משיחות שקיימתי לאחרונה עם מפקדים בכירים בשטח ובמטה חיל האוויר קיבלתי רושם ברור שצה"ל יכול להשיג הכרעה בעזה ולהשלים את מטרות המלחמה שהטיל עליו הדרג המדיני, אבל – וזה אבל גדול – הדבר יגבה מחיר יקר באבדות וידרוש הרבה זמן. לכל הפחות כמה חודשים. השאלה היא אם הציבור והדרג הפוליטי יתנו לצה"ל את הזמן ואת הגב המורלי והמדיני שלו הוא זקוק כדי לעשות זאת. גורמים ביטחוניים סבורים שהכול תלוי כרגע לא באמריקנים, אלא בדעת הקהל, בכושר העמידה של הציבור בישראל ובגיבוי שיתנו הפוליטיקאים.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
ביקור קצר לפני יומיים בחאן יונס, והתרשמות משהות עם הכוחות בצפון הרצועה, מעלים בבירור עד כמה אופי הלחימה שעוד צפויה מצריך זמן ותעצומות נפש. בצפון הרצועה צה"ל השיג שליטה מעל פני רוב השטח וגם מתחתיו. רק בשכונת דרג' תופאח – שהיא פחות או יותר מעוז הטרור האחרון באזור - מתנהלת לחימה מורכבת עם המחבלים שעדיין נותרו בחיים ועם מחבלים שכנראה ברחו אליה מג'באליה ומשג'אעיה. השכונה ריקה מתושבים אבל ההתנגדות בה עזה, וכוחות אוגדה 162 נאלצים להילחם מסמטה לסמטה, מפיר לפיר, מזירת מטענים אחת לשנייה ומול ה-RPG התורן. אבל שם, בצפון הרצועה, שוררת כבר התחושה שהלחימה העצימה נגמרה. לעומת זאת, במרכז הרצועה הלחימה האינטנסיבית בעיצומה והיא תימשך זמן רב.
תוך כדי נסיעה בנמ"ר על ציר טאנצ'ר (ציר סאלח א-דין שמחבר בין צפון הרצועה לדרומה) ניתן להבין למה השטחים הפתוחים של המטעים, השדות והבנייה הדלילה יחסית של אזור חאן יונס-בני סוהלייה מסוכנים יותר לכוחות צה"ל מאשר האזור האורבני הצפוף שבו התמקדה הלחימה קודם לכן. חורבן כמו זה שבצפון הרצועה ראיתי רק בגרוזני שבצ'צ'ניה, בשנת 2000, כשוולדימיר פוטין הגיע לבקר שם ביום בחירתו לנשיא רוסיה. צפון הרצועה נכתש בחלקו הגדול לפני תחילת התמרון הקרקעי, ו-70% מהמבנים שבו הפכו לעיי חורבות שמקשים על המחבלים להגיח מתת-הקרקע דרך הפירים ולהילחם. ברוב המקרים הם חייבים תחילה לעלות על פני השטח לתוך מבנים שעדיין שרדו, ויחסית לא נותרו רבים כאלה.
לעומת זאת, באזור חאן יונס ובמה שמכונה "מחנות המרכז" שנמצאים מצפון לעיר, הפירים זמינים כמעט בכל מקום עבור המחבלים לפעול מתוכם. צה"ל נדהם לגלות שמערך המנהרות והפירים של חמאס גדול ב-500%-600% מהערכותיו. אם קודם היו סבורים בצבא שמדובר ב-500 ק"מ מנהרות וכ-1,000 פירים בכל שטח רצועת עזה, כעת ידוע שמדובר באלפי קילומטרים של מנהרות ובאלפי פירים. אלה מספרים בלתי נתפסים שהמידע הטרי עליהם הושג בעיקר מחקירת המחבלים שנשבו מאז 7 באוקטובר.
מתברר שהמרכז השלטוני האזרחי של חמאס אכן היה בצפון הרצועה, אבל המרכז הצבאי החשוב והעיקרי נמצא באזור חאן יונס. המערך הזה מאפשר למחבלים - אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי - להניע כוחות ממקום למקום ולפגע בכוחות צה"ל מטווחים ארוכים וקצרים לפי בחירתם. כל עוד צה"ל היה בתנועה בדרום ובמרכז הרצועה, המחבלים לא מיהרו לעלות על פני השטח אלא התמקדו בהנחת זירות מטענים לכוחות החי"ר שנעים בין המטעים ונכנסים לבניינים. עכשיו, כשצה"ל נע פחות ועובר לשלב השמדת התשתיות, המחבלים מפעילים יותר את חוליות הנ"ט שלהם נגד השריון - הטנקים, הנמ"רים ודחפורים ה-D9 הגדולים שמפלסים את הדרך לכל יעד חדש שאליו ניגשים הכוחות. איטיות התנועה במרכז הרצועה, בשילוב האפשרות של המחבלים לראות לטווחים ארוכים ולהפעיל נשים וילדים כתצפיתנים, מקלים עליהם להשתמש בטילי נ"ט ורקטות RPG29 קטלניות עם ראש חדירה כפול.
אוגדה 98 וחיל האוויר לא יכולים להפעיל בשטח הזה את מלוא כוח האש שלהם כפי שהפעילו בצפון הרצועה בגלל ריבוי "אזורי ביטחון" לאוכלוסייה אזרחית שפזורים במרחב חאן יונס. חמאס עוצר את האוכלוסייה מלברוח, וגם כשתושבי חאן יונס ובנותיה עוזבים את בתיהם, המחבלים נשארים קרובים אליהם באזורי הביטחון.
והעיקר, במרכז הרצועה, שם עתיד צה"ל לפעול לפרק את תשתיות הטרור - בעיקר המנהרות, בתי הלחימה ומשגרי הרקטות התת-קרקעיים - הוא עדיין נלחם להשתלט על השטח. בשלב הזה התנועה היא איטית מפני שהשטח גדול ותנועה פזיזה ומהירה מדי בו גובה מחיר יקר בחיי לוחמי צה"ל.
דפוסי הפעולה של חיל האוויר
בשטח הזה יש גורם מעכב נוסף והוא הרצון הנחוש לא לפגוע בחטופים מעל ומתחת לפני הקרקע. בעניין זה ניתן לומר רק שני דברים. האחד - ניתן להניח שרוב החטופים מוחזקים כעת במרכז הרצועה. השני הוא שסביר להניח שמנהיג חמאס יחיא סינוואר הקיף עצמו במספר לא ידוע של חטופים, בעיקר חיילות וחיילים, כדי שאם יגיעו אליו ואל חבורת הפיקוד הבכירה שלו, גם החטופים ייפגעו - מאש כוחות צה"ל או כי הוא ואנשיו יהרגו אותם בנוסח תמות נפשי עם פלישתים. זו הסיבה הישירה לכך שסינוואר וההנהגה העזתית של חמאס מרגישים שיש להם יכולות להכתיב לישראל הפסקה של המלחמה (לא "הפוגה" זמנית, אלא הפסקת מוחלטת) ונסיגה של כוחות צה"ל למרחק בלתי ידוע.
כל זאת אף שסינוואר כנראה יודע שצה"ל הצליח להוציא מכלל פעולה את רוב הכוח הלוחם של חמאס והג'יהאד האסלאמי. על פי הנתונים שהצטברו, צה"ל הצליח להרוג מהאוויר ומהקרקע בין 7,000 ל-9,000 מחבלים של שני הארגונים ולפצוע בדרגות שונות כ-20 אלף מהם. המשמעות היא דרמטית אבל לא מרתיעה את סינוואר, שמאמין עדיין שבאמצעות מנוף החטופים הוא ישיג זמן, ובאמצעות הזמן הוא ישיג לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק את הלחימה.
בחיל האוויר מתוסכלים מהמצב הזה ומדברים על דילמות שיש לפיקוד הבכיר שאיתן יכול להתמודד רק הדרג הפוליטי. תא"ל ג' שעמו שוחחתי בטוח שבסופו של דבר הדילמות הללו ייפתרו וצה"ל ינצח. בפיקוד הבכיר של חיל האוויר אפשר להבחין בשכנוע עמוק שהשילוב הצמוד בין יכולותיו המגוונות והמדויקות לבין הכוחות הלוחמים על הקרקע יכול להביא להכרעת האויב.
הפעלת חיל האוויר במלחמה הנוכחית שונה ממלחמות קודמות שניהל צה"ל וגם צבאות אחרים בעולם. חיל האוויר לא רק ביצע כתישה מהאוויר שהרחיקה את האוכלוסייה האזרחית וסייעה לכוחות הקרקע להבקיע אל צפון הרצועה, אלא שכעת הוא פועל בכמה דפוסי פעולה נוספים שכולם נועדו לספק להם מטריית אש תוך צמצום אבדות.
במסגרת אחד מהם הוא תוקף את המנהרות ופוגע בגורמי הפיקוד והשליטה הבכירים של חמאס. השאיפה היא לפגוע בבכירים ביותר – יחיא סינוואר, אחיו מוחמד, מוחמד דף, מרוואן עיסא ואחרים. בחבורה המצומצמת הזו נפגעו עד עתה בקושי שניים, שאינם הבכירים ביותר.
תיעוד: השת"פ בין כוחות קרקע ואוויר בעזה
(צילום: דובר צה"ל)
דפוס נוסף מהווה הכנה לתקיפה של כוח קרקעי כדי להקל עליו את ההשתלטות על היעד. לשם כך מגדיר הכוח הקרקעי לחיל האוויר זירות מטענים, פירים או יעדים אחרים. מאחר שמדובר בחימושים מדויקים ומגוונים, התקיפות מתבצעות לרוב באמצעות מטוסי קרב שפוגעות במטרות במרחק של 150-100 מטר מהכוחות. בעבר זה לא היה אפשרי.
בדפוס נוסף מופעלים מטוסי קרב, מסוקים וכטמ"מים של חיל האוויר, הממתינים באוויר עם חימושים מגוונים, ואלה מסייעים לכוחות הקרקע שנתקלים בבעיות תוך כדי הלחימה. חיל האוויר מקבל את הקריאה הישר מהמפקד בשטח, עורך התייעצות מהירה, קובע סוג החימוש, סוג כלי הטיס התוקף וזווית התקיפה. הנתונים מוזנים באופן דיגיטלי לכלי הטיס שחג בסביבת הרצועה ואז מתבצע השיגור. כל התהליך הזה אורך עשר דקות או פחות.
פעולות אלה הצילו חיי לוחמים רבים שנקלעו למצבים קשים תוך כדי לחימה על הקרקע, אבל היו גם ארבעה מקרים שבהם כטמ"מים ומסוקי קרב שלנו פגעו בלוחמי צה"ל. עד כה נהרגו כמה חיילים (פחות מחמישה) במקרים כאלה, אבל ככלל חיל האוויר פועל כזרוע נוספת של הכוחות הקרקעיים ועובדה זו מאפשרת להאיץ את הלחימה.
בצפון בארץ פועל חיל האוויר באינטנסיביות כדי להרחיק את חיזבאללה מהגבול, אבל לאיש אין אשליה שאפשר לעשות זאת רק מהאוויר. יידרש כנראה תמרון קרקעי מוגבל כדי להרחיק אותו לא רק מעבר לטווח הנ"ט שעומד כעת על שמונה ק"מ, אלא גם מעבר לו. זאת מתוך הכרה ברורה שטווחי הנ"ט העתידיים עלולים להיות גדולים הרבה יותר. בצפון יש הכרח להגיע למצב שבו חיזבאללה לא יוכל להפעיל כוח צבאי בדרום לבנון, אבל עניין זה יצטרך לחכות עד אחרי שחרור החטופים בעזה, פגיעה בהנהגה הבכירה של חמאס ופירוק התשתיות העיקריות שלו ברצועה.
