הדיון בישראל סביב הפלסטינים תלוש מהמציאות באופן מסוכן מאחר שהציבור, ואולי גם מקבלי ההחלטות, מגבשים את דעותיהם על בסיס מידע חלקי או מוטה. נכון שמי שחווה מציאות באופן ישיר תמיד יראה מה שלא מגיע לציבור - גם אני חייב לזכור שלא כל העובדות בידיי - אבל איני זוכר מתי לאחרונה נעלם מידע הכרחי באופן כה קיצוני מהדיון הציבורי. כאשר אנחנו מגבשים דעות על סמך מידע חלקי, אנחנו עלולים לקבל החלטות שגויות שלא רק אינן מוסריות, אלא גם פוגעות בביטחוננו. הנה שתי דוגמאות.
הראשונה, צפו בסרטון הזה: קצין בחטיבת בנימין מזמין אותנו לתעד אותו אומר באופן ברור שהוא מתנגד להגעת פלסטינים לעבוד את אדמותיהם המוסדרות, כי זה מפר את הסדר וגורם לבעיות למתנחלים הפולשים. מתנחל ועדרו בתוך מטע מגודר אינם מעניינו, אבל כאן אשמים מגיני זכויות אדם בכך שבלעדיהם פלסטינים לא היו מעיזים לממש את זכויותיהם.
הלוואי שהיה מדובר בקצין בודד ובפלישה נדירה. בידינו תיעוד מאות מקרים שבהם כוחות הביטחון סירבו למנוע פלישות מחוללות נזק המתרחשות כמעט מדי יום, גורמות לאדמה חרוכה וגוזלות פרנסה. לא לחינם הכריז מזכ"ל "אמנה" זאב חבר לפני שנה ש"חוות רועים" הן הדרך המועילה להשתלט על אדמות.
אנחנו עובדים עם ארבע מועצות פלסטיניות שמבקשות מזה שנים לממש את זכותן על פי בג"ץ מוראר מ-2006 לקבל אבטחה שתאפשר להם לשקם את אדמותיהם שנפגעו ממניעת גישה וממתנחלים. מינהלת התיאום והקישור של צה"ל מתעלמת מהפניות.
הדוגמה השנייה נוגעת לדיון הציבורי בתפילות בהר הבית/חרם אל-שריף שמתקיים סביב ערכי השוויון ומשילות מול סכנת ההתלקחות. גם לציבור הפחות אידיאולוגי נראה שערכי השוויון והמשילות מחייבים תפילה של כולם, אלא שיש גורמים שינצלו את התפילה היהודית להסתה שתגרום לנו נזק ביטחוני.
המסגור הזה נכון כאשר מצמצמים את הדיון אך ורק לתפילה בהר הבית/חרם אל-שריף. אני בעד זכות שווה להתפלל, אבל "לא בחיל ולא בכוח", ולא ככובשים, אלא בהסכמה. אם נרחיב את שדה הראייה, נודה שאנחנו לא באמת דוגלים בשוויון בין יהודים ולא-יהודים, ו"משילות" יכולה לשמש לשון סגי נהור עבור אכיפת אפליה.
המוחים על הפגיעה בשוויון ליהודים במקרה הספציפי מתעלמים - או אינם ערים - לאפליה נגד לא-יהודים בתחומים רבים. אין שוויון ביכולת לבנות בית חוקי או בשיעור הבתים שנהרסים בגין אותה עבירת בנייה. ופלסטינים מן הסתם אינם יכולים להצביע לכנסת שקובעת את החוקים שאנו אוכפים נגדם בשם ה"משילות".
נובמבר האחרון: מתנחלים מונעים כניסה מפלסטינים לגן משחקים:
(צילום: דובר צה"ל, באסל אדרא)
מתנחל חמוש יורה לעבר פלסטינים. החייל מתעלם:
פעילי שמאל שהוכו על ידי מתנחלים בבורין:
(צילום: רבנים לזכויות אדם )
את ועדות התכנון הפלסטיניות ביטלנו והחלפנו בוועדה נטולת פלסטינים של המינהל האזרחי. בזמן שישראלים מתלוננים על עיכובים באישורי בנייה בהתנחלויות, המינהל כמעט ולא מאשר תוכניות מתאר עבור פלסטינים (אגב, גם בנגב, שתושביו הערבים אזרחי ישראל מצביעים לכנסת, יהודים שולטים בוועדות ואינם מאפשרים בנייה באופן שוויוני. חוק הלאום ממסד את האפליה של הקמת ישובים ליהודים בלי להכיר בכפרים שקיימים עוד לפני קום המדינה).
יש להפריד בין עובדות ודעות. לכאן או לכאן, אי אפשר לקבל החלטות נכונות כאשר הדיון הציבורי מתנהל סביב העובדות שנוחות להשקפת עולם מסוימת. ברור שחייבים לדון בעלייה בפיגועים, בחילול קבר יוסף ובתוכן ספרי הלימוד הפלסטיניים. לעומת זאת חוסר השוויון, ופלישות כפי שהוזכרו לעיל אינם בתודעת הרוב. הלוואי שיכולנו לפרסם כל שבוע "אלו הדברים שקרו ונעדרים מהדיון הציבורי".
הרב אריק אשרמןמדוע זה משנה? בין פסח לבין חג השבועות אנו קוראים את פרקי אבות. בפרק ה ח כתוב: "חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין...", ובגלל סמיכות הפרשיות "זכור את אשר עשה עמלק", והאיסור לנהוג איפה ואיפה, רש"י כותב: "אם שקרת במדות הללו ובמשקלות, הוי דואג מן גירוי האויב". חכמנו לא הצדיקו את החרב, ורש"י ולא את עמלק. הם כן הבינו את המציאות.
מי שלא מכיר את המציאות הפלסטינית לא מבין מהיכן באה האלימות כלפינו. אולי סבורים שהפתרונות של כוח ומשילות בלבד - שכשלו במשך עשורים - עכשיו יצליחו. אילו הדוגמאות שהזכרתי היו חלק מהדיון הציבורי, כל אחד ואחת היו מחליטים אם ואיך לשקלל אותן. חלקנו היינו מסתכלים על החרב בידנו ומאמצים את תבונת חז"ל. לפחות היינו מבינים מדוע אין אמון ברחוב הפלסטיני בצדק שלנו או בשוויון שלנו. דיון ציבורי מושכל יותר היה מגביר את הסיכוי לגבש מדיניות מוסרית ויעילה.
- הרב אריק אשרמן, מנכ"ל "תורת צדק ע"ר", מוביל ארגוני זכויות אדם ישראלים ב-26 השנים האחרונות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
