אלפים ליוו אחר הצהרים בבית העלמין הצבאי בחיפה את רב-סמל עדי אלדור (21), לוחם מגלן בחטיבת הקומנדו, שנפל אתמול בקרבות בחאן יונס בעזה.
הלווייתו של רס"ל עדי אלדור ז"ל בבית העלמין הצבאי בחיפה
(צילום: גיל נחשותן)
עדי, בנם של רקפת ושל ד"ר לירון אלדור, רופא במרכז הרפואי רמב"ם, היה בוגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה והוא בן כיתתו של סמ״ר עמית פלד ז"ל, בן 21, מחיפה, לוחם ביחידת אגוז שנפל בקרב מול מחבלי חמאס באותה שבת שחורה של ה- 7 באוקטובר. אלדור הוא החלל ה-12 של בית הספר הריאלי העברי מאז 7 באוקטובר. הארון עטוף בדגל הלאום, נישא על כתפי לוחמי חטיבת הקומנדו. האב לירון התקשה בקריאת הקדיש, והאלפים בכו איתו.
מפקדו של עדי, רב-סרן אשל ספד לו: "היית אדם ערכי, מסור וחדור מוטיבציה לאורך כל הדרך. במהלך שירותך נפצעת והיית נחוש וחדור מטרה לחזור לשירות משמעותי ארוך למען המדינה. לאורך השירות שלך וגם עכשיו סיכנת את חייך מתוך תחושת מסירות ואחריות על שלומם של תושבי מדינת ישראל. יחד עם חבריך לצוות פעלתם בגבול הדרום והצטרפתם למאמץ של צבא ההגנה לישראל בהכרעת הרוע. נלחמת כמו גיבור, חתרת למגע ונלחמת בחזית בגבורה עצומה לאורך המלחמה כולה. ברגעים קשים אלו, חלק ממפקדיך וחבריך ממשיכים את הלחימה בעזה ואינם נמצאים כאן בדרכך האחרונה. אך הם מבקשים לחבק את משפחתך מרחוק. הם יגיעו ברגע שהמצב יאפשר".
האב לירון, ביכה את בנו הבכור, ואמר לפני תחילת ההספד, "בדרך לפה עמדו אנשים לאורך כל הדרך, מהבית מהשכונה לכל אורך הציר. עם ישראל על כל גווניו. אני מתפלל שהמורשת של הבן שלי תהיה אחדות של העם הזה והמשך קיום שלו כעם ולא כשבטים ועדות. אפשר, וצריך לדעת לסנן את רעשי הרקע ולהיאבק בהם. יש בנו הרבה יותר מהמאחד מאשר המפלג".
האב פנה לבנו אהובו עדי, "בן יקר שלי, עדידוש. החיוך של ליבי. החיוך הנצחי שלך שהאיר את הבית ונגע בכל כך הרבה אנשים. תסתכל מסביב, תראה מלמעלה לכמה אנשים הגעת בקסמך האישי, בדרכי הנועם. היית חלק מיחידת עילית שכל כך רצית להיות חלק ממנה".
"אני מסרב להיפרד ממך תכשיט שלי", מירר האב בבכי, "אתה איתנו לנצח. לא מצליח לנשום בלעדיך. נשאר חור פעור בלב שלעולם לא ייסגר. לעולם לא עדי. ירד עלינו חושך שחור משחור. אבל בתוכי אני יודע שאתה תאיר לנו את הדרך מלמעלה ותלמד אותנו לחיות מחדש כי זה מה שאתה, אור בחיינו. כמו שאחותך הקטנה אמרה, 'היינו שישה, נשארנו שישה'. אתה שומר עלינו מלמעלה. תהיה חזק שם למעלה בן אהוב שלי, תמשיך לחייך. אני אוהב אותך עדי, ניפגש. עוד ניפגש".
האם רקפת, ספדה לבנה, "סליחה שזה נפל במשמרת שלך. סליחה. סליחה עדידי. אמרתי לך את זה מזמן, אני מצטערת שזה נפל במשמרת שלך ושל אורי אחיך. אבל ככה זו המדינה שלנו. אנחנו חיים על חרבנו. אני כבר ארבעה חודשים כותבת לך הספדים בראש ועכשיו אין לי מילים. אני עומדת כאן מול ארון ומלא אנשים. משפחה, חברים, חיילים, אזרחים. המומה וחסרת אונים. הבטן מתהפכת. קשה לעכל אסון נורא כזה. אני מבטיחה לך, דידוש, אנחנו נקום, אנחנו נחיה, אנחנו נהיה ראויים להקרבה שלך. הגעגועים ילוו אותנו כל חיינו. הזיכרון שלך, החיוך שלך, ה'מה נשמע' שלך, ה'אמא, מה את מגזימה'. מעניין אם גם עכשיו היית חושב שהגזמתי. אוהבת אותך שזה כואב. אני אדאג לאחים שלך, לאבא שלך, לסבים והסבתות ולכל המשפחה. אני אוהבת אותך, ילד שלי. וכבר לא דואגת. אמא".
הקבר הטרי כוסה בזרי פרחים ושלושה מטחי כבוד נורו באוויר. רס"ל עדי אלדור הותיר אחריו הורים, ושלושה אחים, אורי בן 19, הילי בת 16 וספיר בת 14.
