כאשר ההיסטוריונים ינסו להסביר כיצד הצליח בנימין נתניהו לשלוט שנים כה רבות בישראל, מילת המפתח תהיה: תקשורת. זה היה מקור כוחו הגדול מאז שהחל את דרכו בפוליטיקה ב-1988 והגיע לשיאו ב-12 השנים האחרונות שבהן כיהן ברציפות כראש הממשלה. כיום, באופוזיציה, זה יכול להיות מקור חולשתו הגדול.
נתניהו ייחס תמיד משקל שווה לסדר היום המדיני, הביטחוני והפוליטי ולסדר היום התקשורתי. האירועים לא עמדו בפני עצמם, אלא בדרך שבה השתקפו במהדורות החדשות. כך הפך לוח הזמנים שלו למפגנים תקשורתיים מתמידים שהחלו בימי ראשון בהודעות שמסר בפתיחת ישיבות ממשלה, מסיבות עיתונאים תכופות, רצוי בפריים טיים של הטלוויזיה, סיורים, מפגשים עם מנהיגים והודעות לתקשורת שהוציא באמצעות סרטונים.
החקירות הפליליות שהתנהלו נגדו בשנים האחרונות העמיקו את הצורך לנהל מופע יחיד ללא שותפים. המטרה הייתה לסלק מתפקידי שרים בכירים פוליטיקאים שיכלו לאיים על מעמדו וליצור את הרושם שאין לו מחליף. כך לא הוכנסו לממשלה חברי כנסת שהיו בעשירייה הראשונה של הרשימה לכנסת, כמו גדעון סער וניר ברקת. גלעד ארדן, שתמיד היה בחמישייה הראשונה, נדחק לתפקיד של שר לא בכיר, ביטחון פנים, ולימים נשלח לאו"ם.
מי שזיהה את החולשה הזו של נתניהו הם ישראל כץ וצחי הנגבי. שניהם צמחו מן המנגנון המפלגתי והיו נאמנים לו למרות תיקיו הפליליים. עם זאת, נאמנותם נתונה קודם כל לליכוד ולהישרדותם האישית
הוא הדיר אותם במקביל גם מן התקשורת, כאשר בחר להעביר את מסריו באמצעות פוליטיקאים מן השורה השנייה והשלישית כמו אופיר אקוניס, דודי אמסלם, אמיר אוחנה, מירי רגב ומיקי זוהר. אלה הפכו למעשה למקריאי דף מסרים שאותו מלמלו בדבקות בכלי התקשורת.
זה עבד כל עוד היה נתניהו ראש ממשלה. הוא היה מכונת רייטינג משוכללת שכל מהדורת חדשות בטלוויזיה ייחלה לארח אותו מטעמים מסחריים. העורכים היו ערים למניפולציות שהפעיל עליהם, בעיקר בשידורים חיים. גם אם היה מדובר במשבר מדיני, ביטחוני או בריאותי, דוגמת הקורונה, היה לו דפוס הופעה קבוע: את החלק הראשון של דבריו הקדיש לתשדיר תעמולה המפאר את מעשיו, ואת השאר לנושא עצמו. מכיוון שאי אפשר היה לקטוע את דבריו לפני שהגיע לתכלית שאליה זומן, נאלצה התקשורת לבלוע את הצפרדע הזו.
כאשר נתניהו הפסיק לכהן בתפקיד ראש הממשלה וניטלו ממנו סמלי המעמד, נעלמו גם הפריבילגיות מן העבר. השידורים הישירים פסקו משום שלא היו מוצדקים מבחינת החדשות שראש אופוזיציה יכול לספק. הוא ניסה להפעיל את השטיקים מן העבר כאשר הודיע על מסיבת עיתונאים שבה ימסור "הודעה מדינית חשובה". העיתונאים והשדרנים הגיעו אמנם, רשמו והקליטו אותם, אבל פרסמו את דבריו לפי ערכם החדשותי. התברר שהמידע היה לא מדויק ולא חשוב.
נתניהו בכנסת: "איך הצלחתם לקלקל כל כך מהר?"
(צילום: ערוץ כנסת)
ההיחלשות התקשורתית הטבעית של נתניהו לא גרמה לו לשנות את מערך התגובות של הליכוד. ושוב פועל צוות המגיבים הקבוע שלו מן העבר, אבל היעילות שלהם קטנה בהרבה. אין להם יכולת תקשורתית עצמאית והם בבחינת ירחים, שמקרינים את אור השמש הגדולה – נתניהו. כאשר זוהרו הועם, גם מיקי זוהר וחבריו מפיצים אור חיוור. התוצאה: לפי סקר של חדשות 12 רוב הציבור סבור שהממשלה החדשה מטפלת טוב יותר בקורונה מאשר ממשלת נתניהו, שזו הייתה אוניית הדגל ההסברתית שלה בבחירות האחרונות.
כאן היו צריכים להיכנס לפעולה בכירי המפלגה אחרים כמו ניר ברקת, יולי אדלשטיין ויובל שטייניץ, שנחשבים בציבור כפוליטיקאים רציניים ואמינים. הם מבליחים מדי פעם בתקשורת, אבל נזהרים שלא להזדהות עם נתניהו, כנראה בשל תחושתם שזמנו עבר. וכמובן חסרים סער וארדן, שהיו ראשי ההסברה במערכות הבחירות בעבר. הראשון הוגלה בפועל לאופוזיציה שהפכה לקואליציה והשני לארה"ב שם הוא מכהן כיום כשגריר באו"ם, תפקיד שאותו מילא נתניהו בגיל 35.
מי שזיהה את החולשה הגדולה הזו של נתניהו הם ישראל כץ וצחי הנגבי. שניהם צמחו מן המנגנון המפלגתי והיו נאמנים לו ללא תנאי למרות תיקיו הפליליים. עם זאת, נאמנותם נתונה קודם כל לעתיד הליכוד ולהישרדותם האישית. הם יודעים לנתח מצבים פוליטיים ולזהות מנופים תעמולתיים והבינו כי ראש המפלגה שלהם איבד את הנכס העיקרי שיכול להחזיר אותם לשלטון.
זה יכול להסביר מדוע כץ העז לומר רק עכשיו בתקשורת כי נתניהו גנב ממנו קרדיט על מעשיו במשרד האוצר. גם זכרונו של הנגבי התחדד פתאום והוא הסביר בריאיון שסולק ממשרד התקשורת מאחר שלא נחשב מספיק יס-מן בידי הבוס. שניהם כנראה משוכנעים שנתניהו כבר לא ירכיב יותר ממשלה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
