איך אפשר לדבר על שנה בלעדיך, ינאי? איך אפשר בכלל לדבר כשאני מוצפת זעם בוער, זעם שמשתק אותי, מפורר לי את הנפש?
התאהבתי פעמיים בחיים. בפעם השנייה זה היה בגיל 20, באבא. בפעם הראשונה, זה היה בגיל 15, במדינת ישראל. כשאני מתאהבת, אני נופלת חזק. אבל בשנתיים האחרונות שברו כל חוזה חברתי, כל ערך שהאמנתי בו.
אתה זוכר ינאי, כשהיית בן 12, הייתה סערת שלגים בנפאל והמון ישראלים נתקעו? אתה זוכר שסיפרתי לך שֶׁמַּכָּר שלי נשלח עם מסוק לחלץ את הישראלים, וניגשו אליו המון אנשים, אוסטרלים, גרמנים, ושאלו איפה המסוק שלהם, אבל לא היה. רק ישראל שלחה. וסיפרתי לך שזה מה שזה אומר להיות ישראלי — אתה אוכל הרבה חרא ביום-יום, אבל ברגע האמת יגיעו עד להימלאיה בשבילך. אבל זה כבר לא נכון, ינאיצ׳וק, זה אחד הדברים שנשברו השנה, אחת הבגידות. נתנו לחטופים למות במנהרות.
זה שבר טוטאלי. זה לא רק שהם מתו, אלא שמקבלי ההחלטות ותומכיהם מתייחסים למשפחות החטופים כאל אויבי המדינה. זורקים עליהם ביצים ומקללים אותם כשהם מתחננים על חיי אהוביהם. אתה יודע, בחודשים הראשונים קינאתי במשפחות החטופים, כי לפחות הייתה להם תקווה לראות את האהובים שלהם שוב. אפילו דמיינתי שאתה חטוף ושיש לנו סיכוי לקבל אותך בחזרה. אבל אני כבר לא מקנאה בהם, ינאיצ׳וק. המחשבה שאתה נמק במנהרות כאשר האנשים שמקבלים את ההחלטות על גורלך הם אותם האנשים שהובילו אותנו לאסון 7 באוקטובר, אנשים שאיבדו לגמרי את האמון שלי, הייתה הורגת אותי. הייתי נשרפת מבפנים.
אף אחד ממנהיגי המדינה לא היה אצלנו, ינאי. אף אחד. אף אחד לא היה מוכן לשמוע את זעקתנו, להסתכל לנו בעיניים. אתה מבין את עומק תחושת הבגידה? גייסו את אחיך ליעם 6 שבועות אחרי שנהרגת, אחרי שאמיר, חברו הטוב של ליעם, נהרג. לגייס את ליעם לא הייתה בעיה. הרבה מסרים של נקמה ושנאה יש, אבל להפגין אהבה לאנשים שאיבדו את הכל? זה אין. רק מילים ריקות. כעומק האהבה שהייתה בי, כך עומק השבר היום. זו ממש לא המדינה שהתאהבתי בה ובחרתי לגדל בה את ילדיי. אני כבר לא מכירה את עולם הערכים של העם שלי ושל מי שמוביל אותו.
איך אפשר לקבל את העובדה שחלק מהמפלגות שקיבלו את ההחלטות שהובילו למותך, מייצגות ציבורים שאינם משרתים כלל בצבא? אני רואה את האמהות בביתר עילית ואני רוצה לתפוס אותן, לטלטל אותן ולצרוח: "אתן הצבעתן למפלגות שדנו את הבן שלי, ועוד רבים כמוהו, למוות, אבל הבנים שלכן יושבים בביטחון בישיבות! אם אתן לא רוצות שהילדים שלכן ישרתו, מעולה, תתמכו בערוץ מדיני שיפחית את הצורך בחיילים, לא בדרך של שפיכה אין סופית של שמן למדורה שקוברת את הבנים שלנו. שלי, ולא שלכן!"
ינאי, חלק מהאנשים שקיבלו את ההחלטות שהובילו למותך הם פושעים מורשעים. אנשים שצה"ל דחה כי היו קיצוניים מדי לשרת, לקבל החלטות מושכלות. צה״ל זקוק לאנשים כמוך — אסטרגים, שקולים, צנועים, מאוזנים, רואי אדם. צה"ל יודע שאלה האנשים שמתפקדים טוב בזמן משבר.
אמרו לי הרבה שאני פסימית, גם אתה אמרת לי את זה. אבל בחלום הבלהות הכי נורא שלי לא יכולתי לדמיין שפושע מורשע יהיה ממונה על המשטרה. וראינו את התוצאות. כשהאזרחים בחוף זיקים התקשרו למשטרה וביקשו חילוץ מעשרות המחבלים שנחתו על החוף, ניפנפו אותם עם שקרים שיש ניידת בדרך. הם היו לבד, נטושים, עד שאתה הצלת אותם. אתה, ינאי, ולא המשטרה.
מקבלי ההחלטות בחרו לשים את החיילים המיומנים של צה״ל לשמור על קומץ משיחיים - אנשים קיצוניים כמו אלו שהובילו לחורבן בית ראשון ושני - והשאירו את הגזרה שלך לטירונים שהתגייסו שישה שבועות לפני כן. בשבועיים האחרונים אותם אנשים מתפארים במבצעים בלבנון, אבל כל היכולות הללו לא עזרו לך ינאי, כי כל כך התלהבו מהחומה שבנו סביב עזה, ולא חשבו על האנשים שחיים מעבר לחומה. זה נראה לך הגיוני?
לך, בגיל 20, היו תובנות מדהימות על מנהיגות, שיצא לנו קצת להכיר בשנה האחרונה. נפעמנו מכל הסיפורים המגוונים ששמענו, שבכולם היה ברור שידעת שלהיות מנהיג זה קודם כל להיות בן אדם. כתבת בקורס קצינים שהערך העליון שלך הוא אהבת החיילים, ולא רק אהבה, שירגישו שאוהבים אותם. כתבת שהערך השני הוא אחריות על כל מה שקורה במחלקה שלך, בין אם זה בבסיס ובין אם זה בבית. אנחנו לא מרגישים שום אהבה מהמנהיגות שרומסת את ערכינו ולא טורחת אפילו לדבר איתנו, להסתכל לנו בעיניים. מנהיגות שמסרבת לקבל אחריות ורק מאשימה אחרים. מנהיגות שפועלת ללא אסטרטגיה, ללא תוכנית, מתוך אשליה שאלימות תיצור ביטחון, שיש דרך להגיע לביטחון ושלום ללא מהלכים מדיניים. זה ההיפך מהמנהיגות שלך ינאיצ׳וק, בכל צורה ובכל מדד.
אנחנו במלחמה שנה, ינאי. בלוויה חיכינו לאזעקות, בדיוק כמו עכשיו, ושום דבר לא השתנה. אף אחד לא האמין בהתחלה שכך יהיה, אבל כשאין יעד ברור, זה יכול בקלות להגיע גם ל-20 שנה. חטופים וחיילים ממשיכים למות כל יום, תראה, אפילו יש לך שכן בחלקת הקבר. ואין תוכנית לעתיד, אין אפילו יעד שאדם בר דעת יכול להבין, רק התלהבות מהמבצע המגניב החדש. רק סיסמאות ריקות של ניצחון מוחלט ואנשים לא שואלים שאלות, לא דורשים תשובות. זה לא מטריף אותך?
אני מרגישה שהמדינה שכה אהבתי הוקיעה אותי, על ערכיי ועל בניי. שנת האבל שלי הייתה על המדינה והעם לצד האבל עליך, וזה שורף לי את הנפש בבערה איטית, כואבת, ובלתי נגמרת
אני מרגישה שהמדינה שכה אהבתי הוקיעה אותי, על ערכיי ועל בניי. שנת האבל שלי הייתה על המדינה והעם לצד האבל עליך, וזה שורף לי את הנפש בבערה איטית, כואבת, ובלתי נגמרת. אני מסוגלת לעשות הרבה דברים בתוך האבל הזה - לקום בבוקר, להכין אוכל לאחים שלך, לארגן את הבית, לעזור להם עם שיעורים, לתת הרצאות עליך, לארח קבוצות. אבל יש דבר אחד שאני לא מסוגלת לעשות ינאי, וזה לשתוק מול היוהרה, ערלות הלב, אי הצדק, וחוסר הראייה האסטרטגית. אני לא יכולה לשתוק מול חוסר האחריות שהוביל ל-7 באוקטובר. אני לא יכולה לשתף פעולה עם אנשים שמאמינים שיש אלוהים שיצר 7 מיליארד איש אבל אכפת לו רק מ-13 מיליון מהם. אני לא יכולה לקבל את האמונה שאפשר לחיות יחד עם מיליוני אנשים שאתה מסרב להכיר או להבין, ועדיין לחשוב שיהיו לך חיים טובים. אני לא יכולה לשתוק כשמשקיעים מלא משאבים במבצעי הרג, אבל אפס משאבים בחשיבה על היום שאחרי ואיך נוכל אשכרה לחיות פה. אני חייבת להמשיך לזעוק שהמלך הוא עירום אל מול אובדן הערכים והאנושיות, שבלעדיהם אין טעם לקיומנו פה.
ינאי. אמרת לי שכמו ז׳אן ולז׳ן, הגיבור המיתולוגי ב״עלובי החיים״, אתה צריך לסבול בחיים כדי להגיע להיות האדם שאתה אמור להיות. אבל מה אם אתה מת בגלל הסבל הזה, ינאיצ'וק? איך תהיה האדם שאתה אמור להיות כשאתה מת? אני צריכה לחיות עם ההחלטות שלך, ינאיצ'וק, ואני לא יודעת איך לחיות בלעדיך! אתה לא יכול להחליט החלטה כזו ולהשאיר אותי ככה.
אוהבת עד אין קץ, בכל דקה, בכל שנייה. ממשיכה ללמוד ממך, גם לאחר מותך.
