סיור במבנים הבדואים בין ירושלים לים המלח
(צילום: גידי שרון)
"אני נולדתי פה, ואני גם אמות פה. גם הילדים שלי. אני בדואי ואין לי לאן ללכת. אולי אם יביאו לי תעודת זהות כחולה אני אלך לבאר שבע, איפה שהיה השטח של אבא שלי. אבל בינתיים אני פה, ולא נותנים לי לעשות כלום".
אחמד אבו דהוק, צעיר פלסטיני בן 35, נשוי ואב לחמישה ילדים, מתגורר באחד הפחונים על כביש 1 בדרך שבין ירושלים למעלה אדומים. "אני לא יכול להתרחב לשם – כי יש חשמל וזה מסוכן לילדים, לכן אני מנסה לכיוון ההוא", הוא אמר והצביע על תל סמוך. "ניסיתי לפני כמה חודשים לבנות פה פחון בצד, ואז המנהל הגיע והרס לי אותו. אני מחפש עכשיו עוד שטח, לאן להתרחב? לאן אתה מציע?"
הוא מתגורר במקבץ מבנים הסמוך למה שמכונה "חאן אל אחמר". לצד המקבץ שלו יש עוד לפחות כ-25 מקבצי מבנים נוספים, שבהם מתגוררות כ-300 משפחות, כולן משתייכות לשבט הג'האלין.
רוב המשפחות, אם לא כולן, יושבות על אדמות מדינה, חלקן על תחומי שיפוט של יישובים ישראליים. חאן אל אחמר הוא רק מקרה אחד. "המדינה צריכה להתמודד עם עוד עשרות מקבצים שצומחים ממש בסמוך לכביש. זו פגיעה אסטרטגית מהמעלה הראשונה", הזהיר בועז עידו, תושב היישוב אלון ויו"ר פורום עוטף ירושלים.
"אם לא נעשה משהו עכשיו, בעוד חמש שנים נתעורר למציאות שקיימת היום בדרום", הוסיף. "זה שטח שיש עליו מלחמת עולם, חאן אל אחמר זו רק ההתחלה".
"הוציאו את הכבשים מהדיר וגרו שם"
סמוך לחאן אל אחמר נפרסים עשרות מקבצי פחונים מפורסמים פחות. הם מתפרסים על עשרות אלפי דונמים שרובם, אם לא כולם, אדמות מדינה.
יש מקומות עם פחונים, דירים, סככות וברזנטים שהוקמו על ידי המקומיים. הריחות לא נותנים מקום לטעויות. הבדואים במקום מתגוררים ממש בסמוך לדירים ולמכלאות של בעלי החיים, לעתים אף בתוכם. התנאים קשים מאוד, עבור מבוגרים וילדים כאחד. אין מים זורמים, אין תשתיות ביוב מסודרות. למעשה, אין כלום.
9 צפייה בגלריה
ילד ששפר עליו מזלו חוזר מבית הספר על חמור, השאר הולכים ברגל בדרך ההררית
(צילום: גידי שרון)
ילד ששפר עליו מזלו יכול לחזור מבית הספר על חמור, מי שאין לו את הפריווילגיה הזו נאלץ לעשות את הדרך ההררית מבית הספר הביתה בשמש הקופחת או בגשם.
"לפני מספר חודשים הגיע אלינו אחד התושבים שאנחנו מלווים וסיפר על המצוקה אליה נקלע לאחר שחיתן את בנו", סיפר דן טרנר, מראשי ארגון ידידי הג'האלין. "הם היו צריכים לבנות לזוג הצעיר פחון לגור בו. הם בנו, והרסו להם. לאחר מכן החליטו להוציא את הכבשים מהדיר המקורה וקבעו את מקומם בדיר. אבל הכבשים היו בסכנה תחת השמש הקופחת – אז בנו להם סככה. לא חלף שבוע, וגם הסככה נהרסה".
הוא הוסיף: "לא מספיק שזוג צעיר מתגורר בדיר של כבשים ועזים, ליד הגללים, עכשיו גם לכבשים אין הגנה מפני השמש. זה נראה לך הומניטרי?".
המחלוקת הגדולה - וההסכמות
סוגיית הבדואים בכביש 1 רוויה במחלוקות, אבל כל הצדדים מסכימים על שני דברים. קודם כל, שהמדינה חייבת להידרש לעניין ולמצוא פתרון לתושבים שחיים במקבצי המבנים הללו. שנית, התנאים הקשים שבהם חיים התושבים חייבים להשתנות. מכאן המחלוקת גדולה.
"מדינת ישראל יודעת להתמודד עם הדבר הזה, ואני אומר יותר מזה – זה לא להתמודד זה להיטיב עם כולם", אמר עידו. "אני לא רוצה, בתור תושב ואזרח ישראלי, שלידי יגורו אנשים בתת-תנאים. הם צריכים לקבל תנאים טובים יותר. הם יושבים פה בלחץ של הרשות הפלסטינית, הציר הזה מאוד חשוב ותהיה עליו מלחמת עולם".
9 צפייה בגלריה
עידו. "הם צריכים לקבל תנאים טובים יותר, הם יושבים פה בלחץ של הרשות הפלסטינית"
(צילום: גידי שרון)
מנגד, טרנר סבור שהאינטרס של המדינה הוא לקבץ את התושבים ולהשאיר אותם במקום. "הפתרון הוא להתייחס לכל האוכלוסייה בשטח בצורה מוסדרת ותכנון עתידי נכון. לא רק להסדיר את חאן אל אחמר, אלא לקחת את כל המשפחות ולקבץ אותן לתא שטח אחד".
"ככה המדינה תרוויח שטח, ולא תאבד. משום שכעת הם פרוסים במרחב והמדינה מפסידה אלפי דונמים", הוסיף טרנר. "לפי בדיקות שעשינו, אם כל המשפחות יקובצו לתא שטח אחד המדינה תרוויח 10 אלף דונם. זה ההיגיון".
תקדים חאן אל אחמר
על חאן אל אחמר נכתבו הררי מילים. במהלך השנים הגישו התושבים הבדואים עשרות תוכנית לתכנון בנייה והסדרה של המקבצים השונים בחאן אל אחמר אך אף אחת מהן לא התקדמה ולא הבשילה.
ב-2009 הוצאו צווי הריסה למבנים במתחם, ובמהלך 13 השנים שחלפו מאז הוגשו שש עתירות לבג"ץ על ידי עו"ד אבי סגל מתנועת רכבים. לפני ארבע שנים הוצא פסק דין חלוט שתמך במימוש צווי ההריסה, ועד כה הגישה המדינה 50 דחיות לביצוע הפינוי. בחודש שעבר נתן בית המשפט העליון למדינה ארכה אחרונה בהחלט של 120 יום, שבסופם עליה להחליט מה היא מתכוונת לעשות עם תושבי חאן אל אחמר.
כיום נמצאים על השולחן שני פתרונות עיקריים, שבסיסם הוא הזזה של המבנים מספר מטרים, כך שהמתחם יהיה רחוק מהכביש.
פתרון אחד מדבר על העתקת המבנים כ-150 מטרים במעלה הגבעה, סמוך לאנטנות. הפתרון השני, שנחשף ב-ynet לפני כשנה, הוא הזזתם אל מעבר לכביש. בעבר נבחנה גם הצעה להעניק לתושבי המקום תעודות זהות כחולות.
כל פתרון לתושבי חאן אל אחמר יגרור אחריו תקדים לגבי שאר המקבצים שנמצאים בכל תוואי השטח. ההחלטה של תנועת רגבים, כמו גם המאבק של פורום עוטף ירושלים, להתמקד דווקא בחאן ולא במקבצים האחרים, נבעה מכך שהוא המרכזי ביניהם. בחאן אל אחמר נמצא בית הספר, והוא מרכז אליו את כל תושבי המקבצים האחרים.
"לתושבי חאן אל אחמר יש פתרונות מוכנים", הסביר עידו. "המדינה שמרה עבורם שטחים ובנתה תשתיות גם באזור יריחו וגם באזור אבו דיס. הם יעברו לתנאים הרבה יותר טובים, והם גם רוצים בכך, רק הרשות הפלסטינית מכריחה אותם להישאר פה"
9 צפייה בגלריה
הפתרון שהכינה המדינה באבו דיס לתושבי חאן אל אחמר. "הרשות מכריחה אותם להישאר"
(צילום: עוטף ירושלים)
9 צפייה בגלריה
טרקטורים ליד חאן אל אחמר. "הם יעברו לתנאים הרבה יותר טובים, וגם רוצים בכך"
(צילום: AFP)
מנגד, הארגונים שתומכים בבדואים סבורים שצריך להשאיר אותם באזור. "זה מרחב המחיה שלהם. אנחנו יכולים להסתדר עם בדואים במרחב הזה, ולא צריך להעתיק אותם למקום אחר שייבלעו בתוך מרחב פלסטיני".
את הטענות שחוסר המשילות בדרום יחלחל גם למקבצי הבדואים בין ירושלים ליריחו, טרנר דוחה בתוקף. "ברור שהם לא יגדלו מעבר לגידולם הטבעי. לא יגיעו לפה אנשים משכם ומרמאללה, אלו תושבי המקום. זה לא שיהיו פה נשקים ומליציות, זו פרופגנדה".
אבל המציאות מגלה שבעבר התרחשו לא מעט אירועים של יידויי אבנים על מכוניות שנסעו בכביש 1, גביית דמי חסות מעסקים וחקלאים באזור ואירועי פשיעה שונים, אך עדיין לא באותן רמות כמו בנגב.
כך או אחרת, המדינה תצטרך להגיע להכרעה בעניין חאן אל אחמר. חשוב להבין שההכרעה בנושא דרמטית עבור אותם מקבצי מבנים לא חוקיים שקמו במהלך השנים על אם הדרך שבין ירושלים לים המלח.
במקביל להליך המשפטי, המדינה מנהלת כל הזמן דיאלוג עם התושבים כדי למצוא פתרון מוסכם. אחמד מצדו, רק רוצה לגור בכבוד. "כל עוד אני פה אני רוצה תנאים נורמליים לחיות, שלא יהרסו לי מבנים. יש לי ילדים, למה אני לא יכול להתרחב? לבנות כמו בן אדם?".
