בשבוע שעבר פורסמו השמות של מדליקי המשואות בטקס הממלכתי של יום השואה ביד ושם. כל הנבחרים ראויים כמובן למעמד, ובכל זאת הרשימה מעוררת שאלה אקטואלית: מדוע לא נבחר אף מדליק משואה מיהודי רוסיה, בלארוס או אוקראינה (מדליק המשואה הרביעית יהיה אריה שילנסקי, יליד שיאוליאי, שבזמן מבצע ברברוסה נחשבה באופן רשמי לחלק מברה"מ, אך בעצם מדובר היה במרחב הפולני שסופח על ידי סטאלין רק שנה קודם לכן)?
אפשר לשאול – למה בכלל להפריד? מה זה משנה מאין מדליקי המשואות? ובכן, הבמאי הדוקומנטרי בוריס מפציר העלה פעם אנקדוטה שנתנה לכך הסבר ממצה: יום אחד הוא הגיע לבית לוחמי הגטאות והביט במפת אירופה שהתפרסה על קיר שלם ועליה סומנו בנקודות זוהרות מקומות שבהם בוצע רצח המוני של יהודים. החלק המרכזי של היבשת היה עמוס בנקודות כאלה, אבל בחלק המזרחי, של ברה"מ, סומנו רק תריסר אתרים "מפורסמים", בהם באבי יאר ופונאר. כיצד זה ייתכן? – שאל מפציר את עצמו ואת הנהלת המוזיאון - הרי בכל כפר, בכל עיירה שבה חיו יהודים באוקראינה, במערב רוסיה או בבלארוס נטועות חורשות המסתירות מתחת בורות הריגה.
בית לוחמי הגטאות לא אשם בהחרשה הזו, כמובן. כל עוד עמד מסך הברזל על תלו נמנעה ברה"מ מלחלוק מידע על השואה שהתרחשה בשטחה. לפי הדוקטרינה של המשטר, מיליונים נהרגו כאזרחים סובייטים, ללא הבדל דת או גזע, ולכן אין לייחד מקום בזיכרון לעם זה או אחר. אפילו בבאבי יאר לא הייתה אנדרטה שמוקדשת ליהודים. היא הוקמה רק לאחר קריסת ברה"מ, ב-1991, כ-50 שנה אחרי מעשי הטבח.
נותרו מעט מאוד שנים שבהן נוכל להעניק גם לשורדי "השואה השקטה" את קורטוב ההנצחה שלה הם ראויים, ולהכיר באלה ששנים רבות נשכחו בשולי הנרטיב של הזיכרון
אלא ששלושה עשורים נוספים חלפו מאז, ועדיין המקום שמיועד בישראל לשואת יהודי ברה"מ - בתוכניות הלימוד, בטקסי זיכרון, באנדרטאות ובמחקר – לא תואם את היקפה האמיתי. הרי כ-2.7 מיליון יהודים נרצחו בשטחי ברה"מ בתקופת המלחמה, כמעט חצי מכלל הנספים, רובם בשטחי בלארוס ואוקראינה.
ספטמבר 2020, משדר לציון 79 שנים לבאבי יאר
(באדיבות: המרכז להנצחת השואה באבי יאר)
נכון, בסיפור ההשמדה הזה חסרים הרבה מן האלמנטים התעשייתיים של שואת מרכז ומערב אירופה - רכבות, מחנות, תאי גזים, משרפות. רובם המוחלט של יהודי ברה"מ נרצחו באופן "בנאלי" – בכדורי רובה ואקדח. אבל למה זה בכלל משנה? מה ההבדל בין פרבלום 19X9 לבין ציקלון B? הרי בשני המקרים מדובר בהשמדת עם שיטתית.
ובכל זאת, נראה שמבחינת הזיכרון – יש הבדל, ועוד איך. הנה נתון מייצג: מאז 1995 נמנו בין מדליקי המשואות ביד ושם 48 יהודים מפולין ורק שישה מאוקראינה. יוצאי רוסיה בכלל לא נמצאים ברשימה. ומה עם 41 הגטאות שהוקמה על אדמתה? הם לא שייכים לסיפור? יהודי סמולנסק, פסקוב ובריאנסק לא נרצחו בבורות הריגה? האם זמיובסקאיה באלקה, אתר שבו נטבחו 27 אלף יהודי רוסטוב והסביבה, נמצא מחוץ למפת השואה?
את התוצאה של ההחרשה הזו היטיבה לבטא בתה של ידידה שלי. בתשובה לשאלה מדוע היא לא מתחברת ליום השואה היא השיבה: "אבל אמא, מה את רוצה? אין לנו במשפחה אף אחד מאושוויץ. אפילו לא ממיידנק או משהו כזה. כולם נהרגו באיזה כפר. הסיפור שלנו זה שואה סוג ב'". והיא לא לבד. היא מייצגת תחושה של רבים מצאצאי העולים מברה"מ.
בשנים האחרונות מצב הדברים משתנה: בית לוחמי הגטאות לא רק עדכן את המפה אלא גם פנה לעשייה רחבת היקף בנושא, בוריס מפציר יצר סדרה דוקומנטרית חשובה על "השואה הלא ידועה", וגם יד ושם מקדיש לשואת יהודי ברה״מ תשומת לב מיוחדת. אבל האם התעדכנה המפה גם בתודעה ההיסטורית של הציבור בישראל? נראה שזה ייקח עוד זמן רב.
סימון שכטר צילום: משה בוכמן בחירת מדליקי המשואות לא תורמת לתהליך הזה. ניתן לטעון שהנושא המרכזי של יום השואה, שהשנה מוגדר כ"שילוחם של היהודים למחנות", דוחק הצידה באופן אוטומטי את יהודי רוסיה, אוקראינה ובלארוס. הרי הם לא נשלחו למחנות אלא נלקחו לחורשה סמוכה. אבל בשנה שעברה, כאשר הנושא המרכזי נסוב על הפלישה לברה"מ לרגל 80 שנה למבצע "ברברוסה", זה לא הפריע לשמירת האיזון בין מדליקי המשואות, ולצד נציגה אחת מאוקראינה נבחרו גם שורדי שואה מפולין, צ'כיה, יוון והולנד.
נותרו מעט מאוד שנים שבהן נוכל להעניק גם לשורדי "השואה השקטה" את קורטוב ההנצחה שלה הם ראויים. עוד בחייהם, כל עוד הם מתהלכים בינינו, ראוי להבהיר שהפנמנו את טעויות העבר ולהכיר גם באלה ששנים רבות נשכחו בשולי הנרטיב של זיכרון השואה.
- סימון שכטר הוא במאי ותסריטאי, יוצר התכנים של מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, ממייסדי מוזיאון מעלות למורשת יהדות ברה"מ ופעיל ב"לובי המיליון", שיקיים ביום רביעי בלבונטין 7 בתל אביב אירוע שיעסוק בשואת יהדות ברה"מ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
