ד"ר אז א־דין אבו אל־עייש מסתכל מחלון ביתו בשכונת פורסט היל בטורונטו. העצים בעונה הזאת זהובים משלכת, זו אחת השכונות האמידות בעיר, מתגוררים כאן ידוענים, יזמים, עורכי דין ורופאים כמותו - אבל הוא לא מרגיש שייך. למעשה, כשהוא מסתכל מחלון הבית הוא רואה, לדבריו, את המקום הכי רחוק מכאן שאפשר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני מדמיין שאני מסתכל מחלון הבית שלי בג'באליה ברצועת עזה, שאני ברחוב עם האחים שלי, שאני בבית הקברות עם הבנות שלי, שאני מבקר במחנה הפליטים", הוא אומר. "כאן בבית אנחנו מדברים בינינו בפלסטינית, אוכלים אוכל פלסטיני, שומעים מוזיקה ערבית וחולמים בערבית. יש לי אזרחות קנדית, המקום הזה נותן לי שוויון שהמדינה שנולדתי בה לא נתנה לי, אין כאן מחסומים וגבולות, אני חופשי כאן. קיבלתי דרכון ומשהו עמוק השתנה, העולם מסתכל עליי כעל איש אחר, מכבד אותי. אבל מבפנים אני פלסטיני".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
איך הילדים שגדלו בעזה הסתגלו לקנדה?
"היה קשה, אבל תודה לאל העיניים שלי היו פקוחות לראות אותם. החבר הכי הטוב של הבן שלי היום הוא קנדי-יהודי. את רואה יהודי בישראל שהיה אומר לחבר הפלסטיני שלו, 'בוא אליי לסליפ־אובר'? ומה אבא יהודי יגיד כשהבן שלו יספר לו שהוזמן לישון בבית ערבי?"
אבל זו מציאות חייו החדשה של מי שהתפרסם ב-2009, השנה הנוראה בחייו, שבה נהרגו שלוש בנותיו ואחייניתו לאחר שפגזי צה"ל פגעו בביתם שבג'באליה ביום שישי, 16 בינואר, במהלך מבצע עופרת יצוקה. ההלם המיידי בעקבות האירוע פינה את מקומו בהמשך לדיון בנסיבותיה של הטרגדיה; לגרסת ישראל, שני פגזים נורו מטנק ישראלי לעבר בית משפחת אבו אל־עייש לאחר שאש נורתה מבית סמוך ובביתו של אבו אל־עייש זוהו דמויות שנחשדו כתצפיתנים המכוונים ממנו את הירי. הפגזים שנורו הביאו להתפוצצות תחמושת שהוסלקה במבנה, ושלוש הבנות והאחיינית נהרגו כתוצאה מהפיצוצים ומהחימוש. העשן השחור והרסס הרב – שאינם אופייניים לפגיעת פגז – הבהירו כי פגזי צה"ל אינם הגורם הישיר, או הבלבדי, לטרגדיה.
12 שנים אחרי האירוע, אבו אל־עייש עובד כפרופסור מן המניין באוניברסיטת טורונטו ומלמד רפואה ובריאות האישה. "כולם כאן מכירים אותי ואת הסיפור שלנו, אבל הילדים ואני לא מסתובבים בעולם כקורבנות. יש לי שישה אחים ושלוש אחיות שנשארו בעזה. אחי, שאיבד את הילדה שלו בהפצצה, עדיין גר בבניין הזה".
מתי ביקרת שם לאחרונה?
"בכל קיץ אנחנו טסים לג'באליה וגם בקיץ האחרון היינו. יותר מהכל, יש בג'באליה את הדבר היקר לנו ביותר – המקום הראשון שאנחנו הולכים אליו אחרי שאנחנו עוברים את מחסום ארז, עוד לפני שעוברים בבית: בית הקברות, ששם אנחנו מבקרים את הבנות ואומרים להן שלא שכחנו אותן. אני אומר להן, כשאני מעל הקברים שלהן, שאני חי היום בשבילן, כדי להעביר את המסר שלהן. וכשאני לא בג'באליה התמונה של הבנות שלי על מסך המחשב, ואני מדבר איתן דרכו. אני יודע שלא קל לתפוס את זה, אבל הן עונות לי בחזרה. אני מרגיש שהן חיות, רק רחוק ממני".
"לא היה שום נשק בבית שלי", אל–עייש מתקומם מול הטענה שבביתו הוחבאה תחמושת של חמאס ללא ידיעתו. "יש לי תמונות שיראו שהנשק היחיד של הבנות שלי שהיה איתן בחדר הוא ספרי לימוד ומחשבים וחלומות ותקוות. לא הייתה שום סיבה לתקוף את הבית"
לא הצלחת, מן הסתם, להגיע לשם בשנה הראשונה לקורונה.
"היה לי קיץ כל כך קשה בשנה ההיא. רק רציתי ללכת ולבקר אותן, לומר להן, 'אני כאן'. ביסאן הייתה בת 20 כשנהרגה והיום הייתה אמורה להיות בת 32. היא הייתה צריכה ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון ולהיות אמא, והיו אמורים להיות לי נכדים שאתגאה בהם. מאיאר הייתה אמורה להיות רופאה, ראיתי חברות שלה עם החלוק הלבן ורציתי לראות אותה גם. לאיה הייתי נותן כסף כדמי כיס והיא הייתה קונה בזה מחברות לילדים שאין להם. כתבה לי השבוע אמא ישראלית, שהיא קראה לבת שלה על שמה של איה שלי. אני הייתי הראשון שראה אותן. אני יילדתי בבית החולים את שלושתן".
הוא נעצר, לוקח נשימה עמוקה. "אבל אני לא קברתי אותן. לא הספקתי להגיע לפני שקברו אותן ולומר להן שלום אחרון".
חייו של אבו אל־עייש, 66, בשכונה המפנקת בקנדה רגועים מכל בחינה חיצונית, אבל בתוכו, כפי שקל להיווכח, הוא מבעבע. הוא התפרסם תקשורתית עוד בטרם שכל את בנותיו, וכונה "הרופא מעזה" כשהופיע מדי פעם באולפני טלוויזיה. יליד ג'באליה שהתמחה בגינקולוגיה ויילוד באוניברסיטת לונדון וקיבל תואר מוסמך בבריאות הציבור מהרווארד, הפך אבו אל־עייש לרופא העזתי הראשון שעבד בבית חולים ישראלי, שימש גינקולוג מומחה בסורוקה ובתל השומר, יילד מאות נשים ישראליות והפך, עבור רבים, סמל לדו־קיום אפשרי.
בעופרת יצוקה, כשכלי תקשורת ישראליים לא יכלו להתקרב לרצועה, דיווח אבו אל־עייש מהשטח לחדשות 10, לרוב דרך הכתב שלומי אלדר. הרגע הטרגי היה זה שבו התקשר לאלדר במהלך הפצצת ביתו והפגיעה בשלוש בנותיו הגדולות ואחייניתו, ששהו יחד באותו חדר ונהרגו במקום. הוא עלה לשידור, וזעקות השבר שלו, לאורך דקות ארוכות ומפלחות לב, הידהדו באולפן, במדינה, ובהמשך בעולם כולו. מאוחר יותר איפשר לו צה"ל להיכנס לישראל עם בת שנפצעה באותו אירוע בכל חלקי גופה, על מנת לקבל טיפול בתל השומר, שהציל את אצבעותיה ואת ראייתה החלקית.
הטרגדיה – אותה חווה כהורה בודד, לאחר שאשתו נפטרה מסרטן זמן קצר לפני המבצע הצבאי – הובילה אותו בהמשך להפוך לפעיל שלום, להקים לזכר בנותיו קרן שפועלת להענקת חינוך וגישה לבריאות לנערות ולנשים בעזה ובמזרח התיכון, ולמכור את זכויות ההסרטה לספרו לטלוויזיה הקנדית. העולם השתאה מול אב ששכל שלוש בנות, ממשיך לתפקד כאב לחמשת ילדיו הנותרים, וממשיך לדבר על שלום.
"השכנים שלנו בג'באליה, וגם הישראלים וכל העולם שראה את הסיפור שלי, חשבו שאני והילדים ניכנס לשנאה ולאיבוד שליטה, שנשתגע", הוא אומר. "במקום זה, עם כל הסבל שעברתי, אני רואה רק דבר אחד: להביא את השלום בשביל הבנות. והצעד הראשון הוא שהצבא הישראלי יתנצל על מה שקרה. זו הפכה למשימת חיי. זה לא מגיע לבנות שלי? לא מגיע לי?"
שנה אחרי האסון שפקד אותו, הגיש אבו אל־עייש תביעת נזיקין נגד משרד הביטחון. היו שטענו שאין סיכוי שבית משפט ישראלי יפסוק נגד צה"ל בתביעה כזאת, ומאידך היו שאמרו שאין מצב שצה"ל לא ייקח אחריות. כעבור שמונה שנים, ב־2018, דחה בית המשפט המחוזי בבאר־שבע את התביעה. השופט שלמה פרידלנדר כתב: "מסקנתי מניתוח הראיות הייתה כי אכן התחוללה אותה שעה לחימה בגזרה שבה שכן בית הרופא, אשר סיכנה את כוח צה"ל. עוד עולה מחומר הראיות ומרסיסים שנמצאו בגופן של כמה מן הפצועות, כי בבית הרופא הוסלק – בוודאי שלא בידיעתו – חימוש של ארגוני הטרור, אשר התפוצץ בעקבות ירי הפגזים והגביר את ממדי האסון. במסגרת אותה לחימה נחשדו דמויות בבית הרופא כתצפיתני אויב, ולפיכך נורו לעברם הפגזים שפגעו במשפחת הרופא. בנסיבות אלה, קבעתי כי הירי לעבר מי שנחזו כתצפיתנים... היה בגדר 'פעולה מלחמתית' שהמדינה אינה נושאת באחריות בנזיקין בגינה".
אבו אל־עייש לא ויתר, עירער לבית המשפט העליון, ובחודש הבא ינחת בישראל לתחילת הדיונים. מבחינתו, זה ממש לא קרב מאסף. "אני רוצה שהמקרה הזה, שבו המדינה תתנצל בפניי, ייתן תקווה. שיראה לשני הצדדים שיש פריצת דרך לשלום".
מה הסיכוי?
"אני אופטימי. כשהגענו לארץ ב־2017, אושרת קוטלר ראיינה אותי, ואחרי זה בוז'י הרצוג כתב שהכתבה אמיצה והזכיר שהוא התנצל בפניי אחרי עופרת יצוקה, ושאני שוחר ורודף שלום. כשפגשתי אותו עכשיו כנשיא והזכרתי לו את ההתנצלות בפניי ושאלתי מה עם ההתנצלות של צה"ל, הוא אמר לי, 'עז א־דין, אני התנצלתי אבל כנשיא אין לי השפעה על דבר כזה. יש אפשרות לייצר משהו כדי להגיע לפשרה בתוך בית המשפט או מחוץ לבית המשפט, ולזה אתן יד'. הוא הבטיח שידבר עם היועץ המשפטי כדי לבדוק מה אפשר לעשות. גם עם יאיר לפיד נפגשתי בקיץ האחרון כשהייתי בארץ. אני נותן יד לכל מי שאפשר ואומר שאני מוכן לדבר. אמרתי להם שמבחינתי, קודם כל שצה"ל יכיר במה שעשה ושהפיצוי כולו ילך להקמה של מכללה בינלאומית לחינוך בנות לתואר ראשון ושני. כדי שהדם והנשמות של הבנות שלי ילכו למטרה אנושית ולא לחינם".
"הפגז השני פגע גם הוא בחדר של הבנות והשלים את מה שהראשון התחיל. התחלתי לצעוק, רציתי להבין מה קורה בחדר שלהן, שמעתי צרחות שלהן. כשנכנסתי לחדר ראיתי את ביסאן על הרצפה, את מאיאר עם ראש פגוע לגמרי, הן היו בתוך בריכה של דם"
קשה להעריך איך יתגלגלו הדברים בבית המשפט העליון, בעיקר לאחר שכבר נקבע בעבר כי מקורם של הרסיסים שחולצו מגופן של שלוש מהנפגעות באירוע היה בחימוש מאולתר ולא בחימוש המשמש את צה"ל. מפקד הגדוד טען, כי כשפקד להפגיז את הבית לא ידע ששוהים בו אזרחים או כי מוסלק בו חימוש, ולו היה יודע, לא היה מתיר את הירי.
"אני הייתי בבית עם הילדים שלי", נזכר אבו אל־עייש ברגע עצמו. "כמה שניות לפני שהפגז נחת יצאתי לסלון, הכל התמלא באבק והבנתי שמשהו קרה. הבנות נפצעו מהפגז הראשון שפגע בחדר. התקשרתי תוך כדי לשלומי אלדר, והפגז השני פגע גם הוא בחדר של הבנות והשלים את מה שהראשון התחיל. התחלתי לצעוק, רציתי להבין מה קורה בחדר שלהן, שמעתי צרחות שלהן. כשנכנסתי לחדר ראיתי את ביסאן על הרצפה, את מאיאר עם ראש פגוע לגמרי, הן היו בתוך בריכה של דם. לא היה שום דבר בחדר שנשאר כמו שהוא. הפגז הראשון פצע אותן, השני הרג אותן".
צה"ל טען שנשק הוחבא בבית ללא ידיעתך. אתה מבין איפה הוא היה?
"על מה את מדברת? זה שקר. לא היה שום נשק בבית שלי. לא הייתה שום סיבה לתקוף את הבית. הם הפגיזו בלי סיבה. לא היו גם שום גורמי חמאס מסביב לבית, הכל היה תחת שליטה של הצבא הישראלי. לומר שהיה נשק של חמאס בבית זה להרוג את הבנות שלי עוד פעם".
לא הייתה האשמה כלפיך כבעל הבית, נטען שפשוט לא ידעת על הנשק. שחמאס השתמש בבתי אזרחים לא מעורבים כמגן אנושי.
"זה נרטיב שקרי. אני לא מקבל את זה ולא איפשרתי לאף אחד חס וחלילה לשלוט בבית שלי. יש לי את היכולת והאומץ והכוח לסרב שישתמשו בבית שלי. לא היה נשק בבית, הבית היה בשליטתי ואף אחד לא יכול היה להתקרב אליי. אם הם הפציצו בטעות שיגידו שקרתה טעות, ייקחו אחריות ויתנצלו בפניי. אני במשפט לא הייתי צריך להוכיח שלא היה נשק בבית. הם, לעומת זאת, צריכים להוכיח שהיו צלפים מסביב לבית. שיראו לי את הסרטונים".
הרסיסים שנמצאו בגוף הבנות הוכיחו שמדובר בנשק של חמאס.
"אבל לא היה נשק! אני הייתי בבית ולא אישרתי לאף אחד להכניס אליו נשק. יש לי תמונות שיראו שהנשק היחיד של הבנות שלי, שהיה איתן בחדר, הוא ספרי לימוד ומחשבים וחלומות ותקוות. אני הייתי בעל הבית, ובעל הבית יודע מה יש לו בבית, לא צה"ל. מאיפה הביאו את הרסיסים האלה? הם לא הוכיחו מאיפה הם הביאו את הרסיסים, ואם לקחו אותם מהבית שלי, מי נתן להם אישור להיכנס ולקחת אותם? בשם מי לקחו אותם?"
הטענה היא שהרסיסים הוצאו מגופן של הבנות הפצועות.
"הביאו מומחה לנשק ונתנו לו רסיסים, שאמרו לו שנלקחו מהגוף של הבת והאחיינית שלי שנפצעו. שאלו אותו מי הביא לו את הרסיסים והוא אמר, 'אני לא יודע, הביאו אותם באיזו שקית'. אלו עובדות חסרות – מי הביא את השקית? ויותר מזה, הם קיבלו הסכמה מהבת שלי ומהאחיינית שלי שנפצעו שיבדקו אותן? אם אני לוקח בדיקת דם מחולה, אני יכול לעשות את זה בלי הסכמה שלו? גם לא ביקשו מאיתנו כאבות שלהן. לא הוכיחו מאיפה באו הרסיסים, לא הייתה שום אינפורמציה. זה לא אתי ולא חוקי".
6 צפייה בגלריה
שלוש בנותיו של ד"ר אז א-דין אבו אל־עייש שנהרגו. מימין: מאיאר, איה וביסאן
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
אז אין לך בעצם שום טענות כלפי חמאס?
"כולם אחראים על זה וכולם יכולים להתערב כדי לשפר את המצב במקום להאשים אחד את השני. אנשים שסובלים מעוני ואין להם מה לעשות הם קורבן קל בשביל לגייס לחמאס, הם נלחמים בשביל לחיות. אישה רעבה שברחה מהגבול יכולה לתת להם רק את הגוף שלה. אז לומר על הפלסטינים, 'למה הם מצטרפים לחמאס' – זה כי דחפו אותם להגיע מצב כזה".
בתגובה נמסר מהפרקליטות במשרד המשפטים: "מדובר בערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון, שטרם נדון והוכרע. בית המשפט המחוזי בב"ש דחה בשנת 2018 את תביעתו של ד"ר אבו אל־עייש וקבע כי האירוע המצער, שהתרחש בעיצומה של לחימה בלב רצועת עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", היה "פעולה מלחמתית", שהמדינה אינה אחראית לנזק בגינה. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק ומפורט, קיבל את כל טענות המדינה וקבע כי לא הובאה אפילו ראשית ראיה לירי מכוון בזדון לעבר אזרחים. כלל טענותיו של ד"ר אבו אל־עייש נבחנו במסגרת ההליך המשפטי ונדחו".
לרגע קשה להבין, במבט מהצד, למה מעדיף אבו אל־עייש להמשיך לדפוק על דלתות מערכת המשפט הישראלית במקום למנף את מעמדו כלוחם שלום או לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג. אבל האיש, כדבריו, לא מוּנע מכעס אלא מרצון לשינוי פנימי בישראל.
"כשראו אותי בערוץ 10 מקבל את הבשורה ובוכה, לא אמרתי שום מילה כועסת. רק אמרתי שאיבדתי תקווה באנושות ובעולם. פניתי כאיש מאמין לאלוהים שם ואמרתי, 'יא ראב, אלוהים, תן לי כוח וחוכמה וחזק אותי'. אני נותן לישראל את ההזדמנות עכשיו ומקווה שנצא מזה עם תקווה חדשה. שנראה לעולם שהתחלנו לקחת אחריות ושיש פריצת דרך. אני לא רוצה ללכת נגד המדינה כשיש עוד צעדים אחרים.
"עברתי כל כך הרבה, כשהתביעה הייתה במחוזי זה נמשך שמונה שנים של טרטורים. העתירה לעליון היא הצעד האחרון שנשאר כדי לתת הזדמנות לממשלה ולבית המשפט לתקן, ולא לדחוף אותי להילחם בהם או לשים אותי בפינה. אם לא הייתה לי תקווה לא הייתי הולך עכשיו שוב לעליון, זה עולה לי כל כך הרבה כסף: בשלב הראשון לשלם ערבות לבית משפט המחוזי – 20 אלף שקל על כל אחת מהבנות שנהרגו והאחיינית, כך שסך הכל שילמתי 80 אלף שקל. ולעורך הדין בכל השלבים, ועכשיו בבית המשפט העליון שילמתי 50 אלף שקל למקרה שהתביעה נדחית".
ואם העתירה תידחה גם בעליון?
"תודה לאל, יש לי יכולת לפעול בכל מקום, גם בעולם הגדול. יש לי טרגדיה שכל העולם כבר מכיר ואני אמשיך להיאבק על צדק לבנות שלי במערכת המשפט הבינלאומית".
המשפחה והקרובים לא מייעצים לך להניח לזה?
"גם אם היו אומרים זה לא היה עוזר, זה משהו בתוכי. עם מה שאני מאמין בו, אני הולך עד הסוף. אם בית המשפט לא יקבל עכשיו את התביעה אני אמשיך באותה דרך. זה יגרום לי לחשוב שחייבים לפעול חזק יותר לצדק".
מהיום הראשון לטרגדיה שלך דיברת על שלום. אנחנו רגילים שלהורים שכולים זה לוקח זמן.
"האמונה שלי חזקה מאוד, ובגלל שהיינו תחת אש במשך שבועיים, הייתי יושב בבית וחושב מי מהילדים שלי ייפגע, איך זה יקרה, האם כל המשפחה תעבור את המבצע הזה. היו רצות לי חרדות ומחשבות, ואתה לומד לחיות רק ברגע, לא יודע מה יקרה. הייתה לי אמונה חזקה מאוד באלוהים, וכרופא, ברגע שחולה מת, מה אני יכול לעשות? להישאר ולשבת לידו או לעבור לחולה הבא? אז הבנות שלי ואחיינית שלי נהרגו, אבל הייתי כל השבועות האלה ליד האחים שלהן והבת שלי שנפצעה. הייתי בכאב עמוק, צועק לשמיים, מריץ בראש סרט של החיים שלנו ושל העתיד שלנו ובוכה. הבן שלי, שהיה אז בן 12, עמד לידי ואמר לי, 'אבא, למה אתה צועק?' לא הבנתי, אמרתי לו: 'אתה לא יודע שביסאן, מאיאר, איה ונור נהרגו?' הוא ענה: 'אבא, אני יודע, אבל אני גם יודע שהן קרובות עכשיו לאמא. אמא ביקשה אותן'. ואמרתי לעצמי שאם הוא חושב ככה, אני ממשיך".
הטרגדיה שלך הפכה מאישית לציבורית בלי שבחרת.
"למחרת אהוד אולמרט פגש אותי ואמר לי שהוא בכה כששמע את השיחה איתי בטלוויזיה, ושהוא הפסיק אש מהצד הישראלי. לפחות זה הרגיע אותי, אבל אנחנו לא חייבים להרוג מישהו כדי להציל אחרים. נפגעתי ושילמתי מחיר ואני לא רוצה שאף אחד ישלם יותר. שאף אחד לא יעבור את מה שאני עברתי".
ההקלטה ההיא טראומטית בשבילך? אתה מקשיב לה כיום?
"יצא לי לראות אותה הרבה, וכאן בקנדה כשאני רואה אותה מפעם לפעם זה מיד מחזיר אותי לאותם רגעים. כשכתבתי ספר ועשו מזה הצגה שמעתי את זה המון ביום־יום, וזה פצע פתוח".
מה מצבה כיום של הבת שלך שנפצעה?
"כשזה קרה ראיתי שגולגולת העין של הבת שלי התפוצצה והרופאים הצליחו לשמור על העין, אבל היא איבדה לתמיד את הראייה בעין ימין. היא מהנדסת מחשבים היום".
אל־עייש גדל קילומטרים ספורים מהבית שבו נהרגו בנותיו, במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה, אחד ממקומות המגורים הצפופים והעניים בעולם. "חיינו שבעה ילדים, אבא ואמא בחדר אחד", הוא זוכר. "אבא שלי היה פועל, פלאח, במה שהפך לקיבוץ דורות, ואמא שלי לימדה בבית ספר. לא היו לנו מים זורמים בבית ולא בתי שימוש, רק בית שימוש ציבורי בשכונה. לבית ספר הייתי הולך לפעמים בלי אוכל, או קם בבוקר והולך למשרדים של האו"ם כדי למשוך לחם ולהביא למשפחה ולעזור. לא הרגשתי את הילדות שלי".
מגיל צעיר חלם לשפר עמדות ולצאת מהמחנה. "הייתי חייב להצליח ולהיות ראשון בבית ספר. אם לא, אמא הייתה כועסת. הם איבדו אחרי הנכבה תקווה בהכל, אבל לא בילדים שלהם. הם הבינו שחינוך הוא הדרך. אבל בשביל שילד פלסטיני יהפוך לרופא הוא צריך הרבה תקווה".
הוא סיים לימודי רפואה באוניברסיטת קהיר בתחילת שנות ה־80 ונשא לאישה את נאדיה, שגידלה את שמונת ילדיהם עד לפטירתה. את ביתם בנו לא הרחק ממחנה הפליטים. "הצלחתי לצאת מהמחנה, אבל אני עדיין מחובר לשם. גם כשהגעתי בקיץ האחרון טיילתי ברחובות של המחנה והסתובבתי עם החברים משם", הוא אומר.
באיזה מצב מצאת אותם אחרי שנת קורונה?
"הקורונה השפיעה עליהם כלכלית, אבל הצטרפה למחלות אחרות. אנשים שם מתים מדיכאון ומחרדות ומסבל ומרעב, לא רק מהנגיף. הורה שלא יכול להביא אוכל, אין לו סיבה לחיות".
ראית את הדיסוננס הזה כשעבדת כרופא בבית חולים בישראל?
"זה הכי פשוט: בישראל אנשים סובלים כשאין אינטרנט בנייד לחצי שעה. לפלסטינים אין עבודה, אין חשמל ואין תקווה. הם קמים בבוקר ולא מבינים בשביל מה. מחר הוא כמו אתמול וכמו שלשום; רק חושך. ועדיין, כשסיפרתי לנשיא אז על הפסקת חשמל של שמונה שעות בעזה, אמרתי לו שאנחנו לא רוצים להפוך את זה לפוליטי אלא לקריאה אנושית, ויודעים שמצב טוב בעזה יוביל למצב טוב יותר בישראל. כמו שבריאות ושלום קשורים".
הייתם עוברים לקנדה אלמלא הטרגדיה?
"המעבר שלנו לכאן לא היה מתוכנן. אחרי שאשתי נפטרה הרגשתי שאני חייב להעביר את הילדים מעזה כדי להיות קרוב אליהם גם כשאני עובד, ושלחתי קורות חיים לחו"ל. ידעתי שלא תהיה לי בעיה, למדתי בהרווארד, בלונדון, בבלגיה, באיטליה ובמצרים ועשיתי התמחות בישראל ויש לי אנגלית טובה וגם נשמה טובה ורצון טוב. קיבלתי שתי הצעות, אחת מאוניברסיטת הרווארד ואחת מהאוניברסיטה של טורונטו. זה היה לפני הטרגדיה, וכשהיא קרתה חשבנו לא לנסוע. בסוף נסענו והגענו בחוזה עבודה של כמה שנים. הילדים שלי נהנים כאן וגם אני מרגיש שאני יכול לתרום לעולם יותר מפה מאשר מג'באליה. אבל הנשמה שלי שם".
"אני לא רוצה ללכת נגד המדינה, אבל עם מה שאני מאמין בו, אני הולך עד הסוף. אם בית המשפט לא יקבל עכשיו את התביעה אני אמשיך להיאבק על צדק לבנות שלי במערכת המשפט הבינלאומית. יש לי טרגדיה שכל העולם כבר מכיר"
ברחוב הערבי לא אומרים לך שאתה רודף שלום בעיניים עיוורות?
"לא, אנשים תומכים. תראי מה כותבים לי בדף שלי בפייסבוק".
אבל מה לדעתך חושב עליך רוב הציבור הפלסטיני?
"זה תלוי במציאות שלהם ואיפה הם חיים ובאיזה תנאים. אם את הולכת לבית חולים ומדברת עם חולה שכואב לו על מה שראית בטלוויזיה, הוא יכול להקשיב לך כמו שצריך? לא, הוא סובל מכאבים. אז ככה הפלסטינים; אנשים בעזה שהם בסגר, אבטלה, חוסר תקווה – אני אבוא ואשאל אותו מה הוא חושב על השלום? הוא חושב רק על עצמו".
ההצגה על חייך ירדה כאן אחרי עשר הופעות בלבד.
"ההצגה בגרמנית רצה מעל ארבע שנים וגם ההצגה בצרפתית. הספר שלי תורגם ל־23 שפות ובארץ לא הצליח, מסיבות פוליטיות בעיקר. זה כואב לי ואיכזב אותי, כי זאת הייתה הזדמנות".
לפני עשור הועלה שמך כמועמד לפרס נובל לשלום. זה עדיין על הפרק?
"כשהייתי בארץ בפעם האחרונה הבנתי שרוצים להגיש אותי שוב. אם זה יקרה, זה יהיה רק בשביל הבנות שלי".
תחזור בעתיד לג'באליה?
"אני לא יודע אם נחזור לגור שם. אני לא יודע יותר מה יקרה מחר". ×
