השנה, אין אווירת חג בלבנון. האורות כבויים, השווקים ריקים. הפרצופים מיוסרים, אנשים מתוסכלים. אין מתנות לילדים וקשה להסביר להם איך הכול קרס בתוך חודשים ספורים ורוב בני העם הלבנוני סובלים מחרפת רעב.
שווי דולר אחד מגיע כעת ל־20 אלף לירות לבנוניות, אחרי שנים ארוכות שבהן ערכו עמד על כ־1,500 לירות. הלבנונים התרגלו לסגנון חיים מסוים, והסגנון הזה, יחד עם החיים, התמוטט. ערכן של המשכורות צנח. בכל בוקר הלירה המקומית מאבדת עוד מערכה, יחד עם המשכורות והיכולת של הלבנונים לקנות ולהתקיים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סמיר חמזה, בעל חנות קטנה בדאחייה של ביירות הדרומית, מרכז החיים של חיזבאללה, מתאר את המצב כטרגי. "אנשים באים לקנות ביצה אחת או שתיים אחרי שהיו רוכשים בעבר קרטונים בלי לבדוק מהו מחיר של קרטון", הוא מספר. "קרטון אחד עם 30 ביצים עולה היום 80 אלף לירות. לפני שנתיים המחיר היה 6,000".
סמיר מספר עוד: "כואב לי לראות ילד קטן נכנס לחנות, מחזיק שטר של 2,000 לירות שאי־אפשר לקנות איתו שום דבר. אפילו לא סוכרייה. רק לפני שנתיים, זה היה שווה דולר וחצי. היום חפיסת שוקולד, הזולה ביותר, עולה 3,000 לירות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תושבי הדאחייה נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמקבלים משכורת בלירה לבנונית, שערכה יורד כל העת, והם עניים מאוד, פוחדים מהמחר; ואלה שמקבלים משכורת בדולרים – מתגייסים לחיזבאללה. הם מקבלים סכומי עתק במונחים מקומיים, בין אלף לאלפיים דולר. "אלה רוכשים בחנות שלי בלי חשבון", מעיד סמיר. "לפני המשבר המשכורות שלהם היו רגילות, פחות או יותר. אלה בני מזל, מרשים לעצמם לקנות ולקנות, כל מה שהעין חומדת".
סמיר ממשיך: "בחנות שלי אתה יכול לזהות את לבנון החדשה. זו סביבה ענייה שבה התמוטטו כל ערכי הקיום האנושי. הלירה הלבנונית מטלטלת את האנשים". הוא מספר בעצב איך בעלי המשכורות הגבוהות, בדולרים, ממשיכים להתנהל ברווחה, וכשהם מקבלים את החשבון על הקניות, לא מהססים לצעוק "זה הכול?". סמיר: "החשבון הזה שווה היום למשכורת חודשית של פועל פשוט או מורה בבית הספר. אלה אנשים שהרוויחו בגדול מנפילת הלירה הלבנונית לעומת הדולר. חלקם אפילו מעז להתלונן שהלירה הלבנונית עוד עלולה להתחזק. לא אכפת להם שהמדינה שלנו נחרבת ואנשים רעבים".
מה שקורה כעת מצביע אולי על תהליך שיקרה מחר: פילוג ברור למעמדות, שלא נראה בעבר, בתוך העדה השיעית. יש את השיעי של הדולר, ויש את השיעי של הלירה הלבנונית. הראשונים, כאמור, הם אנשי חיזבאללה. והנה האבסורד: למרות שחיזבאללה הוא הגורם המרכזי למשבר הכלכלי בלבנון. הוא זה שניתק את המדינה מהסביבה הערבית. בגללו מדינות המפרץ הפסיקו לתמוך ולסייע, אחרי שהארגון נכנס למלחמה בתימן. הלבנונים רעבים כבר שנתיים, אבל חיזבאללה מרוויח מחורבנה.
חאג'ה פאטמה נכנסת לחנות של סעיד. היא אמו של עלי, מהנדס שנסע לסעודיה לפני שלוש שנים ועובד בריאד. הוא שולח לה כל חודש דולרים שיבטיחו לה חיים מכובדים. סמיר פונה אליה: "מה שלום בנך? האם יבוא לביירות לראש השנה?". פאטמה משיבה: "הוא פוחד לצאת מסעודיה מחשש שימנעו ממנו לחזור. מצבם של רוב השיעים בסעודיה מטריד. הם חוששים שהתנהלות חיזבאללה תשפיע לרעה על מצבם, שיסלקו אותם".
פאטמה יוצאת מהחנות עם שוקולד ועוגיות לנכדיה. סמיר מספר שהיא לא נמנית עם תומכי חיזבאללה. בעלה השתייך לתנועת אמל השיעית ונהרג בקרבות מול חיזבאללה ב־1988. היא גידלה לבדה את ילדיה והתרחקה מפוליטיקה. שכנים כאן אומרים שהם שונאים את פאטמה, כי היא מבזבזת את הדולרים ששולח לה בנה, בלי לסייע לאחרים. היא אדישה למצבם. "תאר לעצמך", יסביר יוסוף, דייר בשכונה, "איך בעלי המזל אצלנו תוחבים שטר של מאה דולר למעטפה שקופה, כדי שאחרים יראו ויקנאו. התנהגות כזו לא הייתה נהוגה אצלנו עד לאחרונה".
מוסטפה מעשן סיגריות וצולה כבש, להנאת המשפחה, בשכונה שבה איש לא הריח את ניחוחות בשר כבר שנתיים. הצלייה מתבצעת על המרפסת. אנשי חיזבאללה – רק הם – מוזמנים. לפני שנתיים מחיר הבשר עמד על 15 אלף לירות לק"ג. היום הוא עומד על 200 אלף.
אנחנו יוצאים מהחנות של סמיר כדי לשוטט בדאחייה, ליד כנסיית מאר־מיכאיל. כאן נמצאת מסעדת אל־ג'וואד. בעל המסעדה הוא חבר בחיזבאללה. לפני המשבר, המחירים כאן היו הגיוניים. היום, גבוהים להחריד. זאת הפכה להיות, בבת אחת, למסעדה היקרה ביותר בלבנון. ולמרות זאת, אין שולחן פנוי. כל היושבים מזוהים עם חיזבאללה. אוכלים ושותים פה, מזמינים משלוחים. כוח קנייה מצוין. אבל ליד טור המכוניות בכניסה אתה מבחין בילדים שמחפשים שאריות מזון. אלה שני פניה של לבנון.
אנחנו מסיימים את הסיור ברובע עין רומאנה, באזור הנוצרי. בזמנים כאלה, בכל שנה, השווקים המקומיים התפוצצו מרוב קונים. היום – ריק. אין קונים, הדוכנים נעלמו. אפילו חנויות הצעצועים ריקות. אין מי שיקנה לילדים מתנות לחג. המעמד הבינוני של לבנון קרס. אנשים הפכו עניים, אומללים, והחיוך נעלם מפניהם.
זהו חג ראש השנה העצוב ביותר שאני זוכר. לצד המשבר הכלכלי הגיעה הקורונה, אומיקרון, ואנשים מעדיפים להסתגר בבתיהם. אין תרופות בבתי המרקחת. אין מיטה פנויה בבתי החולים. אפילו הוויטמינים הרגילים נחטפו.
אבל למרות המצב הקשה, מבצבץ סימן של תקווה: 600 אלף לבנונים המתגוררים בחו"ל הגיעו לחגוג במדינה. זה מספר עצום למדינה שמספר תושביה ואזרחיה הוא שישה מיליון, כולל הפליטים הפלסטינים במחנות והפליטים מסוריה. המבקרים החדשים אולי יעירו את השווקים, יכניסו למדינה דולרים. אבל במקביל קיים חשש שהם יגבירו את שיעורי התחלואה של הקורונה. כבר עכשיו רואים איך קצב ההדבקה הוכפל בשבוע חג מולד. ושוב, בתי החולים עמוסים, בדיוק כמו בשנה שעברה.
האליטה הלבנונית ממשיכה לחגוג כאילו אין מחר. עושה רושם שמצוקת העם לא מטרידה אותה במיוחד. בין מנהיגי המדינה אנשי עסקים עשירים מאוד, אבל נראה שהם לא עושים מספיק כדי לספק פתרונות לאלה שנפגעו במשבר הכלכלי.
מעמד הביניים בלבנון כמעט נמחק. או שאתה בר מזל ומשתייך לשכבת המיליונרים המרופדת, או שאתה נאלץ להוציא את תכולת הבית שלך ולמכור אותה ברחוב: רהיטים, בגדים, כלי מטבח. במקרה הקשה יותר, העניים מחפשים מזון בפחי הזבל, בתקווה למצוא משהו להכניס לפה.
לבנון נחשבת ל"מדינת הסוחרים" המובילה בעולם הערבי. בשנתיים האחרונות, בצל המשבר הכלכלי הקשה, היא הפכה גם ליצואנית מוחות. עשרות אלפים מבניה, אקדמאים, היגרו למדינות המפרץ, לאירופה ואפילו לאוסטרליה וניו־זילנד, בתקווה למצוא פרנסה ועתיד טוב יותר.
המעמד הגבוה כולל היום כמאה אלף חברים. למנהיגי המדינה, כאמור, אין בעיות כלכליות: נג'יב מיקאתי, ראש הממשלה, הוא מיליארדר. הונו מוערך בארבעה מיליארד דולר, לכל הפחות. הוא סומך על נשיא צרפת מקרון, יורש העצר הסעודי בן סלמאן והבנק העולמי שיתגייסו לשלוח כספי סיוע עבור 3.5 מיליון הלבנונים שנמצאים במצוקה, ביניהם הפליטים הפלסטינים במחנות.
גם לראש הממשלה לשעבר סעד אל־חרירי לא צריך לדאוג. ג'ורג' קרדאחי, שר ההסברה שעזב את תפקידו לאחרונה, מסודר בחיים עם הג'וב או בלעדיו: הוא מיליונר, בעל רכוש ובתים, ועל פי דיווחים שונים יש לו חשבונות שמנים בבנקים בחו"ל. השבוע הוא למשל סעד במסעדת יוקרה בעיר הנמל ג'וניה, שבה חיי לילה סוערים.
ראג'י, איש עסקים מביירות, שהה גם כן השבוע בג'וניה. הביא איתו לשם שישה חברים לבילוי בסגנון הכול כלול. הכול על חשבונו, חופשה כיד הדמיון הלבנוני. "אנחנו לא יצרנו את הבעיה בלבנון", הוא אומר, "שלא יבואו אלינו עכשיו בטענות. מי שיש לו בעיה, מוזמן להפנות אותה אל המנהיגים המושחתים של המדינה. מותר לנו להחליט למי אנחנו רוצים לעזור, למי לתרום כסף ומתי, זה עניין שלנו".
