המלחמה נמשכת כבר 314 יום, אבל למרות שהסוף לא נראה באופק, "טפטופי" הרקטות מרצועת עזה נמשכים כל העת וגם הדי הפציצוצים של תקיפות צה"ל נשמעות היטב ביישובי העוטף – אחרוני המפונים מהיישובים שם נדרשו היום (ה') לחזור הביתה, או למצוא מקום אחר על חשבונם. כעת המדינה תפסיק לממן לרוב תושבי היישובים – אלו שלא מוגדרים כ"אדומים" בעוטף (כמו בארי, כפר עזה וניר עוז) – את השהות במלונות, ומפונים מהדרום שטרם חזרו נאלצו למעשה לעזוב אותם.
ערב הפרידה אמש ממפוני העוטף במלון ארבל בתל אביב
מרבית התושבים בעוטף, יצוין, כבר חזרו בחודשים האחרונים ליישוביהם ומנסים לנהל שגרה ככל האפשר. אולם היו גם כאלו שבחרו לא לחזור, ואחד המלונות שבהם השתכנו במשך חודשים ארוכים הוא מלון ארבל בתל רביב. אחד מאותם תושבים אמר בשיחה עם ynet כי הם נפרדים בתחושות מעורבות – גם בשל החשש מהעתיד, וגם בשל הצער על הפרידה מ"הקהילה החדשה" שנוצרה שם יחד עם המפונים מיישובי הצפון.
מנהל המלון, אלון ארבל, סיפר על קשר מיוחד שנוצר שם בין האורחים: "אנחנו מלון קטן במרכז תל אביב, בתחילת המלחמה הגיעו אלינו מפונים מאשכול בעוטף עזה. מכיסופים, ממגן, ממש מכל המועצה. בהמשך, לקראת פברואר ומרץ, התחילו להגיע ממטולה וקצת משאר יישוב ועוד מקומות בצפון. והפכנו לחצי חצי. נוצרה קהילה ממש מגניבה. היה לנו כיף לראות אותם יוצרים, עם כל הקושי, נקודת אור".
"קודם הגיעו הדרומים למלון", מספרת חיה'לה סנדלר ממטולה, "אנחנו הצפונים הגענו אחריהם. נעשינו משפחה, קבוצת תמיכה, חברים לחיים. אתמול עשינו להם אירוע פרידה. החלטנו חבר ואני שאנחנו נהיה הקייטרינג ובישלנו ארוחה לכולם כדי להיפרד מהחברים שרכשנו. האירוע היה מאוד נחמד, אבל אנחנו קודם כל עם עצב של פרידה".
היא הוסיפה כי היא מבינה ללבם של המפונים מהדרום, שכעת נדרשים לחזור לאזור שבו המלחמה עדיין נוכחת היטב: "אנחנו רואים אותם עם חששות, הם נוסעים למקום שבו המלחמה לא באמת נגמרה ושומעים אותה. בתכל'ס כולנו יודעים ששום דבר לא הסתיים. הבוקר היה צבע אדום בכיסופים. שלא לדבר על ירי בלתי פוסק בצפון, ומטולה שהרוסה – ברחוב שלי כל בית שני או שלישי הרוס או פגוע. כל פעם שמישהו סופר את החודשים אנחנו אומרים לעצמנו 'לא יכול להיות, כמה זמן אנחנו פה?'".
איסי שמש, מקיבוץ מגן, סיפר כי הוא לא חוזר בלב שלם: "לצערי דבר לא השתנה. אני ראש הצח"י ביישוב שלנו, הייתי במילואים 213 יום והצטרפתי לאשתי בסופ"שים בבית המלון. אנחנו לא סומכים על הצבא. אמרתי את זה גם לאלוף במיל' מיקי אדלשטיין בשיחה שהייתה לנו – והוא אמר שהוא יודע את זה. אז זאת נקודת הפתיחה שלנו בחזרה הביתה. אפס אמון בצבא וחשש גדול מפני העתיד".
הוא הוסיף גם שילדיהם של חלק מהתושבים חוששים לבקר בקיבוץ. "הנכדים מתגעגעים מאוד לקיבוץ, אבל ההורים לא מוכנים להגיע לכאן בינתיים", אמר.
גם איסי מתאר קשר חזק שנוצר בין המפונים לצפון ולדרום במלון. הוא לקח חלק בערב הפרידה אמש וחיבר שיר על אנשי המלון – האורחים והעובדים: "אלון מנהל המלון הטיל עליי את המשימה. השתמשנו במנגינה של השיר 'על כל אלה' של נעמי שמר והזכרנו את אנשי הצוות. אלון נשא נאום מרגש על איך המלון הפך למלון מפונים, ונשארנו לחגוג עד חצות. אחת החברות הביאה אקורדיון ושרנו יחד. זה היה מרגש, מפעים ומעורר השראה, החיבור בין קהילה של מפונים מהדרום וקהילה של מפונים מהצפון שיצר קהילה אחת. שתי חברות ממטולה הכינו לנו בשושו מאכלים, הן החליטו שזה יהיה מעשה ידיהן ובישוליהן, והתרגשנו מאוד".
מפונים ממפלסים אורזים במלון דן אכדיה לקראת החזרה לבתיהם
(צילום: עידו ארז)
לדבריו, "הרגשנו במלון כמו בקיבוץ, צחקנו כשעזבנו שיצטרכו לעשות למפונים החדשים שיגיעו ועדת קבלה ומועמדות כמו הקיבוץ. היה לנו כיף חיים ביחד, הלכנו להצגות ולסרטים, וכדי לממש את החברות לנצח שנוצרה, הזמנו חמש משפחות צימר במטולה אצל אחת החברות במלון, אורלי, לכבוד יום הולדת של חבר אחר. סימנו ביומן, אנחנו נהיה שם בדצמבר".
ולמרות הפער בין היישובים הקטנים לעיר הסואנת, גם איסי וגם חיהל'ה מספרים שתל אביב והתל אביבים קיבלו אותם בזרועות פתוחות: "תל אביב הסבירה לנו פנים, אמרנו את זה גם לחולדאי ואשתו כשביקרו אותנו. סמוך למלון גם גרים יהודה לוי ודנה פרידר, הם היו מכבסים לנו בגדים עד שהמלון התארגן על מכונה! עדי גילת ויהלי סובול ביקרו הרבה, נתנו לנו כרטיסים להצגות. יש אנשים טובים בתל אביב".
"אני מאוד נהנית בתל אביב", מוסיפה חיהל'ה, "יש לנו ילדים בגבעתיים ובתל אביב וזה מאוד נוח. רק הלחות קשה". אנשי הצפון נשארו כעת לבדם במלון, וחיל'ה מציינת: "עוד לא מרגיש לנו פה ריק, הם עזבו רק הבוקר ואנחנו יודעים שיגיעו מפונים אחרים. הייתה לנו הרמוניה נהדרת ואנחנו מקווים שכך זה ימשיך, שתהיה לנו אווירה של משפחה. אני מפנקת בעוגות ועוגיות, והדרומים היו מביאים פירות. קבוצת תמיכה".
