אנו קרובים להשלמת המאמץ הצבאי ברפיח. עוד שבוע לכאן או לכאן. ובהנחה שישראל לא מתכוונת בעתיד הנראה לעין לוותר על השליטה הביטחונית ברצועת עזה, הרי שהדפוס של מאמץ צבאי במתכונת המוכרת של לוחמת תמרון קרקעי עצימה (פחות או יותר) במטרה להביא לפירוקו הצבאי של חמאס מצוי גם הוא לקראת סיום.
עד כה הדפוס הזה הוכיח את עצמו ברמת טקטית שאינה מביישת ואף מתעלה על זו של כל צבא אחר שנלחם בעשורים האחרונים בלוחמה אורבנית מעין זו. בדרך כבש צה"ל את צפון הרצועה, עבור בחאן-יונס וכלה ברפיח, תוך פירוק מסגרותיו הצבאיות של חמאס, השתלטות על אמל"ח ולוחמת מנהרות עניפה. ועכשיו כשהתשתית הצבאית העיקרית של חמאס תפורק ממסגרותיה, הצורך הוא להעמיק את ההישג בכל אחת מאזורי הרצועה עד להשלמת פירוקו של חמאס. איך עושים זאת?
אם מתייחסים רק למאמץ הצבאי, החלופות העקרוניות העומדות בפני ישראל כעת הן:
1. יציאה של צה"ל מרפיח ברצועה וחזרה לפשיטות באזורים שונים ככל שיידרש - שיטה שנוסתה החל מינואר וכשלה, כי חמאס הצליח לשוב לכל אזור ממנו צה"ל יצא והחל לשקם את כוחו (האזרחי, וחלקית גם הצבאי) וצה"ל נאלץ לפשוט שוב ושוב על מתחמים שבהם כבר היה. שיטה זו טובה במדד הלגיטימציה הבינלאומית, רעה בהיבטי הסרת האיום והבטחת שגרת החיים לתושבים בעוטף, ורעה למאמץ הצבאי (בזבוז משאבים חוזר וסיכון החיילים).
2. הישארות של צה"ל באזורים שבהם הוא נמצא כדי להבטיח שחמאס לא ישוב לשקם את כוחו בהם - שיטה שעשויה להצליח למול שיקום הכוח הצבאי של חמאס (העמקת הפעולה ו"כיסוח הדשא" במודל יהודה ושומרון), אך אינה פועלת מול כוחו השלטוני-אזרחי, היות שאין לה נגיעה לאוכלוסיה בעזה. זו שיטה טובה מאוד במדד הביטחוני ובהסרת האיום, אך רעה הן במדד הלגיטימציה הבינלאומית והן במדד האיומים על כוחותינו מחמאס שנמצא בשטח במאפיינים אזרחיים (ולכן סביר שצה"ל יידרש בטווח זמן קצר גם לסוגיות האזרחיות ברצועה, עד כדי ממשל צבאי).
ברור לכולם שהשאלה "מה עושים אחרי רפיח" לא יכולה להיענות רק במישור הצבאי, שהרי מדינת ישראל לא תוכל להתמיד בדפוס פעולה זהה לזה הנוכחי לאורך זמן. הוא חייב להשתנות ממלחמה עצימה לדפוס של החזקה ביטחונית בשטח אויב
בראי החלופות הללו, ברור לכולם שהשאלה "מה עושים אחרי רפיח" לא יכולה להיענות רק במישור הצבאי, שהרי מדינת ישראל לא תוכל להתמיד בדפוס פעולה זהה לזה הנוכחי לאורך זמן. הוא חייב להשתנות ממלחמה עצימה לדפוס של החזקה ביטחונית בשטח אויב.
אם בהחזקה ביטחונית בשטח אויב לאורך זמן עסקינן, הרי שעולה שאלה לגבי ניהול האוכלוסיה האזרחית שחיה בשטח זה. שאלה זו מצטלבת עם ההבנה שלפיה פירוק חמאס אינו יכול להיות רק צבאי, אלא מחייב גם מאמץ מול יכולותיו השלטוניות-אזרחיות. או במילים אחרות - נטילת השלטון האזרחי ברצועה מידיו. ולכן, כשמשקללים גם את המאמץ האזרחי שיידרש, אנו עומדים בפני שני מודלים עתידיים של החזקה ביטחונית של שטח:
1. מודל ממשל צבאי ישראלי (זמני או לא זמני) שבו צה"ל שולט בשטח באופן מלא ביטחונית ואזרחית ואחראי גם לניהול אזרחי של חיי היום-יום ברצועה.
2. מודל יהודה ושומרון שבו צה"ל שולט ביטחונית ברוב השטח, ואת הנושא האזרחי ואת האוכלוסייה מנהלים המקומיים ללא מעורבות ישראלית ישירה.
הגם שהחלופה הראשונה מעולם לא נדונה ברצינות שלא בצה"ל (אלא פטרו אותה במחי אמירות על עלויות כבדות, הארכת שירות הסדיר ועוד) שורה ארוכה של אמירות מצד מקבלי ההחלטות הקובעים - כולל ראש הממשלה עצמו - מצביעים כי החלופה השנייה היא החלופה הנבחרת. אם אכן כך, ומכיוון שסיום המערכה ברפיח יסמל נקודת שיא בפירוק כוחו הצבאי של חמאס, נראה שעל ישראל לסמן את השלב הבא במלחמה כ"שלב האזרחי" - שבו לצד שינוי במאמץ הצבאי לכיוון של החזקת שטח, נדרש יהיה לפתח חלופה שלטונית לחמאס שגם תיקח את האחריות על ניהול חיי היום יום האזרחיים ברצועה.
איך עושים זאת כשפעילי חמאס עדיין מצויים בשטח כפרטים? יוצרים שלב חדש וזמני בפעילות: "שלב המעבר". ביטחונית - מעמיקים את ההישג הצבאי במספר מרחבים גיאוגרפיים בצפון הרצועה ומטהרים את השטח מחמאס עד ליצירת "בועות" נקיות בצפון הרצועה. אזרחית - מכניסים אל הבועות גורמים מקומיים או ערביים או חברות אבטחה פרטיות בינלאומיות. אלה יתחילו בחלוקת הסיוע ההומניטארי לאוכלוסיה, יאיישו מחדש את מנגנוני העיריות ויפעילו אותן וישתלטו גם על ניהול בתי החולים ברצועה. ברבות הזמן הבועות ההומניטאריות האלו תגדלנה, ואף תתחברנה לכדי מרחבים שלמים.
רק כך, ניתן יהיה להתקדם לעבר ניצחון על חמאס, ואולי גם ליצור תנאים משופרים לאין ערוך לעסקת חטופים שנייה. כך גם ניתן יהיה לשוב ולצבור חלק מהאשראי הבינלאומי שאבד, ובניהול אסטרטגי נכון ניתן יהיה לקטוף את הפירות מהמכנה המשותף האזורי שנוצר בליל התקיפה האיראנית מול איראן ומול הדהרה האיראנית בימים אלו לגרעין.
לא מדובר עדיין ב"יום שאחרי", אלא בשלב מעבר זמני ברצועה משלטון חמאס לשלטון אזרחי אחר, שאינו בהכרח שלטון הקבע שנרצה לבסס שם לאורך שנים. אך היעדר שינוי דפוס הפעילות של המאמץ הצבאי לאחר סיום הפעילות ברפיח יזמין מלחמה בעצימות גבוהה שאינה נגמרת לאורך שנים כשחמאס נפגע ומשתקם במהירות. ההבנה שעם סיום רפיח ניתן יהיה לייחד משאבים וקשב רבה למאמץ האזרחי, והוא זה שמעתה יגדיר גם מרכיבים משמעותיים במאמץ הצבאי, טומנת בחובה פוטנציאל רב להסתכלות מחודשת על זירות נוספות, אשראי בינלאומי מחודש - והיא בעיקר תשמר לישראל את היכולת להגדיר ועצב את היום שאחרי ברצועה, ולרתום לו שותפים רבים.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים
