לא הלכתי לשום גיבוש או לאיזו יחידה התנדבותית. קיבלתי זימון למבדקי טיס אז הלכתי, אבל לא עברתי אותם מבחינה רפואית. גילו אצלי אסתמה חבויה. התגייסתי לאן ששלחו אותי – למשטרה צבאית".
דווקא שם, בטירונות המשטרה הצבאית בבסיס בית ליד, החל אצל צלאל "שינוי משמעותי מאוד", לדבריו. "המפקד שלי בטירונות, אבירם פסטרנק ז"ל, שנהרג שנים אחר כך בתאונת מטוס קל, נתן לי פתאום להרגיש מוצלח. הוא בחר בי כמצטיין שבועי בטירונות, ופתאום חזרה לי התחושה שלא הרגשתי שנים - שאני רלוונטי, מסוגל. ככה התחלתי לאהוב את השירות הצבאי שלי".
כבר במשטרה הצבאית צלאל עשה חיל. "שובצתי לשרת במה שנקרא אז 'כוח 100' - כזה שאמור להגיב באירועי קיצון של האסירים הביטחוניים. שירתי בכלא מגידו בתקופה שבה בתי הכלא הביטחוניים עדיין לא הועברו מאחריות צה"ל לשב"ס".
"כשסיימתי קורס טיס, דובר צה"ל הפיץ לתקשורת את נתוני הבוגרים. מאילו ערים בארץ, בני כמה, מה השכלתם. כשאמא שלי ראתה ששני אחוזים סיימו ללא בגרות, היא אמרה לי: 'כתבו עליך בעיתון'"
השאיפה להצטיינות, ששבה אליו בתקופת הטירונות, המשיכה לקנן בצלאל. הוא סיים בהצטיינות את קורס המ"כים וגם את קורס הקצינים, ובדרגת סגן כבר שימש כמפקד יחידת "כוח 100" בכלא מגידו.
אלא שבמקביל, אותה דחייה רפואית ממבדקי קורס הטיס לא הניחה לו. "במשך כמעט שלוש שנים לא הפסקתי להגיש ערעורים לחיל האוויר. הרי בטבעון הייתי ספורטאי, שחקן כדור-מים. הבאתי אישורים מרופאים אזרחיים מומחים שאין לי שום אסתמה. אחרי שלוש שנים של בדיקות הם נכנעו - בגיל 21, בדרגת סגן, מתפקיד של מפקד יחידה מבצעית, הפכתי להיות חניך בקורס טיס שנותן 'הקשבים' למ"כית שנמצאת חצי שנה בצבא".
איך מי שאין לו בגרות מתמודד עם הלימודים בקורס טיס?
"הייתי מאוד משימתי להצליח. בפיזיקה ובאנגלית למדתי הרבה יותר מכולם. לילות שלמים, זה היה טירוף. סיימתי בממוצע 99 בסעיף ההשכלה בקורס. וגם את הקורס כולו סיימתי כחניך מצטיין. מופז, כרמטכ"ל, ענד לי את הכנפיים. היה לי מאוד חשוב לסיים כמצטיין. כל הצטיינות כזו נתנה לי תוקף לזה שמה שעשיתי היה נכון. שזה המקום שלי.
"עד היום", אומר צלאל, "בכל היחידות שאני מפקד עליהן, אני נותן חשיבות מאוד גבוהה לבחירת המצטיינים. חשוב לי שהאנשים הטובים והמצוינים יראו שזה המקום הנכון בשבילם. אני מעניק גם תעודת הצטיינות למשתפר הכי גדול. החייל והחיילת שעשו את השיפור המשמעותי ביותר באותה תקופה, מקבלים גם הם תעודת הצטיינות. זה משהו שכנראה קשור לחוויה האישית שלי".
את קורס הטיס סיים צלאל במגמת קרב והחל לטוס על מטוסי אף-16 מדגמי נץ וברק, בטייסות השונות בבסיסי חיל האוויר רמון, חצרים ורמת דוד. ב-2006, בעת מלחמת לבנון השנייה, היה צלאל סגן מפקד טייסת נץ בבסיס נבטים. "היו לי כמעט 50 גיחות ללבנון לאורך הלחימה", הוא מספר.
אירועי מלחמת לבנון השנייה הותירו בו חותם עמוק. "אני כאן היום, בתפקיד הזה, בדיוק בגלל 2006", מסביר האיש שמשמש למעשה כיד ימינו של ראש חטיבת המבצעים בענייני תקיפה. "אני כאן כדי לוודא שיש לנו את המטרות, את המודיעין, את היכולת לסגור מעגל. את כל הדברים שלא היו ב-2006".
בשנתיים האחרונות תא"ל צלאל הוא למעשה מפקדה הראשון של חטיבת התקיפה הצה"לית - יחידה ותפקיד שנולדו ונבנו הרבה מאוד בזכות התפקידים שביצע צלאל לאורך שירותו.
"זו הייתה יוזמת הרמטכ"ל אביב כוכבי להקים יחידה שתעסוק בשילוב זרוע היבשה עם חיל האוויר", הוא אומר. "מי שהתחיל בזה הוא מפקד חיל האוויר כיום, תומר בר, בתפקידו הקודם כראש אגף התכנון. הוא חיפש את הדרך לקחת את כל יכולות התקיפה בצבא, ולראות שממצים אותן. שללוחם בים, באוויר וביבשה, יהיו את כל היכולות. שילוב של מודיעין ים, יבשה ואוויר - והפעלה מתואמת. אין הרבה צבאות בעולם שמצליחים בזה. אנחנו הכי מתקדמים.
"בשורה התחתונה, המטרה היא שכשהבן שלי, שמתגייס עוד שנה, יהיה לוחם וייצא לפעילות, אז אבא שלו עם האף-16 'יישב לו על הכתף'".
ונראה שתא"ל צלאל היה בדיוק הקצין המתאים לתפקיד. בשנת 2014 הוא שימש כראש מדור שליטה ב"בור" של חיל האוויר בבסיס הקריה בתל-אביב. "ב'צוק איתן'", הוא נזכר, "תקפנו צמוד למג"דים, ליווינו את הכוחות, אבל לא הצלחנו להביא את העוצמה בצורה טובה מספיק עבור המתמרן ביבשה. היו מקרים שישבנו מול המסכים ופשוט חשנו חוסר אונים. מהבחינה הזו, אם אני מסתכל על התפקיד הנוכחי שלי, זה היה אחד התפקידים שעיצבו אותי לקראתו יותר מהכול".
תמונה שתלויה בלשכתו, שאותה קיבל כמזכרת בסיום אותו תפקיד, נושאת עליה את הכיתוב: "נו, מה מפילים היום?", ומהווה תזכורת לאחד האירועים ההיסטוריים בתולדות חיל האוויר.
זה קרה ב-23 בספטמבר 2014. מטוס סוחוי 24 של הצבא הסורי חדר לשטח ישראל באזור רמת הגולן. צלאל ישב בבור, וההחלטה כיצד צריך לפעול הייתה שלו. "בתפקיד הזה חייבים קבלת החלטות מהירה", הוא מסביר. "היו לי אולי 15 שניות. אין זמן להתייעץ עם אף אחד. זה אתה לבד לגמרי שצריך להחליט. על כל המשמעויות שיש לאירוע כזה - מדינית, בינלאומית, אסטרטגית, טקטית. קיבלתי החלטה להפיל אותו. טיל פטריוט שוגר לעבר המטוס הסורי, פגע בו והפיל אותו". זה היה היירוט המבצעי הראשון בעולם של מערכת הפטריוט.
תא"ל צלאל זוכר היטב גם את ההמתנה מורטת העצבים לאחר ההחלטה. "עד שהטיל פוגע, ואחר כך השעות עד שקיבלתי גיבוי להחלטה", הוא מתאר. "זה עובר דרך מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה. בכל הזמן הזה אתה לבד עם עצמך".
בתפקידו הבא, שאותו מתאר צלאל כ"תפקיד הכי משמעותי שלי כמפקד - מאוד מאתגר מבצעית ופיקודית", הוא קיבל את הפיקוד על טייסת האף-16 110, שפעלה בבסיס רמת דוד.
"כחלק מהלקחים בתפקידים הקודמים שלי, בתפקיד הזה בנינו שיתוף פעולה עם חטיבת גבעתי", מספר צלאל. "מח"ט גבעתי היה אז ירון פינקלמן, היום ראש חטיבת המבצעים של צה"ל. בנינו יחד תוכנית מבצעית, וטייסת 110 הייתה 'שלהם'. היו לנו מטרות מוכנות למבצע בעזה".
היום יש עדיין מקום לתמרון יבשתי או שאפשר לנצח הכול מהאוויר?
"צה"ל חייב את שני הכלים. תמרון בתקיפה זו יכולת שחייבת להיות לנו, ואת זה אני אומר כאיש חיל האוויר. במערכות מסוימות ובסוגי לחימה שונים, אין דרך להשפיע ולהביא הישגים בלי התמרון. זה שלא מפעילים תמרון בכל סבב, זה כי זה לא נכון מבצעית או אסטרטגית".
צלאל מבקש גם לתקן את המינוחים. "היום זה כבר לא סיוע של חיל האוויר לתמרון", הוא מדגיש. "זו שותפות. זו תפיסה אחרת. שינוי תרבותי. בלחימה, לכל אוגדה או חטיבה בצה"ל יהיו מאות פצצות מהאוויר. חיל האוויר הוא חיל שהמוטו שלו הוא יעילות. לעומתו התמרון חי את הכאוס של המלחמה, וצריך להצטיין בתפקוד בכאוס הזה.
"ביבשה ברור שהתוכנית לא תמיד תצא אל הפועל. לכן יש אופציות שמתוכננות מראש. שני הגופים האלה צריכים ללמוד זה מזה. ביבשה את היעילות של חיל האוויר, ובחיל האוויר את הגמישות היבשתית. התפקיד של חטיבת התקיפה הרב-זרועית הוא לחבר בין השניים, לעזור להם להתאים את עצמם. זו המורכבות. וכשזה מצליח - זה מנצח".
"הלחימה הבאה בצפון תהיה אגרסיבית פי כמה ממלחמת לבנון השנייה. לא נוכל לעבוד שם בפינצטה, ייפלו אלפי פצצות ביום באלפי יעדים. חיזבאללה פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, והתושבים יצטרכו להתפנות אחרת מאות מהם ייהרגו. אין ברירה אחרת"
חטיבת התקיפה מונה כמעט מאה איש, שנאספו מכל הזרועות והחילות בצה"ל. "התקיפה כמקצוע, זה הסלוגן שלנו", אומר צלאל, "לכן גם הקמנו בית ספר לתקיפה רב-זרועית. בניית שפה משותפת, שבמקרה הצורך תעזור לנו לעבור מפינצטה למצ'טה. במבצע 'עלות השחר' לדוגמה, זו הייתה פעילות בפינצטה. אבל זה לא דומה ללחימה רב-זירתית, לא ללחימה עם תמרון, לא ללחימה בצפון. צה"ל מבין את זה היטב.
"לחימה בצפון תהיה אינטנסיבית ואגרסיבית יותר מאשר בסדרי גודל של פי כמה וכמה לעומת מלחמת לבנון השנייה. העובדה שחיזבאללה פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית תחייב את האזרחים שם לעזוב את בתיהם, אחרת יהיו להם מאות הרוגים. אין ברירה אחרת, כי מחבלי החיזבאללה בוחרים לקחת את אזרחי לבנון כבני ערובה, עד כדי לגרום להם להישאר בבתים, כלומר להתאבד, לטובת התדמית שחיזבאללה רוצה ליצור לצה"ל".
כדי להמחיש כיצד באמת פועל צה"ל, מתאר תא"ל צלאל אירוע שהתרחש במהלך מבצע "עלות השחר". "הייתי בבור של אגף המבצעים עם ראש חטיבת המבצעים. מהמסכים בצד ימין שלנו עקבנו אחרי דיווחי התקשורת על מלא נפילות רקטות על אזרחים, כולל פגיעות וילדים. אתה רואה את זה וזה מעצבן. בא לך להרוג מיד את כל מי ששיגר. במקביל, על המסך משמאל אנחנו עוקבים אחרי פעולת הסיכול מהאוויר של חאלד מנסור, מפקד החטיבה הדרומית של הג'יהאד, כשלפתע אנחנו רואים שיש ילדים בסביבתו. חיכינו חצי יום עד שהרגנו אותו. זה אירוע מטורף. אין הרבה מדינות בעולם שהיו מחכות במצב כזה. אבל זה המוסר, המקצוע, קור הרוח. מינימום פגיעה בלא מעורבים.
4 צפייה בגלריה
פעילי חיזבאללה. ''אף אחד מהם לא לוחם. לוחם נלחם בלוחמים, מחבל הורג חפים מפשע''
(צילום: EPA)
"בצפון לא נוכל לעבוד כך, בפינצטה. ייפלו שם אלפי פצצות ביום, באלפי מקומות, על אלפי יעדים. האוכלוסייה תצטרך להתפנות משם כמה שיותר מהר. אף אחד מאנשי חיזבאללה הוא לא לוחם בעיניי. לוחם נלחם בלוחמים, בצבאות. מחבל נלחם באזרחים, רוצה להרוג חפים מפשע. זה ההבדל בין ארגוני הטרור לבין צה"ל ומדינת ישראל. אתם רוצים להיות לוחמים? בואו, תילחמו נגד צה"ל".
במלחמת לבנון השנייה דובר על פחות מ-300 מטרות שהיו ב"בנק המטרות" של צה"ל.
"זה גדל מאז במכפילים של מאות. זה המון. וזו לא רק הכמות. זו האיכות של המטרות, ויעילות ההפעלה של התקיפה. ברגע שזה יהפוך למלחמה, זה כבר שינוי תפיסתי: מעבר מטיפול מאוד נקודתי ו'בוטיקי', לטיפול רחב. זה כבר לא ייראה כמו מב"מ, לא מה שרואים באיו"ש, לא בדרום ולא בחצי יום קרב עם חיזבאללה, זה 'אול-אין'.
"בפרקטיקה, מדובר בכמויות החימוש וגם בייעול המכונה שהיא הרבה יותר מחוברת, בזכות התהליך הזה שהרמטכ"ל כוכבי הוביל. חיבור בין כל הזרועות: מטה כללי, מודיעין, חיל האוויר, הים, היבשה. המושגים האלה, רב-ממדי, רב-זרועי, הם לא סיסמה. המנגנונים שבנינו מאפשרים ניהול אחר תוך כדי לחימה. אנחנו נדע לתקוף אינטנסיבית, מול ההשתנות שמתרחשת אצל האויב או אצלנו. לא נפעל רק על פי מה שהכנו מראש. המערכת של התקיפה יודעת להתחבר לשינויים בזמן אמת.
"זו לא תהיה מלחמה סטרילית, זו תהיה מלחמה. ואזרחי לבנון יהיו הראשונים שצריכים להבין את זה. כדאי שהם יימנעו ממתן אפשרות לחיזבאללה לפעול משטחם בזמני שגרה, ובוודאי שאם יש כבר משהו שקרוב למלחמה".
איך במצב כזה תוכל לשמור על המוסר? הקהילה הבינלאומית תעצור אותך מיד.
"המעבר מפינצטה למצ'טה לא ישנה את המוסר ואת טוהר המידות של צה"ל, שעדיין ינסה להימנע מפגיעה באזרחים שלא מעורבים. אבל כשיורים לכאן אלפי טילים, אין לנו דרך אחרת. גם הזירה הבינלאומית תבין את זה, וגם האזרחים בלבנון יבינו ויתפנו אחרת הם ייתפסו כמסייעים - אם הם ייתנו לחיזבאללה לירות מבתיהם, ועוד יישארו בהם בעצמם. כשעוברים למלחמה כולם יבינו, וגם העולם יהיה חייב להבין. זה לא יהיה קרוב לשום דבר שחווינו עד היום".
תא"ל צלאל נשוי למאיה, אשת סטיילינג ועיצוב, שאותה הכיר כשהיה בן 18 והיא בת 15. היום הם הורים לארבעה ילדים. "היא זו שבעצם סידרה אותי", הוא אומר, "הפכה אותי לבן אדם".
למרות תפקידו התובעני, תא"ל צלאל לא שוכח את תקופת נעוריו המורכבת ולמעשה כבר שנים שהוא נושא תפקיד נוסף - לא רשמי - "האבא של החיילים הבעייתיים בצה"ל".
"כשהייתי מפקד טייסת", הוא נזכר, "הגיע אלינו חייל אחרי שישב חצי שנה בכלא הצבאי. מיד כשהוא נכנס הוא התחיל לקלל את השליש. שפטתי אותו והכנסתי אותו לכלא. אבל כשהוא היה במאסר, הלכתי לבקר אותו כמה פעמים. בפעם הראשונה רק באתי והשארתי לו ספר. בפעם השנייה דיברנו קצת על מה שהוא קרא. בפעם השלישית עישנו סיגריה יחד. בסך הכול נתתי לו להבין שיש מישהו שדואג לו ושמאמין בו. יש כאלה שלא תצליח איתם לעולם, אבל אחד כזה שהצלחת איתו - הצלת אותו ואת כל משפחתו".
"צה"ל הוא המפעל החינוכי החשוב ביותר במדינת ישראל, המשפיע המרכזי ביותר בחברה הישראלית. אם בארה"ב זה הקולג', כאן זה צה"ל. מהמשפך הזה מגיעים לחברה הישראלית, ולכן יש לו אחריות. אם אני, בלי בגרות, הגעתי לקורס טיס, הכול אפשרי. ביטול הקב"א למשל הוא בדיוק הכיוון"
ואכן, כשהיה סגן מפקד טייסת ברמת דוד, תא"ל צלאל פגש כמה חיילים בעייתיים שלא ניתן להצליח איתם. תקרית אחת שזכתה לכותרות בכלי התקשורת, התרחשה בשנת 2012. צלאל היה אז רב-סרן, כששלושה מחיילי הבסיס תקפו אותו קשות, אחרי שהעיר להם על נהיגתם.
"הם נהגו שיכורים ליד הבריכה", מתייחס צלאל בפעם הראשונה לאותו אירוע. "מקום עם הרבה אנשים וילדים. הערתי להם והתלוננתי בפני המפקד שלהם. הם חזרו עם אלות והרביצו לי ולחבר שלי. אנחנו מבחינתנו עשינו הכול כדי לא להרביץ להם, אלא רק להתגונן. חטפתי חזק. העיפו אותם מהצבא".
השמועה על הפעילות החינוכית שלו עוברת מפה לאוזן. מפקדי יחידות בצה"ל מפנים אליו חיילים שהם מתקשים איתם, מנהלים ומורים בבתי ספר ובמוסדות לנוער בסיכון מזמינים אותו להרצות בפני תלמידיהם. "אני בא ומספר להם את הסיפור שלי. מנסה להסביר להם איך לא לעשות את הטעויות שאני עשיתי כנער".
אבל המקרה האישי שלך יוצא דופן.
"יש המון כמוני. הם משתקפים לי אינטואיטיבית כשאני נתקל בהם, ואני משקיע בהם המון מאמצים. אני מאמין בפיקוד מוטיבציוני. להפוך את ההיררכיה לגמישה. למפקד צריכה להיות היכולת לראות את החייל בקצה ולהפיק ממנו את המיטב. נכון שיש קודם כל את צורכי הצבא, אבל לצד זה עושים את כל מה שניתן כדי להתאים את זה גם לחייל. כצה"ל אנחנו עוד לא שם, אבל משקיעים בזה המון, לא רק במיון, אלא גם תוך כדי שירות. ויש לנו הצלחות לא קטנות.
"אם בהייטק יכולים להיות בני 14 שיכתבו את התוכנית הכי מתקדמת, אז גם פה, ביחידה שלי, יש חייל סדיר ששולט בתוכניות התקיפה של צה"ל יותר מכל הגורמים האחרים בצבא. והוא בכלל התגייס כנהג. חיילים שמתמודדים עם חובות ענק, עם מקרר ריק בבית, עם אבא נכה, עם אונס במשפחה. הם יכולים עכשיו להתמודד עם שירות בצה"ל? יש לי עכשיו, בזמן אמת, 30 כאלה בנייד שלי. כדי להצליח לשרוד בשירות הם חייבים להיות בתפקיד שיתאים להם כרגע.
"צה"ל הוא המפעל החינוכי החשוב ביותר במדינת ישראל, המשפיע המרכזי ביותר בחברה הישראלית. אם בארה"ב זה הקולג', כאן זה צה"ל. מוסר העבודה, המשמעת, הרעות. מהמשפך הזה מגיעים לחברה הישראלית, ולכן יש לו אחריות. אם אני, בלי בגרות, הגעתי לקורס טיס, הכול אפשרי. ביטול הקב"א למשל הוא בדיוק הכיוון".
התאכזבת כששובצת למפקד יחידת התקיפה, ולא קיבלת תפקיד של מפקד בסיס או כנף בחיל האוויר?
"התפקיד הנוכחי הוא התפקיד עם הסיפוק הכי גדול שהיה לי. ואפרופו התאמה לתפקיד, בחרו מתאימים ממני למפקדי בסיסים".
"אני חושב שעכשיו זה עיתוי טוב להזכיר דברים שהם כן טהורים במדינה, כמו הצבא. להיות גאים בהם. גם כאזרחים, וגם כאנשי צבא. תפתחו עכשיו את החלון ותסתכלו החוצה. על מדינת ישראל. כל אחד במדינה ערבית סביבנו היה מת לגור פה. השגרה הזו, עצם הקיום שלנו לאורך זמן. זה הניצחון"
ויש לו, לתא"ל צלאל, פרויקט חשוב נוסף: שימור זיכרון השואה. "אני מעביר הרצאות בנושא השואה, בחוגי בית, בבתי ספר, וגם בצבא", הוא מספר. "שלמה צלאל, סבא שלי מצד אבא, משפחתו נכחדה בשואה. הוא היה בגטו לודז'. עבר עינויים וחקירות. הוא הנציח את השואה בציורים שנמצאים ב'יד ושם'. כקצין צעיר הייתי מביא אותו להרצאות. למרות כל מה שסבא עבר, ראיתי אותו בוכה רק פעמיים בחיי - הפעם הראשונה הייתה כשאשתו, סבתי, נפטרה. הפעם השנייה הייתה כשהראיתי לו את התמונה שלי במדי טיס מ'עדים במדים', באושוויץ.
"כשהוא נפטר החלטתי להמשיך בהרצאות. החיבור הזה של העבר, ההיסטוריה, השואה, עם הצבא הישראלי, המוסר, הלחימה, ואיך להיות אגרסיביים כדי להגן על העם ועל המדינה שלך, הוא מאוד משמעותי בעיניי. זו גם הייתה המוטיבציה שלי לכתבה הזו. הרבה שנים אני נושא מטען בנושא 'צבא העם', שהוא גורם מאוד משמעותי בישראל. הרבה מעבר ללחימה. אני חש שבשנים האחרונות זה הפך קצת למובן מאליו. קצת שכחנו את זה. עם כל הרוויה מהצרות, מהאתגרים.
"לכן אני חושב שעכשיו זה עיתוי טוב להזכיר דברים שהם כן טהורים במדינה, כמו הצבא. להיות גאים בהם. גם כאזרחים, וגם כאנשי צבא. תפתחו עכשיו את החלון ותסתכלו החוצה. על מדינת ישראל. על השגרה. כל אחד במדינה ערבית סביבנו, בלבנון, בעזה, היה מת לגור פה. לחיות פה. השגרה הזו, עצם הקיום שלנו לאורך זמן. זה הניצחון".
