החברה הישראלית לפני 7 באוקטובר חשבה שקיומנו מובטח. היא לא רצתה מלחמות והייתה מוכנה לספוג ירי כזה ואחר לעבר ישראל, ואף פיגועי טרור לפרקים, ובלבד שלא תהיה מלחמה כוללת.
ההכלה שישראל אימצה כאסטרטגיה מול התעצמות צבאות טרור בעזה ובלבנון נבעה ממספר סיבות: ישראל חשבה שתדע לשלוט בזה גם מבחינה מודיעינית וגם מבחינת ההרתעה ("שהטילים יחלידו", כפי שאמר בוגי יעלון); הנחיית הדרג המדיני לבידול בין יהודה ושומרון לעזה (צה"ל לא התנגד לכך, כי זה היה לו נוח); ההנחה שצבאות טרור לא מאיימים על קיומנו, ולכן ניתן לתת להם להתעצם בלי לפתוח במלחמה כדי למנוע זאת; חשש מפתיחת חזית מול חיזבאללה המתעצמת, בהיותנו מודעים לעוצמת הנזק שהם עלולים לגרום לנו; היעדר הסכמה לאומית רחבה למלחמה בעזה ובלבנון, משום שאף פעם לא נוח לפתוח במלחמה (הצפון פורח, הצימרים מלאים, יש חגים, יש חופשות וכו'). בהתאם לכל אלו, יש לראות מה מצבנו כעת, לאחר המחדל הנוראי של 7 באוקטובר, ולאחר למעלה משנה של מלחמה בעזה ובלבנון.
עזה. חמאס, ככוח צבאי משמעותי, לא קיים. אנשיו נהרגו בהמוניהם, שרשרת הפיקוד חוסלה והתשתית המבצעית העצומה בגודלה (מנהרות, תשתיות ייצור ,מחסני אמל"ח ,כסף) הושמדה. הלכה למעשה אין כרגע מלחמה בעזה, אלא פעולות גרילה מצד חמאס לעבר צבא גדול ומסורבל שיושב ברצועה במקומות ידועים, ומקיים שגרה של מאחזים צבאיים, צירים ומוצבים עד שיקבל פקודה אחרת.
במצב לחימה זה חזקה שנחטוף מדי פעם אירועים כואבים עם הרוגים ופצועים, אבל אין בכוחו של חמאס להוציאנו מהרצועה בלחימה - אלא רק בהסכם. למעשה, אין מנופי לחץ צבאיים על חמאס שיכריחו אותו להגיע להסדר שיכלול את שחרור החטופים, אלא בהסכמה לסיום המלחמה ולנסיגה כזו או אחרת מהרצועה ושחרור אסירים כבדים עם דם על הידיים. בהיעדר הסדר עם חמאס חטופינו ימשיכו למות בשבי, ועמם יוטל אות קלון שלא יימחה על החברה הישראלית - ובראש ובראשונה על ממשלת ישראל והעומד בראשה.
אין הצדקה כיום לסיכון חיילינו בעזה. מנופי הלחץ הצבאיים לשחרור החטופים נגמרו, וכל מי שאומר אחרת זורה חול בעיני הציבור
אין הצדקה כיום לסיכון חיילינו בעזה. מנופי הלחץ הצבאיים לשחרור החטופים נגמרו, וכל מי שאומר אחרת זורה חול בעיני הציבור. זה לא אומר שלא יכולה להיות פעולה הרואית לשחרור מספר חטופים, אבל מסופקני אם כזו תתרחש בקרוב. לכן יש לעבור ללמו"מ רציני, בלי "שטיקים וטריקים", לסיום הלחימה בעזה, ולהביא לשחרור החטופים כולם, החיים והחללים, עכשיו.
מול כל מי שקורא להתיישב מחדש בעזה, ניתן לטעון: בואו נחזיר את תושבי הדרום והצפון לבתיהם, בואו נשקם את הישובים שנפגעו קשות, בואו נקים ישובים חדשים בעוטף ובצפון בתוך גבולנו, ונשאיר את ההתיישבות בלבנון ועזה לתקופות אחרות. המשפט "ההתיישבות נותנת ביטחון" אינו חד-משמעי: גם כאשר ישבנו בעזה היו פיגועים, חלקם קשים מאוד, וכן ירי קסאמים לשדרות, אשקלון והעוטף. תלמידים היו יוצאים בבוקר ללימודים לאחר פתיחת ציר של צה"ל וליווי של חיילים, וההתישבות ביהודה ושומרון לא מנעה את הפיגועים הקשים בדולפינריום, במלון פארק ועוד רבים אחרים.
ההישגים המבצעיים במלחמת ההתשה הארוכה בלבנון נותנים לנו תקווה שהפעם זה יהיה אחרת, כיוון שחיזבאללה חלש יותר מתמיד עם הנהגה בעייתית שאינה כריזמטית או מאיימת כפי שהייתה בימי נסראללה
לבנון. ההישגים המבצעיים במלחמת ההתשה הארוכה בלבנון נותנים לנו תקווה שהפעם זה יהיה אחרת, כיוון שחיזבאללה חלש יותר מתמיד עם הנהגה בעייתית שאינה כריזמטית או מאיימת כפי שהייתה בימי נסראללה. גם התעוררות כלשהי של הלבנונים בתמיכת המערב, סעודיה, והאמירויות עשויה לחולל את השינוי. בנוסף, אכיפה אגרסיבית של ישראל את סעיפי ההסכם, בשונה ממה שנעשה מ-2006, יכולה להבטיח לנו 20 שנה של שקט יחסי בגבול הלבנוני. איראן תנסה כנראה לשקם את חיזבאללה, בהיעדר אלטרנטיבה טובה יותר למימוש מטרותיה - השגת גרעין והשמדת ישראל - ועלינו למנוע זאת. לצד זאת, כדאי להחזיר את התושבים ליישוביהם בהוראת הממשלה, לשקם את הצפון ולעודד התיישבות בו.
סוריה. לאור המלחמה המתחדשת בין כוחות אסד ותומכיו לבין המורדים - טרוריסטים לכל דבר ועניין מדאעש, מאל-קעידה, ועוד - עולה השאלה מה טוב לישראל. אלא שהדיון בסוגייה זו מיותר, שכן אין לישראל יכולת ממשית באמת להשפיע. שיהרגו אחד את השני, וכשיסיימו נראה עם מי יש לנו עסק. זה נשמע פשטני מאוד, אבל זו המציאות.
עלינו לעבוד עם ארה"ב על הפלת משטר ההאייתולות - וכשהמשטר יפול, כל נושא הגרעין והטרור ייפתר מאליו. וכן ,זה בר ביצוע
איראן. ברור שיש לפעול מול איראן שהיא אבן הראשה של הציר מולנו. עלינו לשנות את האסטרטגיה מולם, ובמקום לצוד יתושים לייבש את הביצה. עלינו לעבוד עם ארה"ב על הפלת משטר ההאייתולות - וכשהמשטר יפול, כל נושא הגרעין והטרור ייפתר מאליו. וכן ,זה בר ביצוע.
לאור, זאת אלו המהלכים שצריך להוביל הדרג המדיני: הקמת מנהלת מתוקצבת לטיפול במשרתי המילואים, משפחותיהם ועסקיהם; מימוש קפדני בתכנית חומש של שיקום העוטף, כולל הקמת ישובים חדשים בגבולות המדינה; מימוש קפדני בתכנית חומש של שיקום הצפון, באותה שיטה; קביעת תקציב ביטחון לחמש שנים, כזה שיאפשר לבנות את צה"ל לאתגרי העתיד; הקמת קווים אסטרטגיים (פלדות, חימושים ועוד) על מנת לאפשר לעצמנו יכולת עצמאית לצורך עמידה בפני אתגרי העתיד; להשאיר על המדף את כל יוזמות החקיקה האחרות, ולפעול לאיחודה של החברה הישראלית ולא לפילוגה.
אלוף (מיל') אבי מזרחי כיהן כאלוף פיקוד מרכז ומפקד זרוע היבשה
פורסם לראשונה: 23:45, 05.12.24
