במשך שנים הצדיקה איראן את נוכחותה הצבאית בעיראק ובסוריה כאסטרטגיה להרחקת איומים משטחה. הפיגוע נגד העולים לקברו של קאסם סולימאני שינה את המשוואה - ולא בהכרח לרעתה של ישראל. על פניו, לנוכח הניסיון האיראני להדליק חזיתות נוספות ועל רקע אזהרות של בכירים ישראלים, פעולה של ישראל בלב טהרן נשמעה אולי כדבר סביר למדי.
אבל ישראל לא מבצעת פיגועים במטרה להרוג אזרחים, והאיראנים יודעים זאת טוב מכולם. אלא שהם לא רוצים להודות באמת - שארגון טרור, סניף של דאעש שהם חשבו שחיסלו מזמן, הוא שעמד מאחורי המעשה והוכיח שאיראן אולי נלחמת בכל רחבי המזרח התיכון, אבל לא מצליחה להגן על הבית.
הכותרת
ציר הדמים שישראל רוצה לחזור לשלוט בו
18:39
לא פשוט להבין את אסטרטגיית הביטחון הלאומי ויחסי החוץ, והפניות החדות שלה, שמנסים ראשי השלטון בטהרן להוביל. לפעמים מה שנראה לארה"ב וישראל ברור - נתפס בידי המנהיג הרוחני עלי חמינאי, במחשבתו הקונספירטיבית, אותו דבר אבל בדיוק הפוך.
הנה כך, אם שורת החבלות וההתנקשויות שיוחסו לישראל בתקשורת הבינלאומית (וגם בציוצים של חברי כנסת מהקואליציה, שהרי אין סיבה להטיל ספק בדבריהם) אכן בוצעו על ידה, אזי הן כוונו בוודאי כדי להרתיע את איראן מהמשך הניסיון להדליק עוד חזיתות. אלא שהדבר נתפס בידי חמינאי כהפך מזה - כניסיון ישראלי לגרור את איראן, ובעקבותיה את ארה"ב, למלחמה כוללת במזרח התיכון.
גורמים איראנים בכירים השוויצו בשיחות עם ה"ניו יורק טיימס" באופן שבו הם, וליתר דיוק בסיס המודיעין של משמרות המהפכה בבנדר-עבאס, יזמו, דחפו, הגו והפעילו את מתקפות החות'ים על אוניות סוחר בבעלות ישראלית, וראו בפגיעה שהמהלך הסב לשיט הבינלאומי הצלחה גדולה.
אבל באותה נשימה שני גורמים איראנים בכירים, הבקיאים בדיונים הפנימיים בצמרת האיראנית, אמרו לפרנז פאסיחי, עמיתה שלי מה"ניו יורק טיימס" כי אותו אייתוללה - אותו מנהיג רוחני ששפך בשמחה שמן על כל מדורה במזרח התיכון, שהורה לחמש זרועות איראניות שונות לעשות מאמץ עליון כדי להדליק אינתיפאדה בגדה המערבית, בין (או לפני) השאר גם כדי לנקום את מותו קאסם סולימאני - דווקא הוא הנחה את מפקדי הצבא האיראנים להמשיך ב"סבלנות אסטרטגית" ולהימנע בכל דרך מלהכניס את איראן לעימות צבאי ישיר עם ישראל או עם ארה"ב.
שני קצינים בכירים מאוד - אחד מהם בדרגת תא"ל והשני גנרל מוותיקי המשמרות וחבר קרוב של סולימאני - נהרגו במבצעי התנקשות בדמשק, שלאיראן אין כל ספק שישראל עמדה מאחוריהם. כעבור שבוע נהרג מיופה הכוח של חמאס בציר ההתנגדות שאיראן בראשו, אדם שזכה להערכה רבה ולרמת האמון הגבוהה ביותר ממנהיגי איראן, ביחד עם שורת בכירים, בלב המעוז השני הכי חשוב של איראן אחרי טהרן - השכונות השיעיות של ביירות.
ואלה רק המקרים שפורסמו. ייתכן שיש עוד שהמשטר הצליח להחניק. חמינאי, מצידו, מורה לכולם לא להגיב בשום צורה איראנית ישירה, באמונה שישראל מנסה להגדיל את נפח הפעילות האיראנית כדי לסבך אותה עם האחות הגדולה מוושינגטון. ההוראה הזו לא תקפה לחברות אחרות בציר, אבל גם שם מדיניות הערכת הסיכונים האיראנית באה לידי ביטוי.
"נסראללה לא מתכוון להקריב את ביירות למען חמאס", העריך גורם מודיעיני ישראלי בכיר בשיחה עם עמיתים. במילים אחרות - חיזבאללה הוא אולי ארגון שמשגר מחבלים מתאבדים ומפאר את המוות למען המטרה, אבל הוא לא התאבדותי בעצמו. אבל זאת הייתה התפיסה גם לגבי חמאס, והיא, איך לומר, לא ממש הוכיחה את עצמה. לכך שנדבך כה מרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית קרס, לפחות פעם אחת קריטית מאוד, עוד יהיו השלכות רבות.
בינתיים, נראה כי החברות האחרות ב"ציר הרשע" ממשיכות להתנהג באותה צורה. חיזבאללה - שמזכירו הכללי שם את ההתנקשות בביירות כחוצה קו אדום וחידד כי ההרג של סאלח אל-עארורי יהווה חריגה מכללי המשחק (מעניין אם הוא רואה את האירוניה בכך שכל יום, ללא שום התגרות, הוא מבצע כלפי ישראל אקטים של מלחמה, שלא נענים במתקפה כוללת רק בגלל מה שמתרחש בעזה) - יערוך בוודאי פעולה נרחבת יחסית, ככל הנראה בגליל העליון, כדי להראות שהוא נוקם, אבל לא יבצע אקטים שהוא, נסראללה, מאמין שישראל לא תוכל להבליג עליהם יותר, כמו מטח טילים על תל אביב.
אבל גם אם זה יקרה, ספק אם זה יספק את השמרנים באיראן, שדורשים לנקום את מות חבריהם ממשמרות המהפכה ותובעים הסבר מה יצא לשלטון אם הוא מורתע מלנקום באויב הציוני. הרפורמיסטים תקפו את חולשתו של כוח קודס שלא ידע להגן על אנשיו או על האורחים שלו בביירות.
עד לגל הפגיעות במטרות איראניות או שקשורות לאיראן בשבועות האחרונים, נראה שהשלטון בטהרן היה על הסוס - חמאס ערך התקפת פלצות מוצלחת מאוד על ישראל בלי לתאם עם איראן ובלי ליידע אותה, וכך זו הרוויחה גם הרבה דם יהודי וציוני שניגר וגם שום מעורבות שלה. חיזבאללה הוכיח את ההשקעה העצומה בו כשהצליח להרתיע את תושבי הצפון ולהביא לפינוי עצום של אוכלוסייה עוד לפני שהתחיל לתקוף. החות'ים יצרו משבר עולמי במאמץ שנראה קליל ומיליציות שיעיות בסוריה ועיראק תקפו בסיסים אמריקניים 118 פעמים מאז 7 באוקטובר.
אבל אז החלו התגובות להיערם: הפנטגון שיגר שתי נושאות מטוסים והכפיל את מספר מטוסי הקרב האמריקניים במזרח התיכון כדי להרתיע את איראן ושלוחותיה בלבנון, תימן, סוריה ועיראק; מטוסים אמריקניים החלו לתקוף את המיליציות השונות ואחר כך כל ספינה של החות'ים שמנסה להפריע לשיט, וארה"ב הקימה קואליציה בינלאומית שהבהירה שההפצצות הבאות יהיו בתוך תימן. במקביל, על פי פרסומים זרים, ישראל תקפה שוב ושוב מטרות איראניות והרגה קצינים בכירים. ואז בא הפיגוע נגד העולים לקברו של סולימאני, שייתכן שדווקא הוא, שלכאורה לא קשור בכלל לעניין, שינה את המשוואה.
האיראנים ניסו למצוא אויב חזק כדי לא להודות באמת
במשך שנים הצדיקה איראן את נוכחותה הצבאית בעיראק ובסוריה, לאנשיה ולעולם, כאסטרטגיה להרחקת קבוצות טרור. גורמים רשמיים איראנים התפארו לעיתים קרובות כי הלחימה בטרוריסטים - ישירות או באמצעות מיליציות פרוקסי באזור - פירושה שהם לא צריכים להילחם בהם בבית.
אבל אז התברר שכל זה היה כזב. האיראנים ניסו למצוא אויב חזק מספיק כדי לא להודות באמת - שארגון טרור, סניף של דעאש שהם חשבו שחיסלו מזמן, הוא שעמד מאחורי המעשה. אבל הגופות הנערמות וכמויות הנשק והרימונים, וחומרי הנפץ טעוני המסמרים, והפצצות המוכנות שנמצאו בדירות המסתור של רשת הטרור, לצד ההבטחה של דאעש שזו רק ההתחלה, הוכיחו שאיראן אולי נלחמת כאמור בכל רחבי המזרח התיכון, אבל לא מצליחה להגן על הבית.
ביום חמישי שעבר, תחת שמירה כבדה ביותר, נאסף קהל גדול בבית הקברות בכרמאן. 24 שעות קודם לכן התפוצצו שני מחבלים מתאבדים בשני מקומות שונים, בתוך קהל עצום שהגיע למקום כדי לכבד את זכרו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, שנהרג בהתנקשות אמריקנית שעל פי פרסומים זרים ישראל הייתה שותפה בתכנונה ובהוצאתה לפועל לפני ארבע שנים.
המפגעים לא התכוונו להרוג אדם מסוים. נהפוך הוא. הם התכוונו להרוג אנשים לא מסוימים, וכמה שיותר מהם. כי מי שהגיע לטקס האזכרה באותו יום, כך הם ודאי ידעו, הוא או פקיד בדרג זוטר או בכיר בשלטון, או קצין במשמרות המהפכה או אזרח התומך בשלטון בטהרן, ותומך במשמרות המהפכה - עמוד השדרה העוצמתי והחשוב ביותר של מהפיכת חומייני. עשרות אזרחים נספו בפיגוע הכפול, הקטלני ביותר שהתרחש באיראן אי פעם.
ביום חמישי עוד נראו במקום שרידי התופת. למקום הגיע הגנרל איסמעיל קאאני, האדם שירש את סולימאני בתפקיד הרגיש. באופן חריג ביותר, קאאני הגיע בלבוש אזרחי. הוא התקרב לקבר, כרע ברך והתפלל. אחר כך אמר לקהל "נקמה", והם חזרו "נקמה, נקמה, נקמה". אבל נקמה נגד מי? ואיך? ואיפה? ומה לגבי הנקמות שהובטחו עבור כל החיסולים האחרים? כאן השלטון האיראני היה הרבה פחות נחרץ. את הטרגדיה הנוראית הזו בלב מה שאמור היה להיות מפגן כוח, חלק מהמאמץ להפוך את דמותו של סולימאני לסוג של מיתוס, אפילו השלטון הרודני, השקרני והמטייח מטהרן לא יכול היה להחניק.
התגובה של האיראנים ביום הקודם הפתיעה את ישראל ואת ארה"ב, לא רק כי היא הייתה נכונה והיה ברור שהאיראנים יודעים שמדובר בשקר, אלא שנראה היה שראשי השלטון מנסים לצרף אותה לסיר המבעבע ממילא של המלחמה בין ישראל וחמאס ההולכת ומתפשטות לעוד זירות במזרח התיכון.
האיראנים נוהגים בדרך כלל בזהירות לפני שהם מפנים אצבע מאשימה חדה כלפי מישהו, ישראל נניח. הם פחות חוששים מתביעת דיבה ויותר מכך שהאשמה כזו תסנדל אותם בהתחייבות לנקום. זרם ההאשמות הגיע לשיאו כשהנשיא איברהים ראיסי האשים בערב את ישראל באחריות לטבח. גורמים איראנים בכירים אף אמרו כי גם אם ארגון אחר ייקח אחריות על האירוע, הם עדיין יאשימו את ישראל.
על פניו, ולנוכח הניסיון האיראני להדליק חזיתות נוספות מול ישראל, ואחרי ההתנקשות באל-עארורי, ועל רקע אזהרות חריפות של בכירים ישראלים כלפי המשטר, פעולה של ישראל בלב טהרן נשמעה אולי כדבר סביר למדי. אבל ישראל לא מבצעת כאמור פיגועים במטרה להרוג אזרחים, והאיראנים יודעים זאת טוב מכולם.
על פי פרסומים זרים, בהתנקשות החשובה ביותר שבוצעה על אדמת איראן, זו שבה מצא את מותו "השועל הזקן" מוחסן פחריזאדה, ראש קבוצת הנשק של פרויקט הגרעין האיראני, רק הוא נהרג. אשתו שישבה לצידו במכונית, שומרי הראש שלו, ואפילו כלב דלמטי משוטט שנכנס בטעות לזירה, לא נשרטו. בארה"ב ובישראל ראו בהאשמה האיראנית סכנה חמורה להידרדרות נוספת במצב, ולכן בשעה שקאאני פקד את קברו של מורו ורבו הנערץ, חלקו השתיים את המידע המודיעיני שאספו - שני מחבלים מתאבדים של דאעש ביצעו את הפעולה והארגון עומד לקחת אחריות.
האיראנים המשיכו לטעון שזו ישראל, אבל בוושינגטון ובתל אביב הבינו שזה לא נובע מרצון להסלמה, אלא מרצון להקטין את הנזק שבפדיחה. ואל מול הפרצה האיומה בביטחון הסופדים לסולימאני והאמונה כי ישראל מנסה בערמומיות אין קץ - הלוואי והייתה לנו כזו - לגרור את איראן לקלחת, יש כאלה הסבורים שחמינאי, מומחה באיתור סכנה למשטר של עצמו, ישנה כיוון.
