לפני 21 שנים אייל נהרג. הוא נהרג בהיותו מפקד דובדבן בעת פעולה מבצעית. אייל בחר להיות שם בלב העשייה, כי הוא האמין באמונה שלמה, שורשית, שצריך לשמור על הבית ולאפשר לכולנו, לכל עם ישראל, על כל גווניו ושונותו, להתקיים, פה במדינת ישראל.
אייל בחר להיות שם באותה פעולה ובאין ספור פעולות שקדמו לה, אפילו שזה מסוכן. בידיעה שזה מסוכן. וכך היה. ואייל נהרג.
אייל נהרג במדינה שאבא ואמא שלנו הגיעו אליה, ניצולי שואה, מאושוויץ ומטריפולי, כמו רבבות פליטים אחרים באותה עת, ובנו בה בית והשרישו שורשים ושמחו בה וטיילו בה עמנו וקידשו את נס קיומה.
ואייל המשיך את דרכם ונטע שורש באותה המדינה, ונישא לאישה מהעם והוליד ילדה שתהא חלק מאותו עם ושמח בה ושמח בחייו ומסר את חייו בעת שהגן על אותו העם ועל אותה המדינה שאהב.
21 שנים מאוחר יותר, אנחנו עומדים כאן, באותו המקום בו נפרדנו מאייל, אבל במציאות אחרת. 21 שנים מפרידות בין מציאות של אינתיפאדה שנייה, רווית שכול ודם בכל קצוות העם והמדינה, מציאות של איום קיומי ממשי יום יומי. איום מבחוץ. מציאות בה על אף הקולות השונים והדעות החלוקות רב היה המאחד על המפלג והיינו עם, וקידשנו את המושג "עם ישראל" וקידשנו את המושג "מדינת ישראל".
ולכן, כשאייל נהרג, לא פקפקתי, ולא עלתה בי שאלה ולו לרגע באשר למחיר שאין לתארו במילים. ידעתי שאייל עזב את החיים כשהוא פועל על פי הערך של האהבה שלו למדינה הזו ולעם הזה. וזה הקל על הכאב, וזה גרם לי להיות לא רק אבלה וכואבת אלא גם גאה.
גאה באחי אייל שפעל על פי הערך של שמירה, בכל מחיר, על קיומנו כ"עם ישראל במדינת ישראל". היום אני עומדת כאן, אבלה וחפוית ראש, כי אני לא יכולה להוציא את המחשבה
הטורדנית, המזעזעת את סיפי נפשי.
את המחשבה על אחי אייל ועל תחושת הבזבוז של חייו עבור ערך השמירה על המדינה והעם. אני כל כך עצובה כי אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי - עבור איזה עם? איזו מדינה?
אני כל כך עצובה, כי עכשיו, המדינה שסועה והעם מפולג ושונא האחד את השני, ובעיקר בעיקר, שוכח שאנחנו עם. ואנחנו העם שמצוי תחת איום קיומי ממשי, רק שהפעם - האיום מבפנים.
אז היום, 15 בפברואר 2023, 21 שנים לאחר שנפרדתי כאן מאחי אייל, אני מנצלת לראשונה את המעמד שניתן לי - "אחות שכולה" - וזועקת בתחינה, לכל העם, מקצה לקצה ללא שיוך פוליטי, עדתי, אמוני ומגדרי:
אין לנו זכות
אין לנו זכות להמשיך ולשנוא האחד את השני
אין לנו זכות לסלוד, ולאטום אוזניים האחד כלפי השני
אין לנו זכות להתעמר בעצמנו ולהיות אלימים האחד כלפי השני מילולית ופיזית
אין לנו זכות להיות מפולגים ומפוררים רק כי אנחנו לא מסכימים האחד עם השני
אין לנו זכות לבזות את עצמנו והאחד את השני
אין לנו זכות להפסיק לאהוב ולכבד האחד את השני
אין לנו זכות לקלל, לקלס, ולהשתלח האחד בשני
ובטח שאין לנו זכות לסכן את קיומנו כאן כעם ישראל במדינת ישראל בשל פילוג שמקורו בתפיסות ועמדות פוליטיות או שיוך וזהות מפלגתי השונים האחד מהשני.
לא הייתה ולא תהיה לנו ארץ אחרת. זו לא עמדה פוליטית, זו ההיסטוריה וזו מציאות חיינו. ולכן, חובתנו, אנשי עם ישראל, לתקן.
חובתנו לאחות את הקרעים רוויי השנאה
חובתנו, לרפא את פצעי העלבון האחד מהשני
חובתנו להיזכר שאנחנו כאן בשל הערך
חובתנו האישית, של כל אחד ואחד מאתנו, לקחת אחריות על עצמו ולהגיד מספיק
הגזמנו!
הגיעה העת להניח את הכעס והטינה בצד ולדבר. לדבר האחד עם השני. לדבר, לא לצעוק. לא לעקוץ בארס. לדבר בכבוד, ובנימוס - בכל עת אפשרית, בכל מקום, בגינה, בכביש, אצל הספר וגם במכולת, בתור למרפאה או בתחנת האוטובוס. לגשר על תהום הפילוג והקרע, להיזכר בתחושת השייכות המאחדת, להקשיב ללא משוא פנים, להקשיב ולדבר האחד עם השני בנפש חפצה.
כן, אני יודעת ומודעת עד כמה זה נשמע נאיבי. ואף על פי כן ואולי בשל כך, אני שבה ומנצלת את מעמדי כ "אחות שכולה", ואומרת: בשם האחים השכולים, האמהות והאבות, הנשים, הבעלים, בני הזוג, הילדים, הדודים, האחיינים והחברים של אלה שאינם עוד כי הגנו על העם והמדינה הזאת.
בזכות היותי אחותו של סא"ל אייל וייס, מפקד דובדבן, שנהרג לפני 21 שנים (בדיוק היום) בעת מילוי תפקידו בפעולה צבאית על הגנת העם והמולדת - בואו נשיב את הערך והכבוד לעם, לכבודם ולזכרם של 24,068 חללי צה"ל לדורותיהם, שנהרגו בשל הערך של הקמת ושמירת המדינה ועם ישראל.
ולעשרות אלפי חללי פעולות האיבה, שנהרגו בשל היותם אזרחי עם ישראל במדינת ישראל. ונדבר! בואו נדבר בינינו, אנשי העם, ונשוב ונהיה לעם.
