ב-19 בספטמבר 1982 בשעה 12:00 בצהריים הגיעו הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן, אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי ומנחם (נחיק) נבות, סגן ראש המוסד וראש "תבל", האגף לקשרי חוץ של הארגון, בליווי פמליה ומאבטחים רבים לפגישה חשאית בלב ביירות עם ראשי הפלנגות. איתן, כך על פי אחד ממשתתפי הפגישה, היה כעוס מאוד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הייתה לו סיבה. הפגישה התרחשה יומיים אחרי הטבח הנורא שערכו אנשי הפלנגות בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה כנקמה להתנקשות במנהיגם, הנשיא הנבחר של לבנון, באשיר ג'ומייל, בידי המודיעין הסורי, חמישה ימים קודם לכן. העולם געש בעקבות מראות מאות הגופות המרוטשות, בהן נשים וילדים, והאשים את ישראל. איתן ונבות הבינו כבר כי התוכנית שלהם הפכה למבוכה גדולה וכתם על מדינת ישראל שיהיה קשה לנקות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הישראלים באו למזער נזקים. את איתן פחות עניינו שאלות של מוסר. הוא לא רצה לנזוף בראשי הפלנגות על מה שעשו אלא לערוך איתם תיאום גרסה שתוצג בפני העולם. "העולם רוגש ממה שקרה בשתילה וחייב נציגם לצאת ולהסביר לכלי התקשורת את מה שקרה שם מכיוון שכולם מפנים אצבע המאשימה את ישראל והתוצאה שעלולה להתוות מזה, שייאלצו את צה"ל לצאת מביירות ולכן מישהו מכם חייב להסביר הנושא ובמהירות", איתן מנסה להכתיב לפלנגות מה לומר, "הנוסח צריך להיות כך שהם לקחו חלק במשימה (מלחמה באנשי אש"ף במחנות הפליטים - ר"ב) ומה שקרה היה מחוץ לשליטתם".
אמיר דרורי מציע, "באותה הזדמנות להזכיר מה שקרה בדאמור" (טבח של הסורים בנוצרים) לשם איזון. "כמו כן להבהיר גם שלא זאת המדיניות שלכם. ניתן להזכיר שבמקומות שהם נכנסו היו קרבות בין מחנות בתוך המחנות ולא רק עם הפלנגות".
6 צפייה בגלריה
הצמרת הביטחונית הישראלית יחד עם באשיר ג'ומייל רגע לפני הירצחו
(צילום: מתוך ספרו של אבנר אזולאי)
במילים אחרות - למרות שדרורי יודע היטב כי הפלנגות הם שביצעו את הטבח, הוא מציע גרסה שקרית - לשייך לפחות חלק מההרוגים למלחמות פנימיות בין תושבי המחנות. וכך המשיכה הפגישה: נבות, שתמך בהתלהבות בשילוב הפלנגות בלוחמה עם צה"ל (והתנער לאחר מכן מהכול), נוקט הפעם נימה של איומים: "(הפלנגות) צריכים להסביר שזה מקרה חריג ולאחר רציחתו של באשיר זה מה שקרה. אני חושב שזה מה שנכון ואי-אפשר שאנחנו נילחם (עבורכם) בעניין זה. מכיוון שאם רק אנחנו נצטרך להסביר נסביר מה שאנחנו רוצים".
ג'וזף אבו-חליל, אחד מראשי הפלנגות מגיב בכעס: "בעצם מה שאתם רוצים זה שניקח את העניין על עצמנו ובמצב הפוליטי הנוכחי בלתי אפשרי..."
איתן: "מה אתה מציע?"
אבו-חליל: "אל תאשימו אותנו. תדרכו את כלי התקשורת שלכם... לא להטיל את האחריות על הפלנגות לפחות בימים הקרובים על מנת להרוויח זמן פוליטי".
איתן: "העובדה שהיא שכולם יודעים שאלה היו הפלנגות וחייבים להסביר שאין זאת מדיניות ומה שקרה היה חסר שליטה ולכן ברגע שידעו מה קורה הפסיקו את העניין... כלי התקשורת שלנו חופשיים והם יכולים לומר מה שהם רוצים". איתן שוב מנסה להציע לפלנגות הסבר שקרי: "הסבירו שזו לא המדיניות שלכם. מה שקרה זאת התפרצות זעם של חיילים לאחר הרצחו של באשיר".
אבו-חליל: "צריך לטפל בזה בצורה יומיומית, בצורה מעורפלת, לפי מה שיקרה בכלי התקשורת. אנחנו לא יכולים להודות שזה הפלנגות ביצעו".
איתן: "איך אתם רוצים להסביר זאת?"
אבו-חליל: "להמשיך להכחיש זאת".
איתן: "איך אפשר? הרי כל המחנות מלאים עיתונאים".
אבו-חליל: "תעשו מה שאתם מבינים ואנחנו נבדוק איך להגיב. אף פעם לא האשמנו את ישראל. אתמול בטלוויזיה ציטטו אישיות ישראלית שהאשימה את הפלנגות".
בשלב הזה איתן מתעצבן ומסכם את הישיבה: "הבהרנו את דעתנו והם ישקלו ויחליטו, אבל העובדות ידועות".
הפרוטוקול החסוי המתעד את השיחה המדהימה הזו הוא ההפך המוחלט ברוחו ובתוכנו מאינספור פרוטוקולים ומזכרי פגישות שנכתבו בפורומים דומים אך זמן קצר לפני כן.
רק כחודש מוקדם יותר דאגו אנשי המוסד וצה"ל להסיע באיומי נשק חברי פרלמנט לבנונים כדי שיצביעו עבור ג'ומייל בבחירות לנשיאות. ג'ומייל נבחר. בינתיים הכול התנהל לפי התוכנית שלו ושל שרון. היו אלה ימים של אופוריה גדולה במערכת הביטחון. היה נדמה שעוד רגע אחד ייפלו כל האריחים במקומות הנכונים ויבנו מחדש את המציאות באזור, בדיוק כמו ששרון תיכנן והבטיח שיקרה.
ב-28 באוגוסט כותב נבות מזכר לראשי הצבא וקהילת המודיעין שבו הוא נוקט לשון ציורית. סוג של לורנס איש ערב. "שלושה ימים במחיצת באשיר ואנשיו", מדווח נבות מהשטח בכותרת המסמך שלו. בדומה לבאשיר, גם נבות רוצה לראות את צה"ל זמן רב בתוך לבנון: "יודגש כי הפעילות הפוליטית הפנימית מבוססת על נוכחות צה"לית ממושכת. מבחינתם זו יכולה להיות נוכחות של מספר שנים. כל עוד לא פונו הסורים והמחבלים".
השלום בפתח, מבשר נבות: "נפתח כבר מאמץ מרוכז ומכוון לחינוך הציבור לתופעת השינוי הגדול, לפיתוח קשרים בתחומי הכלכלה והתרבות בין שתי התופעות הייחודיות - ישראל היהודית ולבנון הנוצרית... אכן אנו עדים לתופעה חדשה במערכת היחסים של ישראל ומעמדה באזור - תופעה בעלת פוטנציאל, עוצמה כלכלית ומדינית, ממדרגה ראשונה".
בפגישה שנערכה באותו יום בין ראשי המוסד וראשי הפלנגות מודיע אחד מהאחרונים כי בכל הקשור בלוחמה בביירות, "המנגנון של אלי חבייקה (קבוצה קטנה של רוצחים תאבי דם, אלה שלאחר מכן יובילו את הטבח במחנות - ר"ב) יטפל בעניין עוד קודם לכן".
לא שהיה ספק שיש לפלנגות כוונות אחרות, אבל אחד מבכירי המוסד מתערב ואומר: "מדגיש שכלפי הפלסטינים אין לנהוג בנדיבות של מנצחים". ז'אן, אחד מבכירי הפלנגות אומר: "אלה שינסו להתנגד בכוח יטופלו בהתאם". כולם צוחקים. הרמז ברור.
וכך, מתוכניות גרנדיוזיות לסילוק אש"ף והסורים מלבנון, המלכת הנוצרים בהנהגת באשיר וכינון ברית אחווה בין ישראל וארץ הארזים, תוך הרעפת חיבה הדדית, הפכו היחסים בין הפלנגות וראשי צה"ל וקהילת המודיעין מתוחים וחשדניים. וגם בתוך ישראל התחילו ראשי מערכת הביטחון להרגיש את האדמה רועדת.
ביום בו ניסה הרמטכ"ל איתן להסביר לפלנגות איך הכי נכון שישקרו ויטייחו את עניין הטבח, נערכה ישיבת ממשלה בהשתתפות שר הביטחון אריאל שרון וגורמי צבא ומודיעין. אחד מהם היה האלוף אברהם (אברש'ה) טמיר, ראש היחידה לביטחון לאומי במשרד הביטחון, אחד מהאנשים הקרובים ביותר לשרון. אבל האחרון, גם הוא כנראה מתוח מאוד אחרי הרצח וקריסת מה שתיכנן, התקצף על טמיר כשזה תמך בעמדה פשרנית יחסית של שר החוץ שמיר מול ארצות הברית שדרשה הפסקת אש, וצעק עליו. טמיר לא נשאר חייב. "לקחתי אותו לחדר צדדי", שחזר טמיר בריאיון חסוי שנתן למרכז למורשת בגין, "ואמרתי לו: אריק, אני רוצה להגיד לך דבר אחד. אם אתה תצעק עליי עוד צעקה אחת – אני אעשה לך סטריפטיז על שולחן הממשלה, עם כל השקרים שלך, כל הרמאויות שלך, כל הסיפורים שלך".
נדמה כי אין מחלוקת: מלחמת לבנון הראשונה, מלחמה שישראל יזמה ונהנתה בה לראשונה מיתרון כמותי ואיכותי ניכר על האויב, מלחמה שצה"ל וקהילת המודיעין התכוננו אליה זמן רב, ואשר זכתה בתחילתה בלגיטימציה ציבורית רחבה ביותר הפכה עד מהרה לאחת הקטסטרופות החמורות בהיסטוריה של המדינה.
מתחת להצהרות על 40 ק"מ שיסתיימו תוך 24 שעות תיכננו שרון, נבות, איתן ודרורי משהו אחר לחלוטין, תקווה גדולה, חלום לעצב מחדש את המזרח התיכון. התוכנית הצליחה מעל המשוער - המזרח התיכון אכן השתנה דרמטית בעקבות הפלישה ללבנון, אם כי באופן שונה מעט ממה ששרון ופקודיו תיכננו. בסיכום גרסתו לוועדת כהן שהוקמה לחקור את הטבח, החקירה אמר אריאל שרון: "התוצאה הנוראית שאירעה היא בבחינת תקלה בלתי צפויה ונטולת הסבר".
רבות נכתב על המלחמה אך עדיין לא פורסמו עדויותיהם של רבים מהגורמים הבכירים שהשתתפו בה, לצד מסמכים שנותרו חסויים עד היום. עיון בחלק מאותם מסמכים, לצד ראיונות שערכתי בשנים האחרונות עם מעורבים ועדים רבים, מציירים את עומק אותה "תקלה". הם גם מעלים ספק גדול אם היא אכן הייתה "בלתי צפויה ונטולת הסבר".
גם גיבורי המלחמה מסכימים שהיא הייתה כישלון נורא ואסון גדול אבל חלוקים בדעותיהם מי אשם בכישלון. יום השנה ומחקרים חדשים שיצאו העלו שוב את העברת נטל האחריות מגורם לגורם. האם בגין ידע את האמת ונתן לשרון להוביל אותו, ואת הממשלה בכחש, או ששר הביטחון הונה את כולם בלי למצמץ? האם ההערכה כי הנוצרים הם בני ברית שאפשר לסמוך עליהם נולדה במוסד, או אצל הרמטכ"ל? אמ"ן התנגד או אישר את כניסת הכוחות הנוצריים למחנות הפליטים? ומי אחראי יותר על כישלון התוכנית להתנקשות בערפאת - רפי איתן או רפאל איתן?
השאלות הללו רודפות כרוחות רפאים את ההיסטוריה הישראלית ואת ההווה בדמות חיזבאללה שנוצרה כתוצאה מהמלחמה ההיא. דבר אחד בטוח - במלחמה ובשנים שקדמו לה כשלו וקרסו לחלוטין כל תהליכי קבלת ההחלטות והבקרה של הממשלה ומערכת הביטחון, ובוואקום שנוצר נכנסו כמה אנשים שרצו כנראה את טובת המדינה אבל לא נתנו לחוקים, לנהלים או לעקרונות של משטר תקין לעצור אותם. בדיקה מפורטת של מה שקרה מעלה כי לחלק מהמעשים והתופעות שעמדו בלב המערבולת היו עדים ומשתתפים שהתנגדו להם, שהבינו את המשמעות, רק שבדרך כלל הסתפקו באמירות, אם בכלל, או בניסיון למנוע פעולה טקטית. אבל כמעט אף אחד מהם לא קם, וצעק שמספיק עם הטירוף. את סיפור הקריסה הזאת, שהתחילה עוד בשנים שקדמו למלחמה, אפשר לספר דרך עשר נקודות מרכזיות.
דוד קמחי, ראש תבל, האגף לקשרי חוץ של המוסד בסוף שנות ה-70, דחף להידוק הקשר עם הנוצרים בלבנון כחלק מ"ברית הפריפריה" - תפיסה רחבה של עידוד גורמים ידידותיים העוינים את אויבי ישראל. על פי התפיסה הזו, סיוע צבאי ואזרחי לגורמים הללו במלחמתם תביא להעסקת האויב בחזית נוספת, וכך יהיה לו פחות פנאי לפגוע בישראל, מעין "בשר תותחים". הנוצרים מביירות כך התברר באיחור רב, חשבו על אותו דבר, אבל הפוך - שישראל תהיה בשר התותחים שלהם במאבק על הגמוניה בלבנון.
ראש המוסד חופי התנגד לקשר עם הנוצרים. קמחי, מפעיל סוכנים מיומן, פנה לרפי איתן, אז היועץ לענייני טרור של ראש הממשלה יצחק רבין, כדי שיסייע לו מול ראש הממשלה. בחלקים מזיכרונותיו שלא פורסמו שואל איתן את עצמו את המובן מאליו, וגם עונה: "קמחי לא סומך על חופי שהוא ייאבק על התוכנית שלו כפי שצריך להיאבק עליה, לכן פנה אליי".
ראש הממשלה רבין קיבל את עמדת המוסד באופן חלקי בלבד, ואישר לספק לנוצרים סיוע צבאי מוגבל, "כדי לעזור להם להגן על עצמם", אבל הורה בתקיפות שישראל לא תעז להתערב בעצמה במלחמת האזרחים בלבנון.
קמחי ואחרים בארגון התעלמו מקווי אופי בעייתיים מאוד שנחשפו תוך זמן קצר אצל הנוצרים ולא נזהרו משיתוף הפעולה עימם. עוזי דיין, אז מפקד סיירת מטכ"ל הגיע לביירות לסיור שאירגן המוסד לקראת פעולה שערכה הסיירת. "הם היו חלשים מאוד מבחינה צבאית", סיפר, "ועוד יותר חלשים מוסרית, לבנטינים במובן הרע של המילה. מושחתים עד היסוד וחבורה של רוצחים שהזכירה לי להקה של כלבי פרא".
כמה אנשי מוסד שלא הוקסמו משיתוף הפעולה עם הנוצרים התפלצו כשראו את אנשי הפלנגות הנוצריות הולכים ברחוב ואוזניים של קורבנות תלויות על חגורותיהם, לשם הרתעה. הנוצרים שלא טרחו להסתיר את שאיפתם להשליט בכוח הגמוניה נוצרית בלבנון, התפארו בטבח שעשו בפלסטינים בתל אל-זעתר, מחנה פליטים שבפאתי ביירות, והיו שואלים בחיוך גדול, "אתה רוצה פיתה עם זעתר?".
"בתחילת הקשר איתם לקחתי כדור נגד בחילה והמשכתי", אומר ראובן מרחב, אז ראש מחלקת המזרח התיכון בתבל ולימים בכיר במוסד ומנכ"ל משרד החוץ, "כי האויב של אויבי הוא ידידי והם באמת סייעו לנו נגד אש"ף. אך ככל שחלפו הימים הגעתי למסקנה כי החיבור עם אנשים כאלה יכול להוביל רק לאסון... במקום שאנחנו נשפיע על האזור שלנו, על לבנון, להיות מדינה של שלום ודמוקרטיה משהו מהרעל הלבנוני פיעפע לתוכנו".
בספרו המצוין "מקום במרחב" שיצא לאור השנה (הוצאת "ידיעות אחרונות") מגלה מרחב כי למרות שהוראות ראש המוסד חופי היו ברורות, "בפועל, דברים החלו להיעשות אחרת".
ב-12 ביוני בפגישה חשאית במלון דן בחיפה, ביקש נציג הפלנגות מקמחי וממרחב לסייע לו ולבוס באשיר לרצוח מנהיג נוצרי אחר, רוברט פרנג'ייה. "קמחי אמר כי יצטרכו לשקול את הדברים, אך הוא לא דחה את הרעיון על הסף. אפילו ניתן כבר שם ל'פרויקט' חיסולו של רוברט פרנג'ייה: 'ספידו'. למה 'ספידו'? כי זה מה שהיה כתוב על התיק שאיתו הגיע הנציג לפגישה. שמעתי את הדברים והזדעזעתי. ביקשתי מהאורחים סליחה וסרתי עם דייב לחדר האמבטיה". מרחב הזכיר לקמחי שורת מעשי רצח שהפלנגות היו מעורבים בהן והזהיר מפני, "מעורבות כלשהי בסכסוך הפנימי בעדה המארונית, העלול לגרום להם נזק בל ישוער".
הרמטכ"ל רפאל איתן מנסה להכתיב לפלנגות בפגישה החשאית מה לומר אחרי טבח סברה ושתילה: "חייבים להסביר שאין זאת מדיניות ומה שקרה היה חוסר שליטה ולכן ברגע שידעו מה קורה הפסיקו את העניין... הסבירו שזו לא המדיניות שלכם. מה שקרה זאת התפרצות זעם של חיילים לאחר הירצחו של באשיר"
מהר מאוד הבין מרחב שלמרות שקמחי היה אחד מאנשי הביון המנוסים והמעולים בתולדות המוסד, הוא "פשוט הלך שבי אחר הפלנגות ומנהיגיהם... הוא לא הבין כי בשעות הלילה רבים מאנשי ג'ומייל, מנהלים את עסקיהם הרגילים ‑ מסחר וחלפנות, ואינם בוחלים גם בייצוא סמים ובהימורים בקזינו ‑ והנה בבוקר הם שבים ולובשים מדים מנומרים ושואפים להצטייר בעינינו כמי שנחושים בדעתם להילחם בפלסטינים עד טיפת הדם האחרונה ‑ אבל לא זו שלהם".
קמחי סיפק לפלנגות נשק בלי אישורו של חופי, עד שחופי התרתח ובמעמד משפיל מול כל אנשי סגל הפיקוד הבכיר של המוסד, הדיח את קמחי. "צחוק הגורל", כותב מרחב, "שהאיש שהחליף את קמחי, נחום (נחיק) נבות, אדם חרוץ ומסור, המשיך במדיניות שלו כלפי הנוצרים, ואף הרחיק לכת ממנו בקשרים איתם". בדצמבר 1980 טענו הפלנגות שהסורים מפציצים את העיירה הנוצרית זחלה וביקשו שישראל תיחלץ לעזרה. מרחב בדק והגיע למסקנה כי מדובר בפרובוקציה שנועדה לסבך את ישראל. הוא ניסה לשכנע אבל דבר לא עזר - חיל האוויר נשלח להפיל מסוקים סורים כעונש. כשראה שישראל נגררת אל תוך התהום, התפטר מתפקידו. אחד מהבודדים שהיו מוכנים לשלם מחיר אישי כבד מאוד בניסיון לעצור את מלחמת השולל.
אחרי מהפך 1977 בגין הממלכתי הפתיע ולא החליף את ראשי מערכת הביטחון. למעשה הוא נתן בהם אמון מוחלט, חסר סייגים. בגין מיעט לנצל את סמכותו ולהתערב בנושאי ביטחון ומודיעין. יחסו של בגין, ששירת בצבא השחרור הפולני בימי מלחמת העולם השנייה, לאנשי צבא וביטחון היה רומנטי, משיחי כמעט, מאוד שונה מהצברים המחוספסים. "היה לנו די מוזר", שיחזר ראש המוסד חופי, "ההתרשמות שלי הייתה שהוא הסתובב (בין אנשי הצבא והמודיעין) כמו בחלום. הצבא לבגין היה דבר מקודש... הוא ממש זהר".
לבגין היה מגע קודם מועט ביותר עם קהילת המודיעין והיה צורך ללמד אותו חומר רב, אך גם כשלמד את הפרטים הוא התעניין והעביר ביקורת באופן שטחי ביותר ו"זה היה כאילו הוא ריחף מעלינו בגובה 80 אלף רגל", כדברי נחום אדמוני, סגנו של חופי. "המוסד קיבל מבגין 'קארד בלאנש', לבצע כל מה שחפץ".
בגין אפילו לא התעקש על הפרוצדורה הנהוגה בפגישות בין ראש המוסד וראש הממשלה לצורך אישורים של פעולות חבלות וחיסולים, שבהן נוכחים קלדנית מתמללת השיחה והמזכיר הצבאי לראש הממשלה וחתם ללא כל בעיות על "הדפים האדומים", הוראות החיסול, שהביאו לו אנשי הקהילה.
הנקודה היחידה שבה בגין התעקש הייתה דווקא זו הכי פחות חשובה מבחינתו של חופי - לחזור ולנסות להרוג פושעי מלחמה נאצים. חופי אמר לבגין שיש לו עניינים הרבה יותר דחופים שנוגעים להווה ולא לרוחות רפאים מהעבר.
לעיסוק בנאצים מבחינת בגין הייתה השלכה ברורה על ההווה, והשוואה ברורה בין היטלר וערפאת. הוא האמין בכל ליבו כי "האמנה הפלסטינית הקוראת להשמדת מדינת ישראל", כהגדרת בגין, אינה אלא "מיין קאמפף מס' 2, במאה ה-20... נעשה מה שנוכל, ובעזרת השם גם נוכל לעשות, כדי למנוע את הגשמת הזוועה". בגין שנא לא רק את כל מה שערפאת מייצג אלא תיעב אותו אישית והשתמש כלפיו בכינויים "חיה דו-רגלית" ו"האיש עם השערות על הפנים".
"השאלה החשובה פה אינה על אודות כוונותיו ותוכניותיו של ערפאת", אומר איש מוסד באותה תקופה שלימים הפך לבכיר בארגון, "אלא האופן שבו בגין יוצר קו מקביל ושווה בינו ובין היטלר. זה טוב לנאומים, אבל זה רע מאוד לקבלת ההחלטות. כי הרי ערפאת, בכל חוסר הכבוד, לא מתקרב ולא התקרב אי פעם ברמת המסוכנות שלו לעם היהודי - להיטלר. אבל ברגע שאתה מתייחס אליו ככזה, כלומר כאיום קיומי מיידי, אז כל שאר השיקולים הופכים לפחות חשובים. הלך מחשבה כזה, כראש ממשלה, משבש אותך, ואת כל תהליך קבלת ההחלטות שאתה גורר אחריך, לחלוטין. לצערי, לא היה אף אחד לידו, גם לא המוסד או אמ"ן, שהיו מספיק חזקים לאזן את הקשקושים האלה, ולעומת זאת היו שם לא מעט אנשים לנצל זאת לרעה".
ההשקפה הרומנטית של בגין כלפי הרוע האולטימטיבי - ערפאת - באה לידי ביטוי גם בהשקפתו כלפי ה"טובים" המוחלטים, הנוצרים בלבנון בכלל והפלנגות הנוצריות בפרט. "הפלנגות למדו מהר מאוד את בגין", אומר מרחב. "הן ראו בו אציל פולני שרוצה להראות לכל העולם מה עושה דווקא היהודי שנרדף על ידי הקתולים האנטישמים באירופה למען אחיהם הקתולים בלבנון, בזמן ששאר דעת הקהל הבינלאומית שותקת".
"בגין ראה את עצמו כמושיע נדכאים", אומר מרדכי ציפורי, חברו הקרוב של בגין מימי האצ"ל, שהיה קצין בכיר בצה"ל והפך לסגן שר הביטחון בממשלת בגין. "הוא לא היה ממש בקיא בהיסטוריה ובהתנהלות של המזרח התיכון והשתכנע שהפלנגות הן מיעוט נוצרי-מערבי, שאש"ף רוצה להשמיד. בדיוק כמו שהוא ראה אותנו, היהודים בישראל".
"בגין השתכנע כי הפלנגות הם 'חלוצים' צעירים ולוחמי חופש שפועלים להקמת מדינה", מספר אבנר אזולאי, שהחליף את מרחב שהתפטר. "הפלנגות ידעו לנצל היטב את השקפתו זו, ובאשיר ג'ומייל אף ידע לצטט מספרו של בגין 'המרד', מה שללא ספק החניף לרה"מ".
המציאות עימה מערכת הביטחון הישראלית התמודדה באמת לא הייתה פשוטה: אש"ף שלט על חלקים מדרום לבנון והפעיל טרור וירה על ערי הצפון. אחד מהפתרונות המרכזיים שהרמטכ"ל איתן מצא לאירועים היה הפעלה של מסגרת חשאית, מחוץ למערכות הצבא הרגילות, תוך מידור מוחלט של אמ"ן והמוסד ושאר יחידות צה"ל מהפעילות הזו. איתן היה פוגש את אלוף פיקוד הצפון, אביגדור (יאנוש) בן-גל, ומאשר לו, או יוזם, פעולות חבלה והתנקשות ברחבי לבנון. את הפעולות הייתה מבצעת יחידה חשאית, בפיקודו של מאיר דגן.
"רפול ואני היינו מאשרים מבצעים בקריצת עין", סיפר בן-גל. "הייתי אומר לו - רפול, צריך לעשות מבצע. הוא היה אומר כן, אבל לא ייצא על זה שום דבר בכתב. זה ביני ובינך. לא פעלנו לפני הבירוקרטיה הצבאית כי את הפעולות האלה עשינו ולא עשינו".
הם פתחו במערכה חשאית, לא מאושרת, על אדמת ארץ זרה. פיקוד הצפון היה אמור לדווח לאמ"ן, שאמור היה להיות מעורב בעניינים כאלה, וכן גם לאגף המבצעים במטה הכללי, שאמור היה לאשר אותן. אבל בפועל, "השארנו את כולם לחלוטין מחוץ ללופ", אומר בן-גל.
לא רק המטכ"ל לא ידע אלא גם ראש הממשלה. "גם עזר וגם רפול ייעצו לי אז לא לדווח על הפעולות לבגין", כותב רפי איתן בזיכרונות פרטיים שלא פורסמו. "קיבלתי את הדין, לא דיווחתי לראש הממשלה, לא ביקשתי ממנו אישורים, והשארתי את חובת הדיווח לצה"ל ולשר הביטחון", שלא דיווחו אף הם. שרון ידע על הפעולות של דגן עוד לפני שנכנס לתפקיד שר הביטחון באוגוסט 1981 והורה להעצים אותן מרגע שנכנס.
לפני כשנתיים חשפנו כאן את השלב האחרון של הפרויקט הבלתי חוקי הזה: שורת מכוניות תופת שהתפוצצו ברחבי לבנון והרגו מאות אנשים. הפעילות המשיכה אבל הפלסטינים לא התגרו להגיב ולהפר את הפסקת האש, עילה לפלישת צה"ל. במערך החשאי החליטו להעלות הילוך ולעבור למבצע "אולימפיה", פיצוץ האצטדיון של ביירות בעת יום השנה לייסוד פתח, כדי להרוג את כל הנהגת הארגון, ובראשם ערפאת. כשנודע לו על התוכנית לפוצץ את האצטדיון, ולנוכח ההערכה כי דיפלומטים זרים יהיו נוכחים, הורה בגין על ביטול המבצע.
ניסיון של ארגון טרור אויב לאש"ף להתנקש בחיי שגריר ישראל בלונדון סיפק את התירוץ לפלוש ללבנון בסופו של דבר. הממשלה אישרה תוכנית שמטרתה היחידה היא הסרת האיום על יישובי הצפון. צה"ל יתקדם לתוך לבנון לא יותר מ-40 קילומטרים, טווח התותחים הטובים ביותר של אש"ף באותה תקופה.
מרדכי ציפורי חשד כי כוונותיו של שרון גדולות הרבה יותר. הוא הבין גם כי מהלך עמוק שיאגף את הכוח הסורי בלבנון יוביל בהכרח להתנגשות צבאית בין המדינות. ראשי אמ"ן והמוסד התנגדו לרעיון כולו. בעדותו במרכז בגין אמר חופי כי "כשיצאנו מהישיבה דן מרידור, שהיה מזכיר הממשלה, ואורי פורת שהיה יועץ התקשורת של ראש הממשלה, אמרו לי: 'נו, אתה מרוצה?'. אמרתי: 'אני מרוצה, כי זה עוסק במחבלים ולא מעבר לזה'. עם זאת, אמרתי להם שאם זה לא ייגמר עם זה - מאחר שאני מכיר את הנפשות הפועלות במערכת הביטחונית - אז זה יהיה גם יום הכיפור של הליכוד. במילים האלה השתמשתי".
אבל גם מי שחשבו שישראל הולכת לקראת אסון, התבטאו בקול רפה. שנות כהונתו של שרון כשר ביטחון היו בעייתיות לא רק בגלל מה ששרון עשה, אלא בעיקר בגלל שאף אחד כמעט לא העז לעמוד בדרכו.
"מהר מאוד ראיתי שתוכנית 40 הק"מ הולכת ומתמוססת וצה"ל מעמיק לחדור לתוך לבנון", אומר המזכיר הצבאי של בגין, תא"ל עזריאל נבו. "שרון שיקר והטעה את בגין ואת הממשלה. בניגוד לתוכניות ולהבטחות, החלו גם קרבות עם הסורים". נבו קיבל מידע מצה"ל ששרון משקר לבגין וניסה לדבר עם ראש הממשלה. בנו של בגין, בנימין, שגויס למילואים, הגיע ללשכת אביו כדי להתריע בפניו על התנהגות שר הביטחון, אך בשלב ההוא, בגין עדיין גיבה את שרון.
נבו מתאר כיצד שרון מצליח ביד אמן להתל בשרים ולספר להם למה אי-אפשר היה אחרת אלא להתקדם עוד טיפה בלילה. כך, למשל, בהוראת שרון כוחות צה"ל הולכים וזוחלים אל תוך ביירות. כשהוא נשאל על כך בכעס על ידי אחד מהשרים ב-12 באוגוסט 1982 הוא חצי הודה: "למשל הלילה נאלצנו לעשות דבר שחרג מהחלטות הממשלה. תפסנו שני בתים, ליד ההיפודרום, שמשם ירו המחבלים. ללא הרף, על כוחותינו. פשוט לא היה מנוס מכך. אי-אפשר לכנס ישיבת ממשלה באמצע הלילה. אז יש מצב שאנו כובלים את ידי המפקדים במקום. לפעמים על ידי תנועה קטנה הם יכולים לשפר את המצב בשטח, אך יש החלטת ממשלה ואותה מכבדים. אז שני בתים אלו נמחקו... לא יכול להיות לדעתי שהממשלה תעסוק בכל בית".
גם רפי איתן, מקורבו ויועצו הקרוב של שרון באותם ימים מאשר כי שר הביטחון הסתיר את כוונותיו האמיתיות מהממשלה. לדבריו, "במשך כשבועיים מתחילת המלחמה, לא כל השרים סביב שולחן הממשלה, ידעו או הבינו את מהלך המלחמה 'עד הסוף', כלומר עד לגירוש אש"ף מביירות, מה שלא ניתן היה לבצע בלי מצור על ביירות, ניתוק כביש ביירות – דמשק, וכניסה למערב העיר, מבצרם של ערפאת וכנופייתו".
עוזי דיין: "את ערפאת הצילו שני דברים - המזל הבלתי–נגמר שלו - ואני, שחשבתי שערפאת הוא מטרה לגיטימית, אבל לא כזו שמקדשת את כל האמצעים. רפול היה מתפוצץ מכעס. מתקשר אליי ואומר, 'אני מבין שיש לכם מידע. למה אין מטוסים באוויר?!'. עניתי לו שאי-אפשר, שיש שם המון אנשים. רפול לא ילמד אותי מוסר מלחמה מהו"
האם בגין הבין את המתרחש סביבו? מה הוא ידע? שרון הפסיד בתביעת הדיבה שהגיש נגד עוזי בנזימן שכתב כי שיקר לבגין וזולת מיעוט המקרים, אין הוכחות כי בגין ידע משרון יותר מאשר הממשלה כולה, שהייתה שרויה בערפל. מרדכי ציפורי, למרות שהיה נוכח בעצמו במקרים שהיה ברור כי בגין מעדיף לסגור בשקט את התלונות שלו, סבור כי אנשי הצבא ושרון הונו את ראש הממשלה פעם אחר פעם וניצלו את יחסו הרומנטי לגנרלים. אחרים מאמינים כי בגין, שהיה פוליטיקאי ממולח, הבין היטב את הסיטואציה אך העדיף להיות במצב שיוכל להכחיש מאוחר יותר כי ידע על המעשים הקשים.
גם אם בגין לא ידע, הרי התמונה התבררה לו אט-אט והוא היה יכול להדיח את שרון. ראש הממשלה קיבל מהנשיא רייגן דרישה להפסיק ולהפציץ את ביירות מיד אבל שרון פעל בניגוד להנחיה והורה לחיל האוויר להמשיך. "אז התחולל עימות מילולי אגרסיבי בין בגין ואריק", משחזר רפי איתן. אריק הטיח כלפי בגין: "אני האחראי על הצבא", ובגין החזיר לו, "אתה האחראי על הצבא? הממשלה כולה אחראית על הצבא, והממשלה כולה פוקדת עליך לחדול מן ההפצצות מיד, עכשיו!". ולמרות זאת הותיר אותו בגין בתפקידו עד פרסום מסקנות ועדת כהן.
בסודי סודות תיכננו שרון, איתן והפלנגות כיצד לכבוש את העיר במבצע משותף תחת שם הקוד "הניצוץ" כשבמקביל שרון הבטיח שוב ושוב, לממשלה, לכנסת ולעם ישראל כי צה"ל לעולם לא ייכנס לתוך ביירות והדגיש כי "אינני מציע כאן שום מתקפה על ביירות, שום תזוזה לתוך ביירות". הוראותיו לצה"ל היו ברורות והפוכות: "את החלק הדרומי (של העיר, בו נמצאו מחנות הפליטים הפלסטיניים ואנשי אש"ף, ר"ב) צריך לגמור", אמר בישיבה במשרדו ב-11 ביולי, "להשמיד כל מה שניתן להשמיד... להחריב עד היסוד".
ציפורי לא ויתר ודרש לזמן לישיבות הקבינט את הרמטכ"ל והאלופים ושאל אותם שאלות נוקבות. "ואז שרון תוקע בהם זוג עיניים", אומר המזכיר הצבאי נבו, "כשברור שהוא מצפה שהם יענו תשובה מאוד מסוימת ואתה רואה אותם פשוט קמלים תחת מבטו".
באופן חשאי, החלו קצינים בכירים לספר את האמת לנבו. במקרה אחד, הוא מגלה, אחד מאלופי המטכ"ל הבכירים חשש כל כך משרון עד שקבע איתו ביום שבת פגישה סודית בצומת מסובים, ולא במשרד של אף אחד מהם, כדי לספר לו שכוחות צה"ל התקדמו בלבנון מעבר למה שאושר ודוּוח לממשלה.
לאחר הטבח בסברה ושתילה יטענו שרון ואנשיו כי לא הובעה התנגדות אמיתית לשיתוף הפעולה עם הפלנגות אלא שמעיון במסמכים החסויים של אמ"ן עולה תמונה שונה. כך, למשל, ב-23 באפריל 1982 מוציא אמ"ן לקט מיוחד ובו הוא מתריע כי בדיווחים המודיעיניים שלהם לצה"ל, "נוטים הנוצרים להעלים עובדות, לשקר, לטייח, וכי הדיווחים לוקים ב'אי-התאמה למציאות'".
ב-30 ביוני כתב אמ"ן מחקר: "לוחמי הפלנגות החלו מנצלים את נוכחות כוחותינו לחדירה לאזורים שקודם לכן לא היו בשליטתם... כוונתם להפגין ולבסס נוכחותם ולטהר אזורים אלה מגורמים יריבים... קיים חשש של האוכלוסייה המקומית שהדבר יביא לחיסול חשבונות אלים".
ב-15 בספטמבר, בעקבות רצח באשיר ג'ומייל, כתב אמ"ן מחקר: "הרצח יוצר תנאים להחרפת הקיטוב בין גורמי הכוח הלבנוניים, הריבים לחיסול חשבונות הדדי ולהידרדרות שבהיעדר גורם מייצג עלולה להתפתח לכלל מלחמת אזרחים". אז כתבו.
בעקבות הרצח של ג'ומייל וההרגשה כאילו ההישג הצבאי והמדיני חומק ממנו, בועט שרון בכל מה שאמר קודם לכן ומשיג את אישורו של בגין לפלוש לביירות. בפעם הראשונה והאחרונה כובש צה"ל בירה של מדינה ערבית ריבונית. הממשלה מעודכנת בפלישה רק בדיעבד. למרות שהרמטכ"ל טען רק שבוע קודם כי רק משרד וכמה אנשי אש"ף נותרו מאחור, לפתע טענו שרון ואנשיו כי מדובר באלפים. שרון מתיר לאנשי הפלנגות להיכנס למחנות הפליטים על מנת "לטהר" אותם מאותם "אלפי מחבלים".
בתוכנית הגרנדיוזית של שרון היה יסוד מכריע: הריגת יאסר ערפאת. כוח המשימה למבצע, דג מלוח שמו, שהוקם על ידי מאיר דגן ורפי איתן, המשיך לפעול מחוץ למעגל הפיקוד הרחב של צה"ל, בפיקודו של סא"ל עוזי דיין מפקדה היוצא של סיירת מטכ"ל ובכפיפות ישירה לאיתן ושרון. משימתו של דיין הפכה סבוכה בשל המציאות היומיומית של הלחימה בכרך של ביירות. "המשימה המרכזית שלנו הייתה איך מאתרים את 'דג מלוח' ושמים עליו צלב עבור חיל האוויר מצד אחד, ואיך לא גורמים נזק סביבתי כבד מדי מצד שני", אמר דיין.
ככל שנקפו הימים, המלחמה הלכה והסתבכה והמציאות סירבה להתנהג לפי התוכניות לעצב מחדש את המזרח התיכון, כך הגבירו שרון ואיתן את הלחץ על חיל האוויר ועל צוות "דג מלוח" להרוג את ערפאת.
עודד שמיר, ששימש כמזכיר הצבאי בפועל של שרון, אמר כי כל ההפצצות של ביירות במלחמה בידי חיל האוויר הישראלי היו במטרה להרוג את ערפאת ולא נגד מטרות אחרות. ההפצצות לא כוונו להרוג אזרחים, ו"משתדלים להימנע מפגיעה באזרחים", אבל "חיל האוויר לא יודע לעשות פצצה שתיפגע רק בערפאת" ו"זה מה שיש". הוא אישר כי "הפציצו את ביירות כדי לפגוע בערפאת ותוך כדי זה נפגעו אזרחים".
שרון היה כל כך גאה ברמטכ"ל שלו שיצא בעצמו להפציץ בביירות, עד שבישיבת הממשלה שנערכה באותו ערב סיפר על כך לשרים. "הרמטכ"ל השתתף הבוקר בטיסת הפצצה. אני רק מצטער, רפול, שהסגרתי אותך". דווקא בגין קטע את החיוכים בקול חמור: "הרמטכ"ל, מכוח סמכותי אני אוסר עליך לעשות שנית כדבר הזה. יש טייסים בישראל"
מפקד חיל האוויר אלוף דוד עברי ניסה לרסן. לדבריו, "היה רצון עז של שר הביטחון לפגוע בערפאת, התחושה הייתה כאילו מדובר במשהו אישי עבורו. בכל ישיבה, בכל דיון הוא העלה שוב ושוב את העניין הזה. מדי פעם היו מגיעים בריצה ל'כנרית' (בונקר הפיקוד של חיל האוויר ‑ ר"ב) אנשי המוסד ואמ"ן ומספרים לנו שערפאת כאן או שם. שרון ורפול היו אמורים להפציץ את המקומות הללו מיד. אני חשבתי שיש פה בלגן, וסכנה של פגיעה באזרחים. לא הייתי מוכן לאשר גיחת הפצצה כזו בלי שאקבל הוראה בכתב מאגף המבצעים. קיוויתי שהכנסה של הדבר למערכת מסודרת של העברת מידע וקבלת החלטות יובילו לבדיקה ושיקול דעת טובים יותר ובאמת - חלק גדול מההוראות שניתנו בעל פה לא הגיעו בכתב אלא נמוגו בדרך".
לעוזי דיין היו לבטים קשים לא פחות: "את ערפאת הצילו שני דברים - המזל הבלתי נגמר שלו - ואני, שחשבתי שערפאת הוא מטרה לגיטימית אבל לא מטרה שמקדשת את כל האמצעים. רפול היה מתפוצץ מכעס. מתקשר אליי ואומר, 'אני מבין שיש לכם מידע. למה אין מטוסים באוויר?!' עניתי לו שאי-אפשר, שיש שם המון אנשים. רפול ענה לי, 'עזוב אותך מזה - אני לוקח אחריות עליי'. לא הייתי מוכן לזה. רפול לא ילמד אותי מוסר מלחמה מהו".
בשלב כלשהו איתן החליט לקחת את היוזמה לידיו והורה לאביאם סלע, ראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר להצטרף אליו לטיסה, כשהוא הנווט, וללכת להפציץ את המקום שבו חשבו שערפאת נמצא. ערפאת שוב ניצל בנס והפצצות ריסקו חלק מהבניין זמן קצר לפני שהגיע אליו.
שרון היה כל כך גאה ברמטכ"ל שלו שיצא בעצמו להפציץ בביירות, עד שבישיבת הממשלה שנערכה באותו ערב סיפר על כך לשרים. שרון דיבר על הצורך להדק את המצור על ביירות כדי ללכוד או להרוג את ערפאת ואנשיו ואז אמר: "אני רוצה להציג את הבעיה ואני גם אבקש מהרמטכ"ל, שיוסיף, לאחר שינוח - הוא השתתף הבוקר בטיסת הפצצה, כדי לבחון זאת בעצמו והוא גם פגע... גם הוא טייס". שרון גם אומר בהלצה לאיתן: "אני רק מצטער, רפול, שהסגרתי אותך".
דווקא בגין החליט לשים קץ למופע המוזר וקטע את החיוכים בקול חמור: "הרמטכ"ל, מכוח סמכותי אני אוסר עליך לעשות שנית כדבר הזה. יש טייסים בישראל. הרמטכ"ל אינו יכול לעשות מעשה שאינו הכרחי, הקשור בסיכון נפשו".
הצטברות הנופלים והמחאה הציבורית המאמירה פגעו בראש הממשלה, שהלך ושקע בדיכאון קשה, איבד אט-אט קשר עם הסובבים אותו ובעצם ניתק עצמו כמעט מכל מנגנוני השליטה והפיקוח של ראש ממשלה על הנעשה בארצו.
"לאט-לאט ראיתי את בגין הולך וקמל, מתכווץ לתוך עצמו", אומר נבו. "אני לא יכול לעשות אבחנות רפואיות, אבל ניכר בו שמיום ליום קשה לו יותר ויותר. הוא הבין ששרון הוליך אותו שולל, שהוא נכנס לבוץ. הוא היה אדם רגיש מאוד, אולי רגיש מדי".
"לצערי, אני גם ראיתי אותו בתקופת הדעיכה שלו", אומר נחום אדמוני שמונה לתפקיד ראש המוסד בספטמבר 1982. "אני מתחיל לדווח ואני רואה שעיניו נסגרות, ואני לא יודע אם הוא שומע מה שאני אומר לו, או שהוא לא שומע, האם הוא ישן, האם הוא ער. סיטואציה מאוד מביכה. אני שואל את המזכיר הצבאי, 'לפי דעתך צריך להמשיך בשיחה או להפסיק?'. לא הפנינו את הבעיה לגורמים אחרים אבל כולם ידעו שזה המצב".
ועם זאת, למרות שכמעט כולם סביב בגין ידעו שהוא בקושי תיפקד, לא כל שכן שלא היה כשיר לנהל מדינה במלחמה, במקום לעשות מהלך להחליפו, הם החליטו לחפות עליו, ועוזריו פעלו להסתרת מצבו האמיתי מן הציבור הישראלי. "את המדינה ניהלו שלושה אנשים, שלושתם לא נבחרי ציבור: דן מרידור, יחיאל קדישאי ואני", אמר נבו. הוא סבור כי הוא עצמו ושאר אנשי הלשכה, "היינו פושעים וביצענו עבירה חמורה. אתה לא יכול להעלים את העובדה שראש הממשלה בעצם לא מתפקד ומשחק כאילו שהוא כן. זה מזכיר מדינות אפלות".
דן מרידור אמר השבוע בתגובה כי "אכן ראיתי את בגין מתכנס לתוך עצמו, כואב את המלחמה שהוא קרא לה טרגדיה, כואב במיוחד את הנופלים, ראית על פניו את הצער. היה ברור שהוא פחות פרו-אקטיבי אבל לרגע לא ראיתי ירידה בהבנה שלו או באופן בו הוא קורא ורוכש בקיאות בחומר מודיעיני. אני לא הרגשתי שהוא אינו ראוי למלא את תפקיד ראש הממשלה".
בעוד בגין בחזקת נוכח-נפקד, שרון היה חופשי עכשיו לעשות כרצונו בצבא. "הוא למעשה פיקד על הצבא, מעל הרמטכ"ל איתן. אף אחד לא יכול היה לעמוד בפניו", סיפר אביאם סלע. נחום אדמוני נזכר כי "שרון היה דומיננטי בישיבות האלה (ישיבות הממשלה). היו גם מקרים ששרון היה מציג נושא, הממשלה דנה, מקבלת החלטה, שרון היה קורא אותנו החוצה. בתום הישיבה, את הרמטכ"ל, אותי ואת הקצינים והיה אומר מה שהחליטו. עכשיו אני אומר לכם אתם תעשו כך וכך שלא היה בדיוק כפי מה שהוחלט".
בתקופה הזאת, התוכנית לחיסול ערפאת עלתה מדרגה. מבצע "דג מלוח" הפך למבצע "דג זהב" - להפיל את המטוס שבו ערפאת נמצא.
בפעם אחת קיבל מפקד חיל האוויר עברי את נקודות הציון, אבל הדיווח של לוחמי המוסד שראו את ערפאת נראה לו לא אמיתי והוא ניסה להרוויח זמן. הרמטכ"ל איתן, שקיבל אף הוא את ההודעה, התקשר לעברי והורה להפיל את המטוס אבל לעברי עדיין היו ספקות קשים והוא מצא תירוצים לדחות עוד ועוד. בסופו של דבר התברר גודל המזל. במטוס הבאפלו היה באמת ערפאת, אבל פתחי ערפאת, אחיו הצעיר של יאסר. הוא היה רופא ומייסדו של הסהר האדום הפלסטיני. במטוס היו איתו 30 ילדים פלסטינים פצועים, קורבנות של הטבח בסברה ושתילה. פתחי ערפאת ליווה אותם לקהיר לטיפול רפואי.
אפילו כמעט-אסון זה – שהיה במרחק אצבע עצבנית אחת של טייס מרצח רופא ו-30 ילדים פצועים – לא ריפה את ידו של שרון ולא הטה את ליבו מן הרעיון של חיסול ערפאת באחת מטיסותיו. תחת הלחץ של שרון נמשך המעקב אחרי ערפאת ברחבי המזרח התיכון ואירופה ללא הפסקה, וארבעה מטוסי קרב הועמדו כל העת בכוננות יירוט בבסיס חיל האוויר ברמת דוד.
בגלל התנגדותם לנזק ההיקפי, שורה של בכירים, ובהם הפיקוד העליון של חיל האוויר, יצרו מערכת של הונאה והטעיה ושיבוש כדי שהמבצע לא יקרה. "אף אחד לא מעז לקום נגד שרון", אומר סלע, "אז אנחנו פשוט נהפוך אותו לבלתי אפשרי מבחינה טכנית".
המציאות במזרח התיכון אכן השתנתה אחרי המלחמה. משחק הרולטה ההיסטורי של שרון, איתן, נבות וחבריהם הצליח מעל למשוער: הם ייסדו בלבנון את הזרוע הארוכה של איראן לטרור ולהפצת המהפכה האיסלאמית, חיזבאללה. כשהאורז של הכפריים, שהומטר על כוחות צה"ל כשנכנסו ללבנון, הפך לגשם אש של רימונים ומטעני צד, התלונן סגן ראש הממשלה בתקופת המלחמה, שמחה ארליך: "לא סיפרו לנו שיש שם כל כך הרבה שיעים".
