כשמביטים בה מקרוב, קשה למצוא משהו מיוחד ברחבת העפר שנמצאת ממש בצמוד לכניסה לפארק "מיני ישראל".
זו רצועת קרקע צרה, אפורה וסתמית, שדחוסה בין גדרות הפארק הגבוהות לכביש 424 הסמוך. ברוב ימות השנה עומדת הרחבה הזו ריקה ושוממת, אך לפעמים, באירועים מרובי קהל, היא משמשת כמגרש חניה מאולתר. מי שמגיע לכאן וימתח את צווארו, יוכל לראות מעבר לגדר את הגרסאות המוקטנות של הכותל המערבי, מגדלי עזריאלי ומקדש הבהאים. אבל רק מעטים יודעים שהסוד הגדול באמת קבור כאן מתחת לאדמה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביוני 1967, שנים רבות לפני שהפארק הפופולרי הוקם, עמד ממש כאן זאב בלוך, שכולם מכנים אותו בכינוי "זאבן", וריח של בשר חרוך עלה בנחיריו. הוא היה אז תושב קיבוץ נחשון הסמוך, שבמסגרת שירות המילואים שלו שימש כמפקד המרחב, שבאותם ימים היה סמוך לגבול. עם פרוץ מלחמת ששת הימים נלחמו זאבן ואנשיו, לצד לוחמי צה"ל ומג"ב, נגד יחידות קומנדו מצריות גדולות. הכוח המצרי היה תגבורת שנשיא מצרים נאצר העביר למלך הירדני חוסיין, והיה אמור להפתיע את העורף הישראלי. עם פתיחת הקרבות, שעטו החיילים אל תוך ישראל, והחלו לתקוף בפראות כלי רכב ואנשים שנקרו בדרכם. אלא שבסופו של דבר, המצרים מצאו עצמם לכודים בשטחי ההפקר של עמק איילון. עשרות רבות של חיילים מצרים, יש הטוענים כי מדובר בכ־100, נהרגו בגזרה הזו במהלך ששת ימי המלחמה, ועם שוך הקרבות, היה צריך לעשות משהו עם הגופות שלהם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יותר מחמישה עשורים נצר זאבן את הסוד הזה בליבו. כעת הוא מדבר עליו לראשונה. "הקומנדו המצרי התפזר בקשת מאוד רחבה. חיילים מצרים נהרגו בכמה מקומות בגזרה", הוא אומר בהיסוס, כמי שעדיין לא בטוח שמותר לו לגלות. "אני לא טיפלתי בעניינים האלה, אבל ראיתי שחפרו בור, זה בטוח. אני גם ראיתי ששמים בפנים גופות. עד כמה שאני זוכר, אלה שהוכנסו לבור, אלה היו הגופות של החיילים שנשרפו. הרי עמק איילון בתקופה הזו של השנה מלא בעשבים בגובה של מטר, מטר וחצי. השטח היה לא מעובד, היה חם ויבש, והקוצים נדלקו מהיריות. חלק מהחיילים של הקומנדו המצרי היו - ונשרפו שם. יכול להיות ששמו בבור גם חיילים מצרים אחרים, שנהרגו בסריקות של צה"ל".
5 צפייה בגלריה
''לא חושב שצריך לגעת בכלל בעסק הזה''. המגרש שתחתיו, על פי העדויות, מצוי קבר החיילים המצרים
(צילום: טל שחר)
זאבן מעריך שבמהלך הלחימה נהרגו בעמק איילון כ־70 חיילי קומנדו מצרים. לדבריו, לפחות כמה עשרות מהם נטמנו בבור שנחפר במקום שבו נמצא היום מגרש החניה המאולתר של מיני ישראל. "האם הצליחו לאסוף את כל הגופות מהשטח? זה אני לא יודע", אומר זאבן. "בכל אופן, לא חיכיתי שיכסו את הבור. הלכתי משם לפני כן".
הבור כוסה היטב. במשך 55 שנים הסתירה מדינת ישראל את העובדה שעשרות גופות של חיילים מצרים נטמנו בקבר אחים בשטחה, לאחר שנהרגו במלחמת ששת הימים באזור לטרון ועמק איילון. זאבן וחלק מחבריו לקיבוץ נחשון, כולם חיילים נאמנים של המדינה, סכרו את פיהם במשך שנים, ולמעשה שיתפו פעולה עם מנגנון ההסתרה. את הסוד שמרו לעצמם. ככל הידוע, גופות החיילים המצרים המשיכו להירקב מאז ועד היום, לא הוצאו מעולם מתוך קבר האחים ולא הוחזרו למולדתם.
הסוד הזה נותר קבור בשדות, עד שבשנות ה־90 החליט אחד מחברי קיבוץ נחשון, דן מאיר ז"ל, לחשוף אותו, מתוך רצון עז לעשות צדק מאוחר עם החיילים המצרים המתים. מאיר התדפק על דלתותיהם של כמה בכירים ישראלים ואפילו פנה לשגריר מצרים בישראל, אלא שבאותה תקופה לאיש מהצדדים לא היה כנראה אינטרס שהסוד יתגלה, והוא נשלח כלעומת שבא. בלית ברירה, פנה מאיר הנחוש לתקשורת.
ב־1999, בעזרתו של מאיר, ערך רונן ברגמן, אחד מכותבי שורות אלה, תחקיר מקיף על אודות הפרשה המושתקת. הכתבה נפסלה כולה בידי הצנזורה הצבאית, עד שהותרה היום לראשונה לפרסום (ר' למטה). עכשיו, לראשונה מאז 1967, הסוד שמתחת לחניון, יוצא סוף־סוף לאור.
בתום מלחמת העצמאות התקשו מדינת ישראל וממלכת ירדן להסכים על קו גבול משותף, כולל באזור לטרון. אחרי המלחמה נותר באזור שטח הפקר, שבטבורו ניצבו מנזר השתקנים ומשטרת לטרון הישנה. מצד אחד ישראל, מצד שני ירדן, ובאמצע שדה קוצים.
ב־1950, כאשר חברי קיבוץ נחשון עלו לקרקע על גבעה מדרום למנזר, הם החלו לנגוס עם הטרקטורים שלהם בשטחי ההפקר, לא מעשה חריג באותם ימים. החלקה העיקרית שעיבדו אנשי הקיבוץ בשטח ההפקר נחכרה מאנשי מנזר השתקנים, וקיבלה את השם "חלקה חמש". על חלקה זו יושב כיום פארק מיני ישראל.
בסוף מאי 1967, עם התגברות המתיחות בין ישראל לשכנותיה, החלו חברי קיבוץ נחשון לזהות תנועה ערה מעברו הירדני של שטח ההפקר. בדיעבד יתברר כי מדובר ביוזמה של הגנרל המצרי עבד אל־מונעם ריאד, שזמן קצר קודם לכן מונה לרמטכ"ל צבא ירדן, כחלק מהקמת הפיקוד הצבאי המשותף לשתי המדינות. הגנרל ריאד, שזיהה בצדק את חיל האוויר הישראלי כנקודת החוזק של צה"ל במלחמה הממשמשת ובאה, תיכנן לבצע שורת פשיטות על שדות תעופה בעומק שטח ישראל, כמכה מקדימה. מובלעת לטרון, השטח הירדני הקרוב ביותר לשפלה הישראלית, הייתה נקודת הזינוק המושלמת למבצעים מהסוג הזה.
צבא ירדן הקטן לא יכול היה להציב כוחות משלו לטובת המשימה הנועזת, ולכן הורה הנשיא נאצר לשגר לעזרת המלך חוסיין שני גדודי קומנדו מצריים מובחרים – גדוד 33 וגדוד 53. שני הגדודים, שכללו יחד כ־700 איש, התמקמו על ציודם לא רחוק מקיבוץ נחשון, באזור שבו נמצא היום היישוב מבוא חורון, ונערכו לקרב.
מהמסמכים שנתפסו מאוחר יותר אצל חיילי הקומנדו, התברר כי הם התבססו על מפות מיושנות מימי המנדט הבריטי ועל מודיעין לא מדויק, בלשון המעטה: משימת הכוח הייתה לפשוט על שדות התעופה הישראליים בלוד, ברמלה, בתל נוף, בהרצלייה ובעין שמר. פרט לשדה בתל נוף, כל היתר היו חסרי חשיבות צבאית של ממש, או - כמו זה ברמלה - הושבתו זמן רב קודם לכן.
גם התזמון של אנשי הקומנדו היה אומלל. הפשיטה שלהם תוכננה ללילה שבין 5 ל־6 ביוני, אלא שבבוקר 5 ביוני הפתיע צה"ל את מצרים וסוריה, ויצא למבצע "מוקד", שפתח בפועל את מלחמת ששת הימים. כמה שעות אחר כך כבר הסתערו כוחות חי"ר ושריון של חטיבה 4, בפיקודו של משה יטבת, על מובלעת לטרון וכבשו אותה. במקביל, גדודי הקומנדו המצריים קיבלו הוראה לנוע לתוך שטח ישראל. כך, מצד אחד המצרים נותרו מנותקים בתוך שטח ישראל; אבל מצד שני, כוחות החי"ר הטובים יותר של צה"ל היו רחוק מהם, עמוק בתוך שטח האויב ולא מול חיילי הקומנדו.
המצרים לא היו היחידים עם מודיעין לקוי. גם בצה"ל לא ידעו בזמן אמת ששני גדודי קומנדו התמקמו בגזרת לטרון, ממש רגע לפני פרוץ המלחמה. יוסף (יוסק'ה) שרייבר היה אז קצין הקשר של הקיבוץ. כמו מרבית המרואיינים לכתבה מקרב חברי קיבוץ נחשון, שרייבר הלך מאז לעולמו, אבל בראיון שהעניק ב־1999 לתחקיר הגנוז, סיפר: "בבוקר היום השני של המלחמה עמדתי עם שאול שרון, מפקד המשק אז, על אחד המשלטים. פתאום אני רואה תנועה בתוך החיטה. שאול אמר: 'אלה בטח ממשמר הגבול', ואני אמרתי שזה לא יכול להיות. לקחנו את הפורד אנגליה, ונכנסו לשדות, לדבר עם החיילים ממשמר הגבול. מתוך החיטה נפתחה עלינו אש חזקה והיינו חייבים לסגת. לא הבנו למה הם יורים עלינו".
במקביל, כמה מאות מטרים משם, נכנסו שני טנקי אמ־איקס צה"ליים של חטיבה 4 לתוך שדות הקוצים הגבוהים שכיסו את רוב שטחו של עמק איילון. הטנקים עודכנו בנוכחות של פלוגת חיילי נח"ל, שירדה באותה שעה לעמק ממשלט 314 (היום היישוב נווה שלום), והוזהרו שלא לפתוח עליהם באש. תוך כדי נסיעה נתקלו הטנקים בקבוצה שנראתה למפקד אחד הטנקים כנח"לאים צועדים בסבך. המפקד הגביה את גופו מעל הצריח ונופף להם לשלום. החיילים נופפו לו חזרה, חלקם אפילו חייכו, והמשיכו ללכת. אלא שאז החייל האחרון בטור הסתובב לפתע, כרע על ברך אחת ושיגר טיל בזוקה (על פי גרסה אחרת, אר־פי־ג'י) לעבר הטנק. הטיל פגע. המפקד הועף מהצריח. הקשר נהרג. הנהג נפצע. הטנק נסע ללא שליטה, עד שנעצר בגדר של קיבוץ נחשון. "פתאום אני רואה טנק אם־איקס בוער מגיע לקיבוץ, ומישהו יושב למעלה בצריח מנפנף בידיים וצועק שנחלא"ים ירו עליו", סיפר דן מאיר ז"ל, חבר קיבוץ נחשון, לרונן ברגמן ב־1999.
בחוברת פנימית שיצאה בקיבוץ נחשון מיד אחרי ששת הימים, העיד אחד החברים: "בדרך לחלקה חמש, הרגשתי סירחון נוראי מקבר האחים הגדול של הקומנדו. אחרי שלא יכולתי להמשיך, בגלל סחרחורת, החלטתי לבדוק מה העניינים. גיליתי שתי ידיים ושתי רגליים נפרדות של הקומנדו המצרי, קברתי אותן עם מעדר. זה לא עזר. הסירחון נמשך. ניגשתי לקבר האחים הגדול, ולזוועתי הציץ משם חצי גוף"
במהרה יתברר כי השטח סביב לטרון וקיבוץ נחשון שורץ חיילי קומנדו מצרים. חלקם היו מוכנים למסור את נפשם בקרב, אחרים, העדיפו להניח את נשקם. "אחרי כמה שעות של מתקפה ישראלית, הבינו אנשי הקומנדו המצרי מה קורה", סיפר ב־1999 אריה יצחקי, גם הוא חבר קיבוץ נחשון. "המג"ד שלהם הורה על נסיגה ואמר להם: 'לכו לעזה'. החיילים שאלו 'איפה זה עזה', והמג"ד הצביע באופן כללי לכיוון דרום. משהו כמו מאתיים חיילים הצליחו להצטרף לשיירות הפליטים ולברוח לכיוון רמאללה, תוך שהם עוטפים את עצמם בשמיכות ולא יוזמים מגע עם חיילי צה"ל. מי שנלחם באמת היו כ־200 חיילים שנותקו, יחד עם הסמג"ד, משאר הכוח, נתקעו בתוך מובלעת לטרון והיו מבולבלים מאוד, אך נחושים להמשיך במשימה".
אחד מאותם לוחמים נחושים הסתובב בשעות הבוקר של 6 ביוני בתוך אחד המטעים של קיבוץ נחשון, וזוהה בידי תצפית. זאבן ויוסק'ה שרייבר נסעו לעברו בג'יפ. בספרו "בין הקווים: סיפור שטח ההפקר ומנזר לטרון" מתאר זאבן את מה שקרה אחר כך: "הבנתי שזה לא חייל שלנו. צעקנו לו לעצור אך הוא לא עצר. המשכנו להתקרב, ויוסק'ה ירה באוויר. התקרבנו עוד, יוסק'ה המשיך לירות באוויר ושוב צעקנו לו לעצור. יוסק'ה כבר גמר את כל המחסנית, והנה החייל מכוון לעברנו את הקלצ’ניקוב ומתכוון לירות בנו. רק מטרים בודדים הפרידו בינינו. וכך, כשהקלצ’ניקוב מולי ואקדח הקולט 45 בידי, לא חשבתי יותר מדי. פעלתי כדי לשרוד". בספר, שפורסם ב־2015 בהוצאה עצמית, מתאר זאבן עוד התרחשויות סביב קיבוץ נחשון בימי המלחמה. הסיפור על הבור שבו נטמנו גופות חיילי הקומנדו המצרי, הושמט לחלוטין.
בצה"ל הבינו, בסופו של דבר, כי כוח קומנדו חדר לתוך שטח ישראל ותוקף כל מה שזז. בקיבוץ נחשון הוכנסו הילדים למקלטים, הנשים טיפלו בפצועים ושימשו כתצפיתניות, והגברים אחזו בנשק והצטרפו לקרבות. "הייתה לנו תחושה קשה של חרדה בגלל הקומנדו המצרי", סיפר דן מאיר ב־1999 לכתבה הגנוזה. "חשנו כאילו מכל פינה בעמק יורים עלינו. הלכנו בלילה במשק ולא ידענו מי בא ממול. אחד החברים נתקל בחייל מצרי בדיר וכל אחד מהם ברח בבהלה לכיוון השני. במקרה אחר, התגלו שני חיילי קומנדו על ידי סיור של צה"ל, וחייל שלישי התרומם פתאום מהקוצים והרג את הקצין. מאז הייתה הוראה לא להתעסק איתם יותר מדי. כל מי שמגלים - לחסל אותו מיד".
אריה יצחקי סיפר גם הוא ב־1999: "הקומנדו המצרי הפך למטרד אמיתי. המצרים היו אמיצי לב בצורה בלתי רגילה, אבל לא מאוד חכמים. הם היו מפוזרים בשטח, נעו בצורה גלויה, לפעמים אפילו עם נשק על הכתף. כל פעם שראו צבא ישראלי - פתחו באש. הם פגעו בג'יפ שהוביל את הדרגים (הלוגיסטיים) של חטיבה ארבע, הרגו קצין ופצעו שניים, ובעצם הפריעו להעברת האספקה ללוחמים שכבר התקדמו לתוך שטח ירדן".
לבסוף, וכדי להגן על שיירות האספקה ההכרחיות להמשך המלחמה, היקצה צה"ל גדוד חי"ר שלם, גדוד 127 בפיקודו של יעקב נריה, לטפל בלוחמי הקומנדו המצרים שהיו פזורים באזור לטרון ואיימו על הכביש לירושלים. לגדוד צורפו גם כמה עשרות חיילי מג"ב ושני טנקי שרמן, שביצעו תנועת מלקחיים בתוך שדות הקוצים, תוך שהם מרססים את השטח במקלעים כבדים. בשלב מסוים נפל בשבי סגן מפקד הגדוד ה־33 המצרי, ויחידת מודיעין של צה"ל הקליטה אותו מפציר בחייליו להיכנע. טנדר נושא רמקולים הסתובב שעות ארוכות בעמק איילון, משמיע שוב ושוב את הוראות הסמג"ד בערבית לחייליו.
"אנחנו ערכנו עליהם ציד לא כדי לצוד בני אדם, אלא כדי להגן על עצמנו", סיפר ב־1999 יוסי מוצ'ניק ז"ל, מרכֵּז המשק בנחשון בזמן המלחמה. "אני חושב שהתגוננו כמו שצריך להתגונן כשאדם מגן על הבית שלו. לא הייתה הוראה לא לקחת שבויים בחיים, אבל הבנו שצריך להיזהר, כי הם מסוכנים מאוד. אלה שהרימו ידיים, לא ירו בהם. אלה שהתחילו לברוח לכיוון הגבעות המיוערות - הרגו אותם".
הלחימה העיקרית בכוח הקומנדו המצרי שהיה סביב קיבוץ נחשון נמשכה כשלושה ימים, במהלכם התרחש קרב אחד גדול שבו נהרגו כמה עשרות מצרים, לצד עוד כ־20 היתקלויות קטנות עם חוליות שהיו מפוזרות בשטח.
המרדף הזה נתן גם לאנשי ההגנה האזורית, כלומר חברי הקיבוצים הראל ונחשון, את ההזדמנות שלהם להשתתף בקרבות. עד היום מסופרת המורשת של אותם שלושה ימים בגאווה גדולה. "שני חבר'ה של הקומנדו המצרי התבצרו בפילבוקס של מחנה המעצר הבריטי וירו על כל מה שעבר בכביש", סיפר יוסק'ה שרייבר. "הם הצליחו אפילו לפוצץ מכלית דלק קטנה. התקרבנו אליהם מאחור, אני וזאבן ועוד כמה חיילים מהראל. הם גילו אותנו ואחד החיילים נפצע בכתף. החיילים נסוגו והשאירו אותנו, את זאבן ואותי, להילחם לבד, ממש חשופים בצריח. החזקנו מעמד, עד שהחיילים חזרו עם מרגמה. כמה פצצות על הפילבוקס שיכנעו אותם להיכנע. הם היו פצועים. לקחנו אותם לאחות של הקיבוץ. בזמן שהיא טיפלה בהם הצביע אחד מהם על עצמו ואמר משהו בערבית, שלא הבנו. הוא נראה מפוחד וחזר והצביע בשתי אצבעות על הכתפיים שלו. פתחנו לו את החולצה וריאנו שמתחת לבית השחי יש לו שני רימונים ממולכדים, כך שאם הוא מרים את הידיים, הם מתפוצצים. הוא רצה לחיות ונתן לנו לפרק אותו בשקט. אלה היו ימים קשים של חרדה".
אחד מחברי הקיבוץ סיפר: "הייתה התנהגות לא נאותה בעניין קבורת חללי האויב. במשך כמה חודשים לאחר המלחמה היה מעל קבר האחים שלט צהוב, שאני עוד הספקתי לראות, ועליו היה כתוב ח"א, כלומר חללי אויב. אני חושב שהיו צריכים לכבד את זכר המצרים, ולשים לפחות כמה אבנים מעליו. בטח לא לחרוש את האדמה"
גם בחוברת "ששת הימים שלנו", שהוציאו חברי ועדת התרבות של קיבוץ נחשון זמן קצר אחרי המלחמה, מוזכרים חיילים שנלקחו בשבי. רמי יזרעאל כותב על "שני סודנים די מפוחדים (בצבא המצרי, ובמיוחד ביחידות העילית, שרתו סודנים רבים – ר"ב, א"א). השבוי הצעיר מסרב שיקשרו לו את העיניים. זאבן 'משכנע' אותו במכה שלא יעשה קונצים".
בשלב מסוים, חילופי הירי הציתו את שדות הקוצים הנרחבים, וכמה עשרות חיילים מצרים נלכדו באש. אלה שלא השכילו לברוח או להיכנע נשרפו. לאחר הקרב נמצאו שרידי גופות מפוזרים בגלל חומרי הנפץ שנשאו המצרים והתלקחו.
בחוברת הפנימית "ששת הימים שלנו", פורסם ראיון עם זאבן, זאב בלוך, מפקד החבל בעת המלחמה: "כשהגיעו הכוחות למשטרה (משטרת לטרון - ר"ב, א"א) נשמעו ממנה כמה יריות בודדות ולא הייתה התנגדות. גם מהמוצב לא הייתה התנגדות רצינית. יש להניח, שמי שירה היו אנשי הקומנדו, אבל זו לא הייתה אש מאורגנת ויעילה והטנקים לא נפגעו. כוחות הקומנדו האלה הגיעו רק יומיים קודם למוצב ועכשיו ברחו בחלקם. הם התפזרו בשטח ההפקר אבל לא התמצאו ולא ידעו מאיפה באים ולאן הולכים".
בסופו של דבר, עד 9 ביוני כל אנשי הקומנדו שהיו בשטח נהרגו או נמלטו. חלקם נמצאו מאוחר יותר בתוך שיירות של פליטים שנסו לכיוון ירדן. על פי ההערכות, כאמור, כ־70 עד כמאה חיילי קומנדו נהרגו באזור לטרון במהלך המלחמה, כמה עשרות נוספים נפלו בשבי, והיתר הצליחו להימלט.
בסיכומי הקרבות הרשמיים, שפתוחים לעיון הקהל הרחב, כמו גם בספרי הזיכרונות שנכתבו על הקרבות בלטרון במלחמת ששת הימים, אין זכר לגורלן של גופות ההרוגים המצרים הללו. "לא אותר תיעוד גלוי העומד לעיון הציבור המכיל תיעוד הנוגע לקבורת חללים מצרים במהלך מלחמת ששת הימים", ענו מארכיון צה"ל, לאחר שביקשנו לעיין במסמכים של חטיבה 4 מימי מלחמת ששת הימים.
אבל תיעוד אחד בכתב של קבר אחים מצרי, כמעט מזמן אמת, כן שרד. הוא התנוסס בעמוד 38 של החוברת החגיגית "ששת הימים שלנו", שכאמור הוצאה בקיבוץ נחשון. חבר הקיבוץ רמי יזרעאל ז"ל - אז בן 22 ולימים חוקר ירושלים שהוציא כמה ספרים על ההיסטוריה של העיר – מסר שם את הדיווח הכתוב הראשון והאחרון על מה שהפך מאז לסוד כמוס: "כשעבדתי על יד הכביש בדרך לחלקה חמש, הרגשתי סירחון נוראי מקבר האחים הגדול של הקומנדו. אחרי שלא יכולתי להמשיך, בגלל סחרחורת, החלטתי לבדוק מה העניינים. גיליתי שתי ידיים ושתי רגליים נפרדות של הקומנדו המצרי, שכנראה פגעו בהן מטעני חבלה, והן התרסקו לגזרים. קברתי אותן עם מעדר. זה לא עזר. הסירחון נמשך. ניגשתי לקבר האחים הגדול, ולזוועתי הציץ משם חצי גוף. כיסיתי את זה במהירות. לי זאת הייתה חוויה עצומה".
כדי להמחיש את התמונה המזעזעת צירפו בוועדת התרבות שיר של א.לוטם: "ענני זבובים ונחילים של ברחשים. חום עז ומועקה של צהריים לוהטים. מן השדות מבין החורבות מטבורה של ארץ יגעה, עולים העננים והנחילים, ומביאים עימם צל של חיים. כמו אחזם הקבס, הם נוטשים את הגוויות ואת העיים ובאים לטרוד את החיים".
לצורך הכתבה שנגנזה, נערכו כאמור ב־1999 ראיונות עם אנשי קיבוץ נחשון. כמה מהם העידו כי הכירו את קבר האחים היטב (מרבית המרואיינים שטענו כך נפטרו בינתיים, פרט לאלי פלג, שהעדיף שלא להתראיין לכתבה הנוכחית). מדבריהם של המרואיינים התברר כי לאחר שכוח הקומנדו המצרי נוטרל, נאספו מכל רחבי העמק גופות החיילים המצרים, ונערמו בערימה גדולה, בסמוך לקיבוץ נחשון. חלק מהגופות היו שלמות, חלקן מרוסקות. לעיתים נמצאו רק גפיים. "אני ראיתי שחברה קדישא הצבאית קברה את המצרים בקבר האחים, איפה שהיום מטע השקדים (בחלקה חמש – ר"ב, א"א)", סיפר ב־1999 יוסי מוצ'ניק.
"אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול", סיפר רמי יזרעאל ב־1999, כשנשאל על הדברים שכתב בחוברת הקיבוץ ב־1967. "החריש הראשון על שטח ההפקר בלי פחד מהירדנים והשגחה של האו"ם, כשתוך כדי מבצבצות מתוך האדמה גופות או חלקי גופות הצטרף אצלי להלם הכללי ולתחושת האופוריה של אחרי המלחמה. תיארתי בתמימות את מה שראיתי. זמן קצר לאחר מכן עזבתי את הקיבוץ. הפתיע אותי לשמוע שהגופות עדיין שם ושאין סימון לקבר".
הקבר, כך לפי העדויות, סומן בתחילה. מה קרה לסימון הזה? ב־1999 סיפר אלי פלג: "לדעתי היו כמה קברים מפוזרים באזור, כשמתוכם היה קבר אחד גדול יותר שנמצא ליד או מתחת למה שהיום מטע השקדים. מיד לאחר הקבורה כן סימנו את הקברים. שמו עליהם כמה צינורות השקיה. אבל ברור שעם החריש באזור ונטיעת השקדים, הצינורות הללו נעלמו".
אריה יצחקי סיפר: "הייתה התנהגות לא נאותה בעניין קבורת חללי האויב. זה נעשה בצורה מאוד לא מכובדת. במשך כמה חודשים לאחר המלחמה היה מעל קבר האחים שלט צהוב, שאני עוד הספקתי לראות, ועליו היה כתוב ח"א, כלומר חללי אויב. לפחות עד 1980, אני יכולתי לאתר את הקבר בלי שום בעיה, בשל סוג קרקע שונה ובליטה מסוימת בשטח. אני חושב שהיו צריכים לכבד את זכר המצרים, ולשים לפחות כמה אבנים מעליו, בטח לא לחרוש את האדמה. מדובר על מטרים ספורים, וזה לא היה גורם להם נזק כלכלי כל כך גדול. הקיבוץ הוריד בשיטתיות כל זכר למקום".
המצפון אולי הציק לחלק מאנשי נחשון, אך רבים מהם שיתפו כאמור פעולה עם ההחלטה להסתיר את מיקומו של קבר האחים עמוק מתחת לרגבים של חלקה חמש. עד שבסוף שנות ה־90 אחד מהם, דן מאיר, לא היה יכול להמשיך ולשתוק.
מאיר, ממייסדי קיבוץ נחשון ומי שהשתתף בקרב על לטרון ב־1948 כמפעיל מרגמה, ניסה לנער את האבק מעל קבר האחים המצרי באמצע שנות ה־90. "אני סבור שכל נושא הנעדרים לא יכול להיות חד־צדדי", סיפר ב־1999. "ישראל עושה מאמצים אדירים להביא את כל הנעדרים שלנו לקבר ישראל ואילו כאן, בקיבוץ שלי, בבית שלי, אנחנו נוהגים בחללי אויב במידה רבה של זלזול. הכבוד למת צריך להיות דו־סטרי. אם מחללים איזה קבר יהודי בעיירה מסכנה בפולין, אנחנו עושים מזה טראסק גדול, אבל מצידנו, אנחנו שומרים בסוד את העובדה שכבר שנים אנחנו יושבים על קבר אחים גדול של חיילים מצרים".
מאיר סיפר אז כי אירגן פגישה ב־1996 עם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה באותה עת, דני יתום. בפגישה נכח לדבריו גם חבר הכנסת חיים אורון (ג'ומס) ממרצ. "יתום לא אמר לי שאסור לגלות את הסוד של הקיבוץ על קבר האחים, אבל הוא אמר שפרסום של דבר כזה צריך להיות בבקרה של מערכת הביטחון ובאישור שלה", סיפר מאיר, שיקבל את הדברים כרמיזה עבה לסתום את הפה.
דן מאיר, ממייסדי קיבוץ נחשון, ניסה לחשוף את קבר האחים המצרי באמצע שנות ה–90. "ישראל עושה מאמצים אדירים להביא את כל הנעדרים שלנו לקבר ישראל", סיפר, "ואילו כאן, בקיבוץ שלי, בבית שלי, אנחנו נוהגים בחללי אויב במידה רבה של זלזול. הכבוד למת צריך להיות דו–סטרי. אם מחללים איזה קבר יהודי בעיירה מסכנה בפולין, אנחנו עושים מזה טראסק גדול, אבל מצידנו, אנחנו שומרים בסוד את העובדה שכבר שנים אנחנו יושבים על קבר אחים גדול של חיילים מצרים"
"לא זכורה לי פגישה כזו", אומר יתום עתה. "אבל לא אופייני מצידי לשמוע על בעיה מהסוג הזה, ולהגיד 'עזוב את זה עכשיו, זה לא מתאים, בוא נקבור את זה מתחת לאדמה'. מה פתאום. אם כזה מידע היה מגיע אליי הייתי מעביר אותו למקומות הרלוונטיים, כדי שיבדקו. למה שאקבור את זה אצלי? אבל זה אני אומר לא כמי שזוכר את העניין, אלא כמי שכך נהג לטפל בפניות מהסוג הזה".
גם אורון, שכאמור גם הוא נכח לדברי מאיר בפגישה, אינו זוכר אותה. "אבל הגיוני שאני הייתי מתווך בפגישה שכזו", הוא אומר. "דן מאיר הוא בעלה של מירה מאיר, ואת מירה הכרתי טוב כי היא הייתה אחראית על מדור ספרי הילדים בספריית פועלים, ואני הייתי מזכיר הקיבוץ הארצי. וחוץ מזה אשתי הוציאה ספר ילדים בספריית פועלים. בקיצור, את מירה הכרתי היטב. זה מסתדר גם כי אני, כמזכיר הקיבוץ הארצי, מהרבה בחינות הייתי מין איש קשר כזה בין אנשי הקיבוצים לממשלה. אני מכיר גם את דני יתום טוב".
מאיר, כאמור, נפטר מאז, אבל בנו, בני, מספר שאביו פנה בהמשך אפילו לשגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני. גם שם לא הושגה פריצת דרך. "העניין של הקבר המצרי הטריד מאוד את אבי", אומר בני מאיר כעת. "הוא סיפר לי על המגעים שהיו לו וסיפר שנתקל בקשיים". בני מאיר אמנם כבר לא מתגורר בקיבוץ נחשון מזה כ־30 שנה, אך לדבריו, "כל נחשון ידעו על הקבר. זה לא היה סוד".
הניסיון של מאיר להציף את סוד גופות המצרים, עורר פולמוס בקיבוץ נחשון. באסיפות חברים רשמיות ולא רשמיות, הוא הותקף על שהעז לנסות ולהוציא את השלדים מהארון. "פתאום התעורר לו איזה בן אדם, דנ’לה (דן מאיר), יפה נפש, שזה הכניס אותו להתרגשות אחרי 30 שנה", סיפר ב־1999 אלי פלג. "ב־67' זה בכלל לא הטריד אותו. מה קרה?"
"אני לא חושב שצריך לגעת בכלל בעסק הזה", אמר ב־1999 גם יומ’לה נאור, לשעבר גזבר המשק. "לא צריך להדליק מדורות. אני מפחד ממדורות. יש לנו שלום עם מצרים. איפה דן מאיר היה עד עכשיו?" אריה יצחקי ניסה לסכם: "חברי נחשון פשוט מתביישים בעניין של הקבר".
הוויכוח הפנימי הנוקב הזה לא הוכרע, אבל מאיר האב החליט לפעול, והגיע לרונן ברגמן. ב־1999 הוא לקח אותנו דרך השער האחורי של הקיבוץ, ובמורד הדרך הלבנה המובילה לחלקה חמש. קצת לפני כביש 424 הוא נעצר והצביע על האדמה. "יש לי זיכרון חזותי מצוין. זה כאן", אמר. "אני לא הייתי נוכח בקבורה עצמה. עברתי שם כמה שעות לאחר מכן וראיתי שתי תלוליות עפר. אמרו לי, 'פה קברנו משהו כמו מאה מצרים'. אני לא זוכר שראיתי סימון כלשהו. כבר אז משהו בזה הפריע לי, חשבתי שזה לא תקין. היום זה מציק לי מאוד".
בינתיים, הרעש שעורר מאיר סביב שאלת קבר האחים החל לתת אותותיו במערכת הביטחון. לאחר פנייתו של מאיר לדני יתום החלה בצבא התעניינות בקבר האחים, שקיומו כנראה לא היה ידוע עד אז לרשויות. בצה"ל סברו אז כי איתור קבר האחים והעברת הגופות למצרים, עשוי לעודד את הממונים בקהיר לסייע באיתור חללים ישראלים. ב־1999 מונתה קצינה בדרגת סגן אלוף מאכ"א לאתר את קבר האחים של הקומנדו המצרי ממלחמת ששת הימים, אך ככל הידוע, פעולה זו הסתכמה בצילומי אוויר של השטח ובבדיקות אולטרסאונד, ולא כללה חפירה. בתגובת צה"ל מ־1999 נמסר כי "יחידה אית"ן (היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל – ר"ב, א"א), בראשות סא"ל צילה נוימן, בשיתוף הרבנות הצבאית, ערכו חיפושים במקום בעקבות ידיעה כי במקום נותרו חללים מצרים. במהלך החיפושים אלה לא נמצאו עדויות על קבורת חללים מצרים".
אז האם יש קבר אחים מצרי בחלקה חמש, מתחת למגרש החניה של מיני ישראל? במסגרת התחקיר ב־1999 נעשתה פנייה לזאבן, זאב בלוך, שסומן כבר אז בידי יתר המרואיינים כמי שיכול לפתור את התעלומה. הוא, אמרו לנו המרואיינים, ראה את תהליך הקבורה במו עיניו. "אתה השתגעת, שאני אדבר על זה?!" הייתה תגובתו של זאבן לשיחת הטלפון שלנו אז.
כעת, כעבור יותר מ־20 שנה מהתחקיר המקורי ו־55 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ביקשנו לפני כמה שבועות לחזור לסיפור, שוב הפנו אותנו כולם - או לפחות כל מי שעדיין בחיים - לזאבן. הפעם, הוא השאיר פתח לפגישה. "כן, שמעתי על זה משהו", אמר בטלפון.
5 צפייה בגלריה
צילום האוויר משנת 1967 והמקום שבו על פי עדות ''זאבן'' נקברו אנשי הקומנדו המצרים
(צילום: באדיבות "המרכז למיפוי ישראל")
כבר שנים רבות שזאבן, איש רב־זכויות ומעללים, לא מתגורר בקיבוץ נחשון. בתום מלחמת ששת הימים חזר לצבא ומונה לקצין המודיעין של נפת רמאללה, בהמשך כיהן כמושל הצבאי של חברון, ובשנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו ברוריה במושב כפר ביל"ו שליד רחובות. מאז שנות ה־50 ועד היום משמש זאבן כאיש הקשר בין הרשויות הישראליות לנזירי מנזר השתקנים, עימם רקם קשרי חברות אמיצים. את שטח ההפקר של לטרון, שם חרש תלמים, הוא מכיר כמו את כף ידו.
לפני כמה שבועות הגענו לביתו של זאבן. "מלחמה זה חרא. יש כאלה שאוהבים לזכור את החרא. אני לא", אמר בפתח הפגישה. רק לאחר כמה דקות התרצה, והסכים לספר על חלקו במלחמה, כולל גם על הבור שנכרה בחלקה חמש אחרי כיבוש לטרון, על הגופות השרופות שהוכנסו אליו. אחר כך, דקר את הנקודה שבה היה הבור על תוכנת google maps. אז התברר כי הנקודה נמצאת על חלקת אדמה שמשמשת בחניון המאולתר של מיני ישראל.
"יש עוד נקודה", אמר זאבן והזיז את ידו על פני מסך הטלפון. "הנזירים סיפרו לי שהם קברו שלוש גופות של חיילים מצרים, ליד בית הקברות המוסלמי הישן שמעל המנזר". בנקודה השנייה עליה הצביע זאבן עומד היום עץ אורן בודד, מתחתיו סלע גדול ועליו הסימון של שביל ישראל.
"אני הייתי מפקד המרחב, אבל ברגע שפרצה המלחמה, נכנסה לשטח חטיבה 4 ותפסה פיקוד", סיפר זאבן. "לא עסקתי בכל נושא הקבורה. מי שעוסק בדברים כאלה זו השלישות של החטיבה. לי לא היו סמכויות בשטח, הייתי מחוץ לתמונה. לא מזמן הלכתי לארכיון צה"ל, במסגרת עבודה על ספר שאני כותב. לא פתחו לי מסמכים (על קבורת החיילים המצרים – ר"ב, א"א). יש בנושא הזה דברים שארכיון צה"ל לא שיחרר, או לא רוצה לשחרר".
ובכל זאת, יש מסמך אחד שזאבן כן הצליח להשיג בדרך סודית כלשהי. ליתר דיוק זה אינו מסמך, אלא תצלום אוויר של אזור לטרון, שצולם ב־18.6.1967. סמוך לכביש 424 של ימינו, בשוליו של שדה חרוש, סמוך למקום שבו היו פעם משאבות המים שהובילו מים לירושלים ובאזור שבו נמצא כעת פארק מיני ישראל, אפשר לראות על פני האדמה הכהה ריבוע בהיר, חום. "זה", אומר זאבן ומצביע על הריבוע. "זה איפה שהיה הבור. אני חושב שעשינו בסדר גמור. מה, להשאיר בשטח גופות כדי שהציפורים יאכלו אותן?"
דובר צה”ל בחר שלא להגיב לנאמר בכתבה.
המאבקים בתוך קיבוץ נחשון האם לפרסם את הסוד על אודות קבר האחים או להמשיך ולהחריש, התפרצו ב־1999. היו שסברו שהסוד צריך להיקבר עם הגופות, היו שטענו בלהט כי יש לחושפו; אבל רק אחד, דן מאיר, החליט לעשות עם זה משהו. הוא פנה דרך גורם שלישי לרונן ברגמן, אז עיתונאי "הארץ", אחד משני החתומים על הכתבה המתפרסמת עתה. התחקיר יצא לדרך, נכתב ונערך. דובר צה"ל הגיב כי הסיפור כולו אינו נכון ואין קבר אחים באזור קיבוץ נחשון.
ואז, כמתחייב, הכתבה נשלחה לצנזורה הצבאית, שבאופן לא שגרתי, פסלה לפרסום את כל הכתבה – מתחילתה ועד סופה – בטענה כי התחקיר יפגע פגיעה קשה בביטחון המדינה. ראשי הצנזורה באותה תקופה סירבו לנהל כל משא ומתן למציאת נוסח פשרה מקובל. הפסילה הייתה קטגורית ומוחלטת.
עתרנו לוועדת השלושה, הפורום שדן בעתירות בין כלי תקשורת לצנזורה, ולהפך. שלום קיטל, נציג התקשורת בוועדה, צידד בעמדתנו. נציג הצבא, תא"ל דני ארדיטי, חשב בדיוק כמו הצבא, ויו"ר הוועדה, השופט גבריאל בך, הכריע את דעת הרוב נגד הפרסום.
באוגוסט 1999 עתרנו (באמצעות עו"ד זאב ליאונד) לבג”ץ לאישור פרסום הכתבה, בין השאר גם נגד שר הביטחון דאז, אהוד ברק. פרופ' אהרן ברק, אז סגן נשיא בית המשפט, פתח את הדיון, ועוד לפני שנתן למישהו לומר דבר, אמר כי הוא וחבריו דנו בנושא והם סבורים כי הנימוקים של הצנזורה מוצדקים, ויותר מרמז כי עדיף שנמשוך את העתירה.
כך עשינו. מאז הגשנו את העתירה עוד פעמים רבות לצנזורה ובכל פעם נתקלנו בתגובה דומה, כי זוהי "העת הגרועה ביותר" לפרסם את הסיפור. וכך, משנה לשנה, מעשור לעשור, תידלקה המערכת את עצמה בעוד ועוד תירוצים כדי להגן על ההחלטה הראשונה שלה. עד השבוע, שבו בהינף יד, הוחלט בצנזורה: מאשרים את הפרסום.
