לפחות אדם אחד אמר לנשיא הרצוג מה נדרש כדי לסיים את הטרגדיה היוונית של ה"רפורמה" המשפטית. מה נדרש, באמת. לא דחייה של 60 יום בחקיקה, לא הסכמת האופוזיציה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. האמת, אמר לפחות אדם אחד לנשיא, מה שצריך הוא "תוכנית פיוס לאומי". עסקת חבילה ענקית, שכוללת ה-כל. לא רק הסכמה על שינויים במערכת המשפט וחוק יסוד: החקיקה, אלא גם חנינה לבנימין נתניהו, ובמקביל התחייבות אמיתית שלו, אם זה אפשרי בכלל, שזו תהיה הקדנציה האחרונה. גורם פוליטי אחד, ולא מהקואליציה, אמר לי את זה כך: "נתניהו יגרור את המשפט עוד שלוש שנים לפחות. ואז יהיה ערעור. הערעור ייקח עוד שלוש שנים לפחות. נתניהו יהיה בן 80, ואף אחד, אבל ממש אף אחד, לא ישלח אותו לכלא. אי-אפשר להבין את ההסכמה שלו לתוכנית המוטרפת הזו, אלא דרך המשפט הפלילי". ח"כ אחר הזכיר בפניי את פרישת ניקסון: התפטרות, שאחריה קיבל מיד מהנשיא החדש פורד, לפני רגע סגנו, חנינה מלאה. המשפט נגד ראש הממשלה, מסכימים כולם, הוא טבורו של המשבר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
ראוי להזכיר שאפשר לחון עוד לפני הרשעה בדין; לתקדים הזה אחראית פרשת קו 300. אירונית, החונן היה אביו של הנשיא הנוכחי, חיים הרצוג.
אל תזדעזעו או תתלהבו. זה לא בלון ניסוי. הסיכוי שמהלך כזה יתבצע בקרוב, קלוש. בוחרי הימין רוצים במהפכה. הח"כים והשרים חדורי נקמה, שהיא הרבה מעבר לענייניו האישיים של ביבי. בצד השני, של המחאה, כל מהלך כזה ייתפס כעסקה חשוכה. וחוץ מזה, שנתניהו יתחייב לפרוש? כמו שדרעי התחייב, נניח? רבים יחייכו חיוך מריר.
הניגודיות עצומה. מצד אחד, הקואליציה כבר ניצחה. הצעת הנשיא הרצוג מקבלת את הנחות היסוד של מי שדורשים את החלשת מערכת המשפט: משבר האמון; חדירת בג"ץ לתחומים לא לו; הגדלת הכוח הפוליטי בוועדה לבחירת שופטים. רוב האופוזיציה מוכן להתפשר על פסקת התגברות (ברוב של 70 או 65), על הרכב חדש לוועדה לבחירת שופטים (ובלבד שלקואליציה לא יהיה כוח מוחלט שם), על עילת הסבירות. אלה התפתחויות היסטוריות עבור אלה שנוטרים טינה למערכת המשפט. הן מסמלות שינוי. במקביל, הממשלה חשה היטב את עוצמת המוחים, הנזק הכלכלי, זרימת ההון המתגברת, הנזק למוניטין של הדמוקרטיה הישראלית.
כל המרכיבים האלה אמורים לדחוף לפשרה. ואכן, ביום רביעי, ובתיאום מוחלט עם שר המשפטים, הקואליציה הסכימה להסיר את הצעות החוק הפרטיות נגד מערכת המשפט. הנשיא הרצוג רשם הצלחה ראשונית וצנועה, שנמשכה כעשר דקות. במהלכן, הוציא יו"ר האופוזיציה לפיד הודעה שמברכת את המוחים על ניצחונם. רוטמן ולוין חשו שהשפילו אותם. הם הוציאו מיד הודעה: לא תהיה כל דחייה בחקיקה של התוכנית עצמה.
יש פה בעיה ברורה למדי: בעוד שהממשלה תשמח לקבל לגיטימציה מהאופוזיציה לצעדים הדרמטיים והכוחניים שלה, למרכז ולשמאל יש מעט מה להרוויח, במינוחים פוליטיים טהורים, מ"רפורמה" מוסכמת. עניינית, פשרה אולי תציל את הדמוקרטיה הישראלית. פוליטית, הבוחרים במרכז-שמאל, חדורי להט וזעם, לא ישכחו את המתפשרים עם ביבי.
למעט אפשרות של קריסה כלכלית מהירה, ההערכה הגורפת במערכת הפוליטית היא שמו"מ אמיתי יתחולל רק אחרי קריאה ראשונה. הגורם החשוב ביותר בהקשר הזה הוא הנשיא הרצוג, שהסתער לתוך הזירה עם הצעה מפורטת משלו. יש עוד סיבה: הוא היחיד שיכול להעניק חנינה.
שוחחתי השבוע עם יוזמים רבים של פשרות. הם דורשי טוב. הבעיה העיקרית היא שהם משוכנעים שזו בעיה חוקתית או משפטית. למרבה הצער, הפוליטיקה שלנו לא רצינית כל כך. מדובר בסערת סנטימנטים. סנטימנט אחד הוא של המוחים. הם רואים ממשלה עמוסה בנאשמים/מורשעים. ראש ממשלה שהיה מגן נועז של בג"ץ ועצמאות הרשות השופטת והמיר את דתו מיד עם העמדתו לדין. הם לא רוצים להתפשר, כי הנחות המוצא בעיניהם שקריות: הממשלה לא רוצה פתרון. היא רוצה אוטוריטריות.
את תשובת הממשלה העניק השבוע השר הנוסף במשרד המשפטים דוד אמסלם: "המאבק הזה הוא לא על החוקים, המאבק הוא על האם האליטה תמשיך לנהל את המדינה. האצילים ימשיכו לנהל את המדינה ואנחנו נישאר הוואסלים. אתם לא נותנים לנו לנהל, בחיים לא נתתם – לא בביטחון ולא בפרקליטות. אני אומר לכם – אנחנו נעשה את המהפכה על אפכם ועל חמתכם, ומי שיעבור על החוק יישב בבית סוהר". אחרי זה הוא עבר לפזר שקרים גסים על המרצדסים והרולקסים של המפגינים בירושלים; הוא עשה זאת, לפי כמה פרסומים, כאשר הוא עונד שעון קרטייה ששוויו כ-25 אלף שקל.
אמסלם ביטא בצורה מושלמת את הסנטימנט הפופוליסטי. התפיסה שיש מנגנונים נסתרים, לא נבחרים, ללא לגיטימציה של הציבור, שהם אלה שקובעים את חייו של "העם". "העם" הוא תמיד רק המפלגה של הפופוליסט ובני בריתו. זה לא קשור, לא באמת, לרוב. גם אם הפופוליסטים הם במיעוט – לפי סקר או לפי תוצאות בחירות – המנצחים, להבדיל, אינם העם. גם לא חלק ממנו. לכל היותר, המנצחים הונו חלקים מ"העם", שאינו מודע לדיכוי הבלתי-מודע שלו. גם אם הפופוליסט מנצח בבחירות ושולט שנים רבות, הוא חייב לשמר את תחושת הדיכוי, הקיפוח, הקונספירציה. אחרת, כיצד יסביר את כישלונותיו המתרבים בשלטון?
הפופוליסט מצדיק שחיתות, של עצמו ושל אחרים. הוא עמוס תירוצים בסגנון "הם גנבו כל השנים ועכשיו אנחנו עושים תיקון". בעצם, הוא מתאווה לעניין אחר לגמרי, להכרה
בוא נתנתק מהשר אמסלם, ונדבר באופן כללי. שעון יקר לא מפריע לפופוליסט לגנות את העושר של מתנגדיו. משום שהוא, לדידו, יכול להחזיק בעוצמה פוליטית, בכסף, במכונית עם נהג, אך עדיין איננו מחזיק ב"כוח" הנסתר של החברה. ל"אחרים", השליטים האמיתיים, יהיה יותר. הפופוליסט לא הופך לפחות עממי כי הוא עונד שעון במחיר מופרך; הוא פשוט "העם" בלוויית השעון הזה. העושר והפאר אינם הוכחה לצביעותו, אלא ראיה להצלחתו והמחשה של כוחו.
הפופוליסט מצדיק שחיתות, של עצמו ושל אחרים. הוא עמוס תירוצים בסגנון "הם גנבו כל השנים, ועכשיו אנחנו עושים תיקון". הכוח וההון שהוא מדמיין בקרב "האליטות" אינם שם, לעיתים. בעצם, הוא מתאווה לעניין אחר לגמרי, לא חומרי או כוחני. להכרה, כמובן.
הנה הפרדוקס שמייסר את נפשו: הפופוליסט רוצה הכרה מאנשים שהוא לכאורה מתעב ומתעבים אותו. הם לא מחזיקים בכוח, בהון, אבל לפעמים יש להם נכסים אחרים, מוחשיים פחות: תפיסה עגולה של העולם, חוש מידה, השכלה, מקצועיות.
המקצועיות – של פקידים, אקדמאים, משפטנים – מאיימת על הפופוליסט. ברמה אחת, הוא מייצג את ה"עם", והם חלק מהדיפ סטייט. אך האיום נובע, שוב, ממשהו עמוק יותר: המקצוענים ממחישים שלא הכל מפלגתי או קשור לטינה של "אנחנו" מול "הם". אם מקבלים שיש ענייניות בעולם, המנוע הפופוליסטי סובל מאי-ספיקה.
לכן המעגלים המקצועיים עוברים טיהור אחרי טיהור. נאמנות על פני מקצועיות היא צו השעה לכל משטר פופוליסטי, מהפכני או פונדמנטליסטי. הרמה הכללית של המגזר הציבורי יורדת; מנגנוני הבקרה נשחקים ונעלמים; הפחד לומר אמת למנהיגות פושה. תחושת ההפקר מעצימה את השחיתות. המשטר רוצה יצירתיות, אבל הוא לא רוצה לשמוע ביקורת. המוביליות החברתית צונחת. השחיתות מתפשטת. במצב כזה, כתב השבוע תומר פרסיקו, המונים מופקרים לנחשלות, לנצח מוסתים נגד זר פנימי או חיצוני, בעוד השליטים מצמיחים אוליגרכיה.
יתרה מזו, פופוליזם אוטוריטרי הוא תוכנית פירמידה. משעה שהקווים נחצים, אסור להפסיד את השלטון שוב. המחירים פשוט גבוהים מדי: לא רק אובדן הכוח הפוליטי ושליטה כלכלית, אלא הסיכוי שיחילו את החוק עליך עם שינוי המשטר, ותשלם מחיר על מעשיך. זו הסיבה שאתם רואים מומחים רבים למדע המדינה ולמשפט חוקתי שמזהירים שאין דרך מהירה בחזרה, אם בכלל, למדינות שפונות לנתיב הממאיר הזה. הרעיון הדמוקרטי שלא מרוויחים הכל ומפסידים הכל בשינוי השלטון, נעלם. ואז מי שמחזיק בשלטון לא רוצה להפסיד, כי הוא משחק על כל הקופה, כולל חירותו האישית. מיותר לציין שהחלשת מערכת המשפט, אם תצא אל הפועל, תאפשר לפופוליזם אוטוריטרי ישראלי לשגשג.
ביום שני השבוע, כאשר המוני המוחים עלו ירושלימה ובטלוויזיה פתחו בשידורים ישירים מהכנסת, נסעתי לכפר-קאסם. המיעוטים הם הראשונים שייפגעו אם החקיקה הזו תעבור, והראשונים בהם יהיו הערבים.
ישבתי אצל סאיד עיסא, ראש הוועד העממי של העיר. בפעם האחרונה נפגשנו כאשר ממשלת לפיד-בנט החלה נושמת את נשימותיה האחרונות, בסוף מאי 2022. ועד עממי הוא גוף שקיים כמעט בכל רשות ערבית; התארגנות פוליטית פנימית המנותקת מהשלטון. עיסא הוא נכדו של אחמד פריג' ז"ל, שנרצח בטבח בכפר-קאסם. הרשות היא מקום לידתה של התנועה האיסלאמית ומעוז של רע"מ, אבל עיסא הוא איש הרשימה המשותפת; בשיחה הקודמת שלנו הוא צפה נכונה את קריסת הקואליציה והסביר את התנגדותו לממשלת לפיד-בנט. "זו ממשלה מסוכנת. יוצרת תקווה אצל הערבים ועושה לגיטימציה לקיצוניות. השרים של בנט מתגאים שאצלם עלו הכי הרבה להר הבית. לא הכל קשור לביבי. נניח שנתניהו היה נעלם מהזירה – הבעיות של הציבור הערבי בישראל היו נעלמות?".
נו, אמרתי לו השבוע, תראה מה קורה עם התוכנית של הממשלה למערכת המשפט. ישבנו במשרד שלו מאחורי אולם התצוגה. הוא איש עסקים, קבלן, שמוכר חיפויי אבן, קרמיקה ומוצרי בנייה. "אין ספק שכאזרח ואיש עסקים, אני לא רוצה לחיות במדינה שמתנתקת מהערכים הדמוקרטיים שלה. אין ספק שהצעדים האלה יובילו לזה שסוף-סוף ישראל תשתלב במזרח התיכון, מדינה מהמניין!".
הוא רואה את הסימנים בכל מקום. "אתה יודע, אני לא זוכר ראש ממשלה שזכרתי את שמות הילדים שלו. ישראל הופכת לממלכה ממש. נסיכים במפרץ מסתובבים, אתה לא מזהה את מעמדם. לעומת מה שקורה פה".
מערכת המשפט, הוא אומר, היא עמוד השדרה של המדינה. "אבל אני, אישית, לא מזיל דמעה. לא הייתי הולך להפגנה. יש לי חשבון ארוך־ארוך עם מערכת המשפט. המערכת הזו היא הכי אכזרית כלפי האזרחים הערבים. היא נתנה חסות לעקירת יישובים ערביים, כמו איקרית ובירעם. לטרנספר, לנכבה. לא הנכבה הצבאית של המיליציות הציוניות, אלא נכבה באמצעות הפקעת קרקעות, שנמשכה ונמשכה. הטבח בכפר־קאסם – אנחנו עד היום נאבקים שמערכת המשפט תורה להוציא את התיקים החסויים. וחוק הלאום. אתם, שמודאגים ממדינה דמוקרטית – איזו דמוקרטיה? זה קרה ביום אחד, אובדן הערכים האלה?"
מה שאתם לא הבנתם, אומר עיסא (אני מתרשם שב"הבנתם" מתייחס ליהודים), הוא "שכל פגיעה בשולי החברה הישראלית תיתן לגיטימציה לפגיעה אחרת, כי פתחת דלת".
כצעיר, העריץ את פרופ' ישעיהו ליבוביץ. "ראיתי את ליבוביץ שוב ושוב. למדתי אותו כילד וכצעיר. הוא היה מודאג מזכויות אזרח, וראיתי אותו משתולל באולפני טלוויזיה. הבנתי שהוא רותח שם, לא כי הוא אוהב את העם הפלסטיני. הוא היה מודאג על עמו שלו. כי אם אתה פוגע בערכים, לבסוף תפגע בעצמך. זה לא התחיל היום".
שאלתי אותו על הפלסטינים בגדה. "אם הייתי תושב רמאללה או שכם, הייתי שמח על מה שקורה בישראל. הייתי מסיים כל תפילה, חמש פעמים ביום, בתפילה נוספת – שנתניהו יצליח (בשינוי מערכת המשפט, נ"א). הרי מה מגן היום על כל קציני צה"ל ומקבלי ההחלטות? שבכל בתי המשפט בעולם לא תובעים ישראלים על מה שקורה בשטחים. מדוע? כי בדיון מיד אומרים שיש בישראל בית משפט מעל הפוליטיקאים. הם מאמינים בצדקת בית המשפט הישראלי. אם זה יעבור, אני לא חושב שקציני צה"ל יוכלו להסתובב חופשיים בעולם. אבל אני, כאזרח ישראלי, מודאג. בית המשפט הוא המגן האחרון עלינו".
לא הבנתי אם אתה חרד, אני אומר לעיסא. "מאוד. היום אני מקבל אחוז אחד של צדק. במצב שיכול להיווצר פה, ייקחו עבריינים והם יהיו שופטים בעליון. תסתכל על רמת השרים במדינת ישראל. מזה תסיק. אם לוקחים עבריין וממנים אותו לשר והוא דורס אותי, זה אומר דרשני על מה יהיה בבית המשפט".
הוא לא מאמין שזה יכול לעבור. יש לו אמונה שהמנגנונים, המוסדות, ימנעו את המהפכה המשפטית לבסוף, בגלל הפגיעה העמוקה במדינה. "פוליטיקאים לא יכולים להחליט הכל".
ואם זה יעבור? "אנחנו הערבים במלחמת הישרדות מאז 1948. למדנו להיות גמישים". הוא הציע לשמאלנים "ללמוד מהערבים". עיסא ציין שאחרי הנכבה "לא נשארה אליטה פה. אני אומר לשמאל – אתם עוברים עכשיו נכבה. ב-1948 למשפחות האצילות הפלסטיניות היו אמצעים לברוח. סבא שלי, לדוגמה, מדוע לא ברח? לא היו לו אמצעים. אם היה עשיר ואליטה, לא היה נשאר (בישראל, נ"א). אבל יש הבדל: העזיבה של השמאלני, בגלל הכלכלה והסטארטאפים, פוגעת במדינת ישראל. העזיבה של הערבי לא פוגעת במדינת ישראל, להפך, זה מה שהיא רוצה. אין ספק שהיום השמאלנים – שטענו שהם מזדהים יותר עם הסבל הערבי – טועמים מעט מהמרירות שהערבים עוברים כל הזמן".
סיימתי את האספרסו שהציע לי. הוא היה מריר כהלכה.
