לפני ארבע שנים ורבע פרסמתי ראיון מקיף עם יואב גלנט תחת הכותרת "לו הייתי שר הביטחון". גלנט היה אז שר השיכון. הוא ישב בממשלה מטעם "כולנו", מפלגתו של משה כחלון, אבל פניו היו לליכוד. בצעד חריג הוא החליט לומר בפומבי לאן הוא שואף להגיע ומה הוא מתכוון לעשות שם.
לפעמים משאלות מתגשמות. גלנט יכהן בקומה ה-14 בקריה בתקופה של הכרעות ביטחוניות דרמטיות, מול הגרעין האיראני ומול קריסה אפשרית של הסדר הקיים בגדה. האמריקנים, הפטרונים של שרי הביטחון לדורותיהם, ינשפו בעורפו משמאל, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר ינשפו בעורפו מימין. סמוטריץ' הוא גם שר אוצר וגם שר במשרד הביטחון. כאשר גלנט ינסה להרחיק אותו מצה"ל הוא ימצא אותו, כמו בסרט מצויר של טום וג'רי, החתול והעכבר, בלשכת שר האוצר, עם יד על ברז התקציב.
גלנט תמך בתקציב ביטחון גבוה, בקידום מערך הטילים, בהשקעת מאמץ מרבי לבלימת איראן בסוריה ובהיערכות לקראת חדירה של איראן לירדן. הוא ביקר קשה את ניהול מבצע צוק איתן (ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה יעלון, הרמטכ"ל בני גנץ) ואת מה שתיאר כאובדן יכולת ההפתעה של צה"ל. "בהפעלת כוח אתה צריך להיות נחרץ, ממוקד, החלטי", אמר.
האם אתה שש אלי קרב, שאלתי.
"אני לא שש אלי קרב", השיב. "אני זהיר מאוד. למכונה הצבאית שלנו יש כוח אדיר. כדי לעצור קילומטר בתוך עזה צריך לתת ברקס בנתיבות". בסך הכול, הוא דיבר כשר ביטחון בממשלת המשך, בניגוד לרוח המהפכנית שהביאו איתם עמיתיו השרים.
לא בכל נושא מה שראה משם הוא יראה מפה, מלשכת שר הביטחון. הסכם הגז עם לבנון הוא דוגמה טובה. נתניהו וגלנט הסתערו עליו כאשר היו באופוזיציה. הם תיארו אותו ככניעה נוראה לחיזבאללה, הסכם שדינו להתבטל. אני לא חושב שמישהו מהם מתכוון לבטל את ההסכם עכשיו.
להתנהלות של גלנט יהיה משקל גדול, אולי משקל מכריע, בכל החלטה על איראן. כדי להבין עד כמה הוא חשוב נחזור לרגע לאחור, אל שני הניסיונות הקודמים להגיע להחלטה על תקיפת הגרעין האיראני.
ב-2011 ראש הממשלה היה נתניהו; שר הביטחון אהוד ברק; הרמטכ"ל גבי אשכנזי. נתניהו וברק דחפו לתקיפה של מתקני הגרעין מהאוויר. השמדת המתקנים תדחה את השלמת הפרויקט לכמה שנים. ראש המוסד מאיר דגן התנגד. הוא העריך שהתקפה גלויה רק תחיש את המרוץ של איראן לפצצה. מי שטירפד את ההחלטה היה אשכנזי. "אנחנו על סף יכולת מבצעית", הקפיד לומר בדיונים. כאשר הרמטכ"ל אומר שאין לצה"ל יכולת, הדרג המדיני לא יכול לכפות החלטה. אם אין יכולת אין יכולת.
המדינה השקיעה כ-11 מיליארד שקל בהכנות לתקיפה. שנה אחר כך ניסו נתניהו וברק את מזלם מחדש. ראש המוסד תמיר פרדו התנגד בתוקף. בני גנץ, הרמטכ"ל, התנגד, אבל לא אמר שאין יכולת מבצעית. נתניהו, ברק וליברמן, שלושת התומכים בפעולה, חילקו את עבודת השידול ביניהם: ברק לקח את בכירי מערכת הביטחון ואת השרים מרידור ובגין, שהתנגדו. אף אחד לא השתכנע. נתניהו לקח את יעלון ושטייניץ. "הם יהיו בסדר", הוא הבטיח לברק וליברמן, אבל בדיון הם דיברו נגד.
אף על פי כן, נתניהו וברק האמינו שישיגו רוב לפעולה. על מה שקרה אחר כך הדעות חלוקות. נתניהו טען שברק התהפך; ברק טען שהפעולה נפלה קורבן ללו"ז: תנאי מזג האוויר מאפשרים פעולה כזאת רק בין מאי לנובמבר. תרגיל משותף עם האמריקנים תוכנן לפרק הזמן הזה כדי לאפשר פעולה. ישראל ביקשה לדחות אותו. האמריקנים הסכימו. הוא נדחה לאוקטובר, בידיעה שנדרשים שבועות להכנות.
ואז הזיזו האמריקנים נושאות מטוסים בפתח המפרץ הערבי, והאיראנים הכריזו בתגובה על כוננות. ייתכן שהאמריקנים החליטו על התזוזה בכוונה, כדי להעיר את האיראנים ולסכל פעולה ישראלית. כך או כך, הפעולה נדחתה. היה מי שהציע לצאת לפעולה בזמן התרגיל המשותף עם האמריקנים. ברק דחה את הרעיון על הסף. בסוף נתניהו חשד בברק שלא התכוון באמת, וברק חשד בנתניהו שהוא לא התכוון באמת. הזדמנות היסטורית הוחמצה ואולי להפך, סוכלה הזדמנות לעשות מעשה איוולת היסטורי.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזינתניהו משגר באחרונה מסרים, שחזר לממשלה כדי לתקוף באיראן. זה הייעוד שלו, סגירת המעגל. בקבינט החדש הוא שולט. מורדים יש רק בקצה הימני, ואלה יאשרו פעולה בעיניים עצומות. תקיפת מתקני הגרעין תקפיץ את הממשלה בסקרים, אבל את המרוץ לפצצה היא לא תפסיק. חיזבאללה ישגר לעבר מטרות בישראל את כל מה שיש לו, טילים מדויקים ולא מדויקים. איראן תשגר טילים משלה. המחיר יהיה כבד, בנפש וברכוש, אבל נסבל, על פי התרחיש האופטימי. התועלת מפוקפקת.
תשומת הלב תתמקד בשר הביטחון. הוא יוכל לדחוף את נתניהו קדימה או להוריד אותו מהעץ. לפני עשר שנים ברק עשה את שני הדברים. מעניין מה יעשה גלנט.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
