קוראים לי אורי מרלא חפץ. אני בת 15 ויש לי אח קטן, הורים גרושים, שלושה חתולים ושני כלבים. אפשר לומר שאני נערה די ממוצעת, אלא אם תשאלו את אמא שלי, שמתעקשת שאני הילדה הכי מיוחדת ומוכשרת שהיא פגשה. אבל באופן אובייקטיבי אני מתבגרת רגילה - אני אוהבת לאפות למרות שאני צליאקית, אני אוהבת לשמוע שירים עצובים גם כשאני שמחה, אני אוהבת לקרוא ספרים רק לא עושה את זה מספיק, ואני אוהבת לישון גם אם אף פעם אני לא נרדמת מוקדם (עוד נחזור לזה). אבל בשבת, 7 באוקטובר, הפסקתי להיות נערה רגילה.
אני גרה בקיבוץ נירים בעוטף עזה וביום שישי, 6 באוקטובר, חגגנו לו יום הולדת 77. עבדתי באחד הדוכנים שהנעורים מפעילים, אכלתי מטעמים, צפיתי עם חברות בסרטונים שהכינו לקיבוץ ורקדנו ג'אסט דאנס. כשחזרתי בערב הביתה בישלתי ארוחה שאני אוהבת, ישבתי בחדר, עשיתי שיעורי בית והלכתי לישון רק ב-5:00 בבוקר. שעה וחצי אחר כך התחיל היום הגרוע בחיי.
הייתי בבית של אמא, שהעירה אותי בגלל צבע אדום. רצתי לממ"ד ואפילו לא לקחתי את הטלפון, כי אני כבר רגילה וחשבתי שתוך כמה דקות זה ייגמר ואחזור לחדר לישון. טעיתי. מהר מאוד הבנו שהמטח שונה מבדרך כלל והרגשנו משהו מוזר. אחי הקטן ואני ישבנו על המיטה ואמא שלי ובן זוגה ישבו על הרצפה ליד הדלת. אחרי שעה הבנו שיש מחבלים בקיבוץ.
שמענו ירי מנשק קל ואמא שלי, שנמצאת בקבוצה של ראשי צוות חוסן יישובי (צח"י), עדכנה אותנו עם המידע המוגבל שהיה לה. אבל רק כששמעתי מבחוץ צעקות בערבית ממש פחדתי. כיבינו את האור ואפילו לא הדלקנו את המזגן כדי שלא ידעו שאנחנו בבית. והכי חשוב - שמרנו על שקט. הייתי בטוחה שהם ישמעו כל רעש קטן. בשלב מסוים אמרתי לאמא שאני אוהבת אותה ואני חושבת שאנחנו עומדים למות. במקביל הסתמסנו עם אבא, שגר 20 מטר לידנו והיה בממ"ד עם בת הזוג שלו ודודה שלי שנשארה לישון בקיבוץ אחרי החג.
קצת אחרי 9:00 - נרדמתי. הייתי אחרי לילה עם שעה וחצי שינה בלבד, וממילא אמרתי לעצמי שאני מעדיפה לא להיות בהכרה אם משהו קורה. אז פשוט ישנתי. התעוררתי רק ב-14:30, ברגע שבו חיילים הגיעו אלינו, אחרי שסרקו את כל הבתים כדי לוודא שאין בהם מחבלים. לראשונה הורשיתי לצאת לרגע מהממ"ד, ובטלפון חיכו לי 50 צ'אטים שלא נקראו, כולם מהבוקר, מאנשים שחשבו שרצחו אותי. עניתי לכולם. ניסיתי – לא בהצלחה רבה - לאסוף מידע על מה שקרה בזמן שישנתי ומה קורה עכשיו. אימא שלי לא רצתה שאדע וגם מאמצים להציץ לה בהתכתבויות לא עזרו. מתישהו קיבלנו הודעה שמתחילים לפנות אנשים למועדון הגדול בקיבוץ וששם הצבא ישמור עלינו, אבל זה קרה רק אחרי שלוש שעות בערך. שם לראשונה התאחדתי עם אבא שלי.
20 השעות במועדון היו גיהינום שלא נגמר. רק אז גילינו על הנרצחים, החטופים והנעדרים, שם אחרי שם, אנשים מהקיבוץ או מבית הספר. זה נקטע רק כשלא הייתה קליטה, אבל בכל פעם שהרשת התחדשה גילינו על עוד קורבנות. רק ביום ראשון ב-14:00 נתנו לנו לחזור לבתים ולארוז מהר את מה שאנחנו רוצים לקחת בלי לדעת מתי נחזור.
רוב הקיבוץ עלה על אוטובוסים לאילת כי את רוב המכוניות שרפו או הרסו. אני נסעתי עם המשפחה שלי למרכז ובסוף הגעתי לבד לסבים שלי בקיבוץ עין החורש, כי אמא שלי מנהלת את הפינוי הקהילתי באילת ואבא שלי בהרצליה עם אח שלי והבת זוג שלו.
אני כותבת את הדברים היום (רביעי). כבר הספקתי לרדת לאילת להיות עם הקיבוץ למשך שבוע ולחזור לעין החורש. 11 ימים עברו ועדיין לא עיכלתי מה קרה. ספק אם אעכל אי פעם. רק אתמול הצלחתי לבכות בפעם ראשונה והיא לא תהיה האחרונה. השאלה שמטרטרת לי בראש מתי נחזור? מתי נחזור הביתה לקיבוץ היפה שלי? לרגע לא חשבתי האם נחזור? זאת לא שאלה בכלל. את הקהילה הזאת לעולם לא אעזוב. ואני רוצה שכולם ידעו את זה.
אז אני לא ילדה רגילה וממוצעת יותר. אני רק רוצה לבקש שאת הילדה החדשה הזאת לא יפקירו יותר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
