"אני פה אתן לך סקופ", אומר דוד לוי ולוקח נשימה ארוכה. "כאשר הודיע ראש הממשלה מנחם בגין בישיבת שרינו שהוא אינו יכול להמשיך עוד, הייתה תדהמה. אמרו לו, 'מה יהיה, מי ינהיג?' אז הוא אמר: 'הנה, סגני דוד לוי יכול להמשיך'. מפיו, באוזני כל השרים. לא אמרתי זאת אף פעם כי אני לא חושב שאנחנו במשטר של מלוכה או שהיינו חייבים לקבל את מה שהוא אמר או אולי לא התכוון. הדבר הזה לא התפרסם אף פעם כי גם אני לא אמרתי אותו. אבל כל אחד שהיה שם יודע. כולם היו, כולם שמעו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אם שמו של דוד לוי אכן הידהד בין כותלי החדר, באותה ישיבה דרמטית ב-28 באוגוסט 1983 שבה הודיע בגין כי הוא מתפטר מתפקידו, הרי שהוא התנדף מהר מאוד. בכירי הליכוד - מרידור, שרון, שמיר, ארנס ונוספים - לא התכוונו לתת לשר ולסגן ראש הממשלה לוי, יליד מרוקו שניפץ כל תקרת זכוכית בדרכו לצמרת, האיש שמדי יום עשה את הדרך המפותלת לירושלים מבית-שאן, לעקוף אותם בדרך לראשות ממשלת ישראל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מכל מקום, בגין אמר זאת והוא ידוע כאדם עם כבוד ועם מילה, אבל אני לא נתליתי בזה כאילו הנה, זה דבר מחייב", ממשיך לוי. "לאחר מכן היה דיון בקרב שרי הליכוד, שהרי צריכים לקבוע מי ממשיך בתפקיד כראש הליכוד, ואז הציעו שיצחק שמיר, בוא נמנה אותו. אני סברתי שזה לא דמוקרטי. אין לנו שום סמכות, ומי שימנה אותו זה רק מרכז הליכוד. זו חובתנו כתנועה דמוקרטית. בוודאי שהדבר הזה התקבל לא בהתלהבות על ידי חבריי, אבל אז עמדה השאלה אם יהיה כמובן רק מועמד אחד. אמרתי יש עוד מועמד - אני אציג את מועמדותי".
צריך להודות שההחלטה לבחור את יורשו של בגין במרכז הליכוד שירתה את לוי, שהיה לו כוח רב במרכז. אלא שאז החל מה שלוי מכנה "מחול שדים. העובדה היא שכולם חברו יחד, כל השרים ועימם חברי כנסת, לפעול בכל הכלים שעמדו לרשותם כדי שאני לא אבחר. במידה רבה מאוד הם הצליחו, וגם כאשר כולם יודעים, שתוך כדי הבחירות נעלמה קלפי למשך שש שעות והוחזרה מלאה פתקים, והיא אשר הכריעה את התוצאה.
"לו אני הייתי מגיש בעניין הזה טענה, ערעור על דבר שכולם ידעו, זה ברור לי שהליכוד היה מתרסק. אבל פה נעשה דבר שלא יעשה, גם כשכולם ידעו הדבר הזה לא פורסם וגם לא פירסמתי אותו. אבל כולם ידעו".
למה התאחדו נגדך?
"אפשר לומר שבפוליטיקה ראינו הכול. אפשר לומר שהשאיפה של כמה זה לראות את הפלוני במקומי ולא אני. ומצד שני, נאמרו גם דברים מאוד קשים לחבריי ש'לא ניתן לפרענק הזה להשתלט על תנועתנו'. אני לא יכול לעשות הכללות אבל זה לא אנשים מהשורה, זה אנשים אשר מילאו תפקיד רם ביותר וזה דבר שכאב מאוד. זה דבר שידוע גם למי שהיה צריך לדעת. אבל זה גם דבר שנעשה ובריש גלי".
אתה אומר פה דבר מדהים. אתה אומר שתנועת הליכוד, שהיא באותו זמן התנועה העממית הגדולה, שהיא הבית של עדות המזרח, שהיא זו שבאה לתקן את העוולות של מפא"י - מאחורי הקלעים עוצרים אותך כי "לא ניתן לפרענק להנהיג אותנו"?
"לא אמרתי תנועת הליכוד. אמרתי חברים בתנועה".
בהנהגת התנועה.
"אני לא מגלה את אמריקה פה, אני רק שם את ההדגשים שהדברים האלו נאמרו. צר לי שנאמרו. היו אנשים שצריכים להתבייש שאמרו אותם, אבל הם ראו שזה נשק גם לגיטימי. תאר לך שאם אני הייתי מצביע על דבר שכזה הייתי עלול אפילו להיות מואשם שאני בעצם מי שרוכב על הסוס העדתי. הפרדוקס הזה הוא איום ונורא. אפשר להתנגד לי, אפשר לא לסבול אותי, אפשר לא להאמין ביכולתי, אפשר פשוט לא לסמפת אותי, אפשר לשאוף להיות במקומי. אי-אפשר לא להתמודד עימי ולהשתמש בנשק חלוד כדי לבלום את דרכי".
כשהנשק החלוד הזה הוא?
"הנשק החלוד זה המוצא שלך".
בתום ישיבה סוערת זכה לוי ב-302 קולות של חברי מרכז הליכוד. יצחק שמיר זכה ב-432 קולות ומונה ליורשו של בגין ולראש הממשלה. לוי עוד יהפוך בהמשך לשר החוץ בשלוש ממשלות שונות, ינהיג את מפלגת גשר, שהייתה ללשון מאזניים והעלתה לשלטון את בנימין נתניהו ואחריו את אהוד ברק, ויבצר את מעמדו לא רק כפעיל חברתי ונואם בחסד, אלא גם כמדינאי רחב אופקים.
אבל ההצבעה ההיא במרכז הליכוד בקיץ 1983 הייתה הנקודה שבה היה לוי הכי קרוב לקצה הפירמידה. מדינת ישראל, כנראה, לא הייתה בשלה מספיק בכדי לקבל על עצמה ראש ממשלה בן עדות המזרח. נדמה שעד היום היא לא בשלה לכך.
אפשר להגיד שזה הרגע שבו אתה מתנגש בתקרת הזכוכית? שפה אומרים לך, "אוקיי, גדלת, צמחת, הבאת לנו אלפי, עשרות אלפי, מאות אלפי קולות, היית שר, היית סגן שר. להנהיג? לא, לא חביבי, עד כאן".
"אני אז חשבתי שלפסגה לא אגיע. אני מודה לשם על התפקידים שהגעתי אליהם, שהם תפקידים רבים מאוד. איש לא נתן לי מתנה. הצלחתי ברוך השם. אני רואה את עצמי בתחומים רבים לא נחות מאחרים אלא עולה אפילו על אחרים, כפי שהוכח לאורך כל ההיסטוריה הפוליטית שלי. אם רציתי להיות ראש ממשלה? כן. אם האמנתי? כן. אם יכולתי ללכד את העם הזה על פי אמונתי? יכולתי. אבל הבנתי שהדבר הזה יהיה בלתי אפשרי".
אתה מדבר על זה בשוויון נפש. לא יכול להיות שזה לא מרתיח אותך.
"לא, כי החיים לימדו אותי כך. את המבחנים שבהם עמדתי, את המאבקים שהייתי במרכזם, את החולשות האלה שהיו מסביבי - כל אלה נתנו לי, אפשר לומר, את העור העבה להשלים עם התוצאה, אבל לא להרכין ראש ובשום פנים ואופן לא להרים ידיים".
את המבחנים שבהם עמד, את המאבקים שהיה במרכזם ואת החולשות שהקיפו אותו, מגולל לוי בראיון המקיף ביותר שהעניק אי פעם - חמישה ימים של שיחות ארוכות שהתקיימו אחרי שנים שבהן פרש מפוליטיקה ודבק בשתיקה רועמת - ושחלקים ממנו מתפרסמים כעת לראשונה.
מול המצלמה של רובי אלמליח ואמיר בן-דוד, יוצרי הסרט התיעודי "דוד מלך ישראל השנייה" שיוקרן ביום שני הקרוב ב-HOT8 וב-HOTVOD, מגולל לוי בשפתו הייחודית, האצילית והעמוקה, את קורות חייו של עולה חדש שצמח מהפריפריה והפך לנושא הדגל הראשון של המאבק החברתי בישראל. בכתבה זו מתפרסמים לראשונה קטעים נרחבים מהשיחות, כולל התבטאויות וזיכרונות שבסופו של דבר לא נכללו בסרט שאורכו כשעה.
"כשבגין הודיע בישיבת 'שרינו' שהוא אינו יכול להמשיך עוד, הייתה תדהמה. אמרו לו, 'מה יהיה, מי ינהיג?' אז הוא אמר: 'הנה, סגני דוד לוי יכול להמשיך'. לא אמרתי זאת אף פעם כי אני לא חושב שאנחנו במשטר של מלוכה או שהיינו חייבים לקבל את מה שהוא אמר או אולי לא התכוון. אבל כל אחד שהיה שם שמע ויודע"
סיפורו של לוי מרתק לא רק בגלל שניהל קריירה רבת-תהפוכות ואמוציות של סינדרלה פוליטית, ולא רק מפני שהוא מגלם במידה רבה את תהליך התבגרותה של ישראל והמעבר שלה משלטון מפא"י לשלטון הליכוד של ימינו. הוא מרתק גם, ואולי בעיקר, מפני שדוד לוי - בבלוריתו שעדיין מלאה, בהגייתו הגרונית, בסגנונו הפומפוזי ובבדיחות והחיקויים שנרשמו על שמו במרוצת השנים - היה מותג עוד לפני שהמילה הזו הייתה בכלל שגורה בפיהם של אזרחי ישראל.
לאורך הקריירה הארוכה שלו הספיק לוי לריב, להתווכח ולהיעלב מלא מעט אנשים. אבל בגיל 85, וכשכמה מ-12 ילדיו עדיין מכהנים כפוליטיקאים (ז'קי הוא ראש עיריית בית-שאן, אורלי שובצה במקום ה-50 ברשימת הליכוד לכנסת האחרונה), הוא נשמע מפויס. הוא מתגורר באותו בית צנוע בבית-שאן עם אשתו רחל ("אני עוד ממשיך לקרוא לה רשל, כי ככה הכרתי אותה"), מוקף במשפחתו הרחבה (44 נכדים ו-33 נינים), נמנע מהתבטאויות בתקשורת וכמעט ואינו מעורב בפוליטיקה.
"אזרח חופשי גאה במולדתו, במשפחתו, מחבק חברים, מנסה לעזור כמה שאפשר לאנשים, מביט לאחור, מייעץ לפעמים כשרוצים את עצתו ונהנה קצת, מה שלא היה מנת חלקי שנים רבות", הוא מנסח זאת. בימים האחרונים היה חולה ואף נעדר בשל כך מהפרמיירה לסרט, שנערכה בשבוע שעבר בסינמטק בתל-אביב.
גם כשהוא נשאל על יחסיו המורכבים עם ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, לוי נזהר בכבודו. "הפגישה הראשונה שלי עם ביבי נתניהו הייתה בניו-יורק, לשם הגעתי בשליחות כשר החוץ", נזכר לוי. "הוא היה שגריר שלנו באו"ם, הוא בא לקבל אותי בשדה התעופה, הרעיף עליי ברכות ותשבחות והבטיח שבקרוב הוא חוזר. הוא אמר, 'אני אהיה חייל טוב בליכוד'. בסדר.
"באותו הזמן הייתה לנו כוונה, לראש הממשלה שמיר ולי, להציע לו לעמוד בראש הסוכנות היהודית כי אז המקום הזה היה פנוי. חשבתי לדבר איתו על העניין בניו-יורק. אחרי שפגשתי אותו בשדה התעופה לא ראיתי אותו יותר. נראה שכשהוא שמע על ההצעה הוא נסע, אז הבינותי שהוא מסרב. לאחר מכן נתניהו התחיל לפעול כפי שידוע".
בתחילת הדרך זיהית בו יריב פוטנציאלי?
"לאחר שלא הודיע לי באותה פגישה שהוא נוסע, הבנתי שהוא מתחמק. ראיתי בזה התחמקות, לפחות (יכול היה) לשמוע מה היא ההצעה שנדונה ביני לבין ראש הממשלה. ברגע שהוא התחמק הבנתי שזה אחד מהאפיונים גם".
זמן קצר אחר כך שב נתניהו ארצה, נבחר לכנסת מטעם הליכוד, וכשהוא נישא על תהילתו כדובר משובח של ישראל מעל בימת האו"ם, מינה אותו לוי לסגנו במשרד החוץ. התפקיד הזה עוד יזניק את הקריירה של נתניהו קדימה: אל ועידת מדריד שכונסה ב-1991 ביוזמת ארצות-הברית וברית-המועצות, ושנועדה להניע את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ולשכנותיה הערביות, הגיע ראש הממשלה שמיר יחד עם נתניהו. דוד לוי נותר בארץ.
"על ועידת מדריד עמלתי לא מעט", הוא משחזר. "היחסים עם מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר היו כאלה שיכולנו גם להתייעץ, גם לקבל תשובות לשאלות שהטרידו אותנו, אפשר לומר שהיה שיתוף פעולה טוב. והנה ועידת מדריד ואני מקבל את ההזמנה ראסמית כשר חוץ. אני מגיע לבניין הממשלה ומשוחח עם ראש הממשלה ומגיע משה ארנס (אז שר הביטחון). מתחילים לדבר ואני רואה שארנס עומד בכל התוקף שראש הממשלה ייסע, ואז הבינותי שיש פה בעיה של יוקרה: אם אני אסע זה כאילו הישג גדול ומוטב שיהיה של ראש הממשלה. השיקולים לא היו עניינים. אמרתי לו, 'אדוני ראש הממשלה, אני לא נושא כלים. בוועידה הזו משתתפים שרי חוץ. ההזמנה היחידה שהגיעה הייתה אליי כשר חוץ. אולי אין אמון בי, אז בבקשה תיסע. אני מאחל לך נסיעה טובה והצלחה'. השאר ידוע".
הוא לוקח איתו את הסגן שלך. נתניהו.
"הוא לוקח. שביבי יהיה סגן שלי זה על פי קביעתי בעצם, איש לא דרש ממני זאת. חשבתי שלמדינה זה טוב, לממשלה זה טוב. מאז שנכנס הוא פעל כפי שפעל, לא בהתאם מבחינה חברתית ומבחינה קונסטיטוציונית, ולכן ביקשתי משמיר, 'בבקשה, אתה יכול להציע לו כל תפקיד שאתה רוצה, אנחנו לא מסוגלים לעבוד יחד'".
נתניהו בעצם חתר תחתיך?
"אפשר להגדיר את זה איך שאתה רוצה. מכל מקום נפרדו דרכינו והוא הלך להיות סגן שר במשרדו של ראש הממשלה שמיר".
זה היה רק הפרומו. שנה וחצי אחרי תתפוצץ פרשת "הקלטת הלוהטת", במסגרתה הודה נתניהו כי קיים רומן מחוץ לנישואים. במהלך אותה הופעה דרמטית של נתניהו בשידור חי בטלוויזיה, הוא הוסיף ש"בשעה שש, אתמול בערב, התקשר אלמוני, ואיים על אשתי שאם לא אפרוש מהמרוץ לראשות הליכוד, יפורסם עליי אותו חומר". כשנשאל מי לדעתו עומד מאחורי ניסיון הסחיטה ענה נתניהו, בעודו נועץ את עיניו במצלמה: "זה אדם אחד, מוקף בחבורה של פושעים... אדם בכיר בליכוד והוא לא מייצג את הליכוד".
לאיש לא היה ספק שנתניהו מצביע על לוי, שהתמודד אז מול נתניהו על ראשות הליכוד (יחד עם משה קצב ובני בגין). "כמו הכינויים שנתנו לי - 'קוף שירד מהעצים' - כך גם הדרך. מעוותת. כזו שבה הכול מותר", מגיב על כך כעת לוי מול מצלמות הסרט. "כל עם ישראל ראה את ההופעה, העלילה כנגד בכיר בליכוד, הכוונה אליי, שמוקף פושעים ושמהווה בעצם סכנה לדמוקרטיה. כשראיתי את זה אמרתי, 'מקומי לא פה יותר'".
אתה הופתעת מההופעה הטלוויזיונית הזו כמו כולם?
"היא מדהימה בחומרתה והיא גם מראה לאן יכול בן אדם להגיע בתאווה לתפקיד. יש קווים שאסור לעבור אותם. יש כללים מחייבים. גם בפוליטיקה, לא הכול מותר. כאשר אתה אומר על חבר מה שאמרת, אז בעצם אין יותר חברות".
בשלב הזה פרשת מהליכוד.
"בהחלט. מאז ברור שהבית שהיה לי כל כך חם, אם לא קמה זעקה ואיש לא התייצב כנגד הדרך והעלילה הזאת, אז הבנתי שזה לא הבית שלי יותר. אין ספק שזה שבר עמוק. אומנם עברתי מה שעברתי, צריך להתאושש ולהזדקף, להמשיך להוביל את החברים, והובלתי את החברים במסגרת חדשה. הקימותי מסגרת לאומית חברתית, גשר. נכון שלא היו לי האמצעים, גם נסעתי באוטובוס, גם רכב לא היה לי, אבל חברים פעלו בהתנדבות והנה אנחנו הופכים לסיעה שהיו לה סיכויים גדולים".
ואז ברגע האחרון נתניהו צריך אותך, לקראת בחירות 1996, ואתה נותן לו את הניצחון.
"הפניות היו רבות מאוד מאנשים שאהבתי מאוד. גם ותיקים וגם צעירים, הסכנה היא שיאבד השלטון והשמאל יחזור ועכשיו צריך להתגבר על הכול ולהציל, ולהציל זה להקים מסגרת משותפת. אז הלכנו להסכם. הסכם של סיעות נפרדות: הליכוד, גשר וצומת בראשות רפול. ובעצם זה היה סוד הניצחון".
נתניהו אי פעם ביקש ממך סליחה על הפרשה הזאת? דיברתם על זה?
"אף פעם לא ראיתי לנכון לא לבקש סליחה ולא לקבל סליחה שלא נאמרה גם. היו הרבה דברים שעשינו יחד למען המדינה בהחלטות באמת חשובות מאוד, תרמתי את תרומתי כשר חוץ בממשלתו. הנושא הזה לא עלה אף פעם, בטח לא על ידי, ואני סבור שלא העז מצידו להעלות אותו בפניי".
הוא התבייש?
"כנראה".
מה אתה חושב על הליכוד של היום?
"אינני רוצה לשפוט, לא מנהיגות, ודאי לא מפלגות, אבל אני חושב שלמרות שאנחנו מתקדמים קדימה לא יזיק אם אנשים שממלאים תפקידים יביטו קצת לאחור ויאמצו כמה דברים. לא הכול היה גן עדן פעם, אבל הייתה מין התנהגות, דרך ארץ. המעמד של הכנסת, היחס אל הנבחרים, היחס של הנבחרים אל האזרח, אמינות - כל הדברים האלה צריכים לחזור בחזרה. מן רנסנס כזה, תחייה של אותם הדברים האופייניים למדינה מתוקנת, לאנשים שדרך ארץ היא הצו הראשון בדתם ובאמונתם כי דרך ארץ קדמה לעולם, היא קדמה גם לתורה. אני מקווה שהדברים ישתפרו ואכן כך יהיה".
הוא נולד ב-1937 ברבאט, מרוקו, וספג ציונות בבני עקיבא ובתנועת בית"ר. בגיל 20 עלה ארצה ונשלח עם משפחתו לבית-שאן, עיירה שכוחת אל שקלטה אז רבים מעולי צפון-אפריקה. שם גם נישא לרחל.
"התחתנו בגינה, אם אפשר לומר בחצר של הצריף שלנו, והיו מוזיקאים בתוך כל ההמולה הזאת, מי שידע קצת תוף והשני כינור, וחגיגה שבה השתתפו כל החברים, כל השכנים, ומטעמים שונים, אבל בשמחה גדולה מאוד, תחת כיפת השמיים".
בהתנשאות האשכנזית נתקל לוי מיד עם הגעתו ארצה. "הרגשנו שאנחנו בעיניהם נחותים, בהתנהגות, באופן השיח, והתחושה הזאת הייתה מאוד קשה, מאוד פוגעת", הוא מספר. "זה לא היה רק בנקודה מסוימת, בודדה, אלא בכול ערי הפיתוח שבהן הייתי. זו אותה אווירה, אותה תחושה, אותה זרות. אם התקוממת (כנגד זה) אז אתה פראי. אם שתקת אז אתה כנוע, מה שלא היית רוצה להיות". לוי בהחלט לא היה כנוע.
בבית-שאן, איך אתה מקבל עבודה?
"בלשכת העבודה. היינו ניגשים הרבה אנשים, המקום קטן מלהכיל את כל האנשים שבאו לקבל סידור עבודה, והיה אשנב שדרכו אנחנו מסרנו את הכרטיסים שלנו, אל הפקיד. הוא קיבל את הכרטיסים, נסגר התריס, ונשארנו באפס מעשה עד הערב. בערב זה נפתח, מישהו, יד זרקה את הכרטיסים אל ההמון, שקפץ כל אחד לחפש כרטיס שלו ולקרוא אם יש בכלל סידור עבודה. לרוב לא היה, אולי למעטים, ולא היה עם מי לדבר. נסגר התריס, וחזרנו בלילה אל המעברה ושוב, וחוזר חלילה כל יום. יש לפעמים חודש ימים ככה, יש יותר, ואם קיבלת עבודה גם קיבלת לכמה ימים, זה לא מצב שעבדת חודש או שזה קבוע, או שהנה בטוחה הפרנסה שלך.
"אלה דברים שיקום מי שיקום ויגיד, 'נו, זה המחיר'. אבל ככה, בדרך הזאת, הפכו אנשים למרי נפש ולסולדים מהסביבה, לאנשים ששאלו 'לאן באנו?' ואט-אט התחילו להתייחס לעצמם גם כן בזלזול, עלובי החיים.
"יום אחד אחרי 20 יום של המתנה בלשכת העבודה, נפתח התריס והיד האלמונית הזאת שרגילים היינו לראות אותה זורקת את הכרטיסים - תפסתי אותה ודרכה תפסתי את האיש מהצווארון שלו, מהצוואר יותר נכון. אמרתי לו, 'אנחנו לא בהמות. אנחנו אנשים, עד מתי זה יימשך?'. אחרי כמה דקות משטרה הגיעה. עצרו אותי ולקחו אותי לתחנה, ושם ישר לקלבוש, זאת אומרת למטה, למרתף, עם טיפוסים מפוקפקים שהיו שם. אשתי רצה עם אבי, לא היה מי שיסביר להם. לאחר מכן סיפרו לי שעמדו שם שעות רבות בלילה מבלי לדעת מה יהיה גורלי.
"למחרת לקחו אותי לבית המשפט, שם ישב שופט ושם הופיע אדם והקריא מן פמפלט כזה, וזה היה סדרה של האשמות: הפרעה במקום ציבור, תקיפת עובד ציבור, מעשה בריונות, וכיוצא באלה. השופט שואל אותי, ואני מספר לו את מה היה גרסתי, האמת, שאני מצטער שנהגתי כך אבל הגיעו מים עד נפש. אז אמר לי השופט אמירה שנראתה לי מוזרה מאוד, כאילו מנותקת מהמציאות, שכול מה שסיפרתי כאילו דיברתי אל הקיר. האמירה הייתה: 'בפעם הבאה תבוא עם עורך דין'. שאלתי את עצמי, אין לי מה לאכול, הרי על המזון הזה שאין אני עשיתי מה שעשיתי, מנין אני אביא את העורך דין? אז התפרצתי ואז הוא דן אותי למאסר".
בקלבוש בתחנת המשטרה בבית-שאן החליט לוי שהוא ישנה לא רק את גורלו, אלא את גורל כל הישראלים שדומים לו. "אולי שם נולדתי, או נולד בי האדם החדש, כי אז אמרתי, 'צריך להיאבק, צריך להילחם, המציאות הזאת אסור שתהיה'", הוא מספר. "אחרי שבועיים שוחררתי. הייתי אדם אחר, פחות מר-נפש, שקט יותר, מחושב. נדרתי נדר שלא אזדקק להרים יד יותר. הנשק שלי הפך להיות ארגון של כל השכונה, המעברה, והיינו נפגשים ומתכננים מה לעשות, ושם הייתה ההפגנה הראשונה שאירגנתי, ועמדתי בראש ההפגנה".
הוא עוד יעמוד בראש הפגנות רבות, ייבחר לנציג באגודת פועלי הבניין, במועצת העיר בית-שאן ובמרכז תנועת החרות, וב-1966 השתחל בקושי לכנסת והפך לחבר הצעיר ביותר בכנסת השביעית. "במהלך מערכת הבחירות חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, נאמתי המון, פגשתי המון, הפחתי תקווה בהמונים וראיתי שאני הופך להיות גם תקוותם של רבים", הוא אומר. "המונח שהיה אז שגור בפיהם היה, 'הנה אחד משלנו'. והמשפט הפשוט הזה, אולי התמים הזה, היה ממש קוד בכל עיירה, בכל שכונה, בכל מקום".
כשהגיעה הבשורה כי נבחר לכנסת, "הגיעו זקנים וצעירים וכל מה שמלווה את השמחה העממית הזאת. סוכריות למכביר, עוגות, אני זוכר את כל השכנים, כל אחד בא עם מגשים. נתלווה לזה עוד דבר, שאולי ייראה פעוט היום בעיני כולנו, אבל באו להתקין את הטלפון בבית שלי כחבר כנסת. לאחר מכן, כשירות לציבור, כל מי שצריך משהו בשכונה בא לטלפון של דוד. אשתי הייתה עומדת תמיד לרשות האנשים שהיו צריכים לטלפן".
"לא אחת עמדתי בהאשמות שאני רוכב על הסוס העדתי, ואז הבנתי שזה נשק חלוד של אלו שלא יכולים להתמודד איתי ומסתייעים בנשק הזה כדי להוריד אותי מהבמה הפוליטית או לפגוע באותו מאבק צודק שניהלתי"
לוי מיצב עצמו כפעיל חברתי, אך כזה שנמנע מלהצטרף למסגרות עדתיות או לגופים שפעלו מחוץ למערכת הפוליטית הממוסדת. "נכון. לא האמנתי בזה", הוא אומר. "עד היום אינני מאמין בזה. אני האמנתי שפתרון בעיות חברתיות על ידי הקמה של מסגרת עדתית הוא דבר מפלג".
זה כולל גם את ש"ס?
"כולל הכול. אינני מאמין במסגרת עדתית. הואיל ואני שואף לחברה שבה לא נשאל יותר מאיפה באנו אלא לאן באנו, וכול המאבק שלי היה לשוויון הזדמנויות לכול אזרח וביטול אותו פטרונז' שהיה בתקופת מפא"י, ולביטול אותן העוולות שנעשו כלפי אוכלוסיות גדולות בגלל מוצאן שהיה כאות קין על מצחן - את המערכה הזו ניהלתי במסגרת תנועת החרות, גח"ל והליכוד, ואני חושב שזאת הדרך שצריכה להיות. לא לחפש מה מפריד אותנו, כאילו אנחנו איזו פרצלציה של עדות. אני גאה במוצאי. אני מכבד מוצא של כל אחד, אבל אני חושב שכאזרחים אנחנו צריכים לשאוף שלא תהיה אפליה, שתינתן האפשרות לקיום בכבוד ושנכבד את התרבות של כל אחד ואחד".
וזה למרות שאתה סבלת מהאפליה הזו לא פעם ולא פעמיים, וגם הואשמת כמי שרוכב על האפליה הזו.
"זו הייתה אופנה אצל אנשים מסוימים, שכדי לברוח מלהתמודד עם מצב מסוים, האשימו אחרים שהם רוכבים על סוס עדתי. לא אחת עמדתי בהאשמות שכאלה, ואז הבנתי שזה נשק חלוד של אלו אשר לא יכולים להתמודד איתי ומסתייעים בנשק הזה כדי להוריד אותי מהבמה הפוליטית או לפגוע באותו מאבק צודק שניהלתי".
נפגעת מהם?
"הם פגעו, אבל לא הורידו אותי מהבמה. הם לא שיתקו אותי, לא שינו את דעתי, לא הורידו את כל הרוח של הקרב שלי למען שינוי אותה מציאות שהייתה פשוט עלבון לכל אזרח ולכל בן תרבות".
פטרונו הפוליטי של לוי היה מנחם בגין, והוא זוכר היטב את המפגש הראשון שהצית את החיבור ביניהם.
"הפגישה הראשונה שלי עם מנחם בגין הייתה כאשר נבחרתי למרכז תנועת החרות, וביקשתי שיבוא לבית-שאן, שיפגוש את האנשים, את ישראל השנייה קראנו לזה", הוא מספר. "הוא בא והוא התארח בביתי, בדירת שיכון קטנה של 30 מטר. הייתי כבר אבא לשבעה ילדים. זה היה מין קופסת גפרורים כזו אבל היה בה הרבה שמחה, הרבה חום. התיישב איתנו, אשתי בישלה ואכלנו יחד וכל השכונה מסביב ראו שהאיש, פשוט אין מחיצות. חום, מחבק אנשים, כואב את כאבם, מדבר בסגנון שלהם, ראו אותו כמשלנו, אח".
לאחר מהפך 77' מינה אותו בגין לשר הקליטה ולשר הבינוי והשיכון בממשלתו. "זה לא דבר שהוא רק כבוד, זה דבר שנותן תוקף למעמד שלך, גם לחשיבות שלך", אומר לוי. "היו כאלו אשר כתבו, במסגרת אותה פרודיה של ביקורת והתקפות וניסיון לפגוע בתדמית שלי, ש'הנה האיום של דוד לוי הצליח, הוא סחט מראש הממשלה את התפקיד של סגן ראש הממשלה'. בגין, אפשר לסחוט אותו? או לסחוט ממנו דבר? זה היה ביטוי של הערכה גדולה מאוד ושל היחסים, הייתי אומר המיוחדים בינינו, שלא מקובלים בפוליטיקה. החלטה שאין מאחוריה תחבולה אלא הערכה אמיתית, אנושית".
לוי תמך בכניסתו של צה"ל ללבנון במסגרת מבצע שלום הגליל, אך היה השר היחיד בליכוד שהתנגד להמשך השהות הישראלית במדינה. "סברתי שעלינו לסיים את המערכה ולחזור הביתה, אבל נהיינו שבויים באותה שקיעה אשר חייבה, כדי להגן על חיילנו, להתקדם יותר", הוא מסביר. "זה לא סוד שבשלב מסוים התחלתי להשמיע קול אחר לגמרי בדיוני הממשלה כדי להביא לקיצור אותה תקופה שבה שהה צה"ל בלבנון, והכרעתי בהצבעתי לחזרת צה"ל אל הבסיס שלו".
היית אז אבא לחיילים.
"כן. אבא לשלושה בנים בלבנון. לא קיבלתי מהם אינפורמציה תקופה ארוכה. ברור שלא הייתי פונה לקבל אינפורמציה בגלל מעמדי, לא ראיתי את עצמי שונה מהורים אחרים ולכן הדבר היחיד שהייתי עושה, זה בבוקר לנסוע מוקדם יותר לירושלים ולראות את רשימת הנופלים".
אתה חושב, כפי שנטען לא מעט מאז, ששרון רימה את בגין והסתיר ממנו ומהקבינט את התוכניות האמיתיות שלו?
"אינני יכול לומר אם הוא רימה אותו או לא. מה שכן אני יודע, והייתי שותף, שכל צעד בהתקדמות של צה"ל הובא לממשלה לאישור, אבל אפשר לומר שהיו דברים אשר התגלגלו ככה, שחברי ממשלה תמכו בהחלטות להגנה על החיילים שנמצאו בסכנה, כך נאמר להם. עם זאת, בשלבים מסוימים התחלתי לפקפק בטיעונים האלו ונהייתי אחד המבקרים, אם לא המבקר החריף ביותר, להמשך שהותנו בלבנון".
באותם ימים בגין מתחיל לגלות סימני שבירה. אתה מרגיש שהוא עומד לפרוש?
"אני לא יודע אם צריך לקרוא לזה 'שבירה', אבל כאב ודכדוך כן. הרגשתי עליו ממש כאב גדול מאוד. תמיד ראית בעיניים שלו, כאילו מעטה מכסה את המבט האמיתי שלו. ברור שהוא כאב על כל אחד שנפל".
לאחר שכשל בהתמודדות על ראשות הליכוד בעקבות פרישתו של בגין נותר לוי במפלגה, וב-1990 מונה לראשונה לשר החוץ בממשלתו של שמיר. "כמובן שוב קמה את אותה, הייתי אומר, זעקה, אותו סימן שאלה, 'האם זה יעמוד בראש הדיפלומטיה הישראלית?'", הוא אומר. "אבל האמנתי ביכולות שלי. לכן הייתי גם רגיל. רגיל לאותן התקפות, לאותם סימני שאלה. ולאחר מכן, יש האומרים שהייתי שר חוץ לא רע".
לוי יכהן כשר החוץ גם תחת נתניהו. אבל עוד לפני כן, הוא היה מעורב באחת האפיזודות הכאובות ביותר בתולדות המדינה - ההפגנה בכיכר ציון באוקטובר 1995, בהשתתפות יו"ר האופוזיציה דאז נתניהו, שקראה לביטול הסכמי אוסלו ושבה הונפו כרזות ועליהם דמותו של ראש הממשלה יצחק רבין במדי נאצי. חודש אחר כך רבין נרצח.
"הוזמנתי ונתבקשתי להגיע ועליתי למעלה לאותה מרפסת ובאמת הייתה הפגנה המונית מאוד", מספר על כך לוי. "פתאום אני רואה מלמעלה השתוללות של אנשים בשפה שפשוט לא הייתה מקובלת בשום ויכוח, וגם שמישהו הרים כרזה שראש הממשלה יצחק רבין נאצי. לא יכולתי לסבול את זה, גם דיברתי עם המיקרופון, חשבתי שזה דבר שלא יעשה, שצריך לגנות את זה בכל תוקף. גם אם יש ויכוח פוליטי הדבר הזה לא יהיה לו מקום, ואין מקום להשלים עימו ולראות כזה דבר ולהגיב בחומרה ובתקיפות.
"ואז אמרתי להמון - חוליגנים, מקומי לא איתכם. וההמון התחיל לצעוק. ירדתי, הוציאו אותי משם עם ליווי של משמר הגבול. שם ראיתי שמשהו חמור מאוד קרה לחברה הישראלית. משהו נשבר בנו. משהו מסוכן מאוד".
הגרסה הרשמית המקובלת היא, "מה אתם רוצים? איך יכולנו לדעת מהמרפסת למעלה שמניפים כרזות וצועקים נאצי?"
"יכול להיות שלא ראו. אני ראיתי. אני גם אמרתי וגם עזבתי את המקום. בזעם".
ומי שראה ונשאר?
"הכול בדברי הימים. יש דברים שאסור להשלים עימם. יש דברים שהם בלתי נסבלים. מסוכנים. שאם אתה מבליג עליהם יכולים להביא לאסון. אבל להאשים את הימין שהוא גרם לרצח, זה גם עלילה וגם עוול".
לוי הצטרף לממשלת נתניהו הראשונה ב-1996, שוב כשר חוץ, ופרש ממנה בטענה כי היא לא דואגת לשכבות החלשות. "איפה האחריות? איפה הרגישות?" נימק. "נשבר לי. נקודה".
בהמשך חצתה גשר בראשותו את הנהר הפוליטי וחברה לאהוד ברק, שנבחר בעזרתו של לוי לראשות הממשלה ב-1999. בממשלת ברק שוב התבלט לוי כשר לעומתי, כשהתנגד לנסיעתו של ראש הממשלה לוועידת קמפ דיוויד. "נודע לי על נסיעתו לקמפ דיוויד מישיבה שאליה הגעתי באיחור של שעה", מספר לוי. "אמרתי שאני מבקש פגישה דחופה, עוד לפני שייסע. ביום ראשון בבוקר הגעתי לבניין הממשלה, התכנסנו שנינו בלבד, אמרתי לו שלדעתי הוא עושה טעות, כי יהיה המחיר אשר יהיה, ערפאת לא יחתום על שלום.
"ברק ניסה בכול דרך, שלח שליחים, אמר 'בוא נראה, אנחנו רק נבדוק את האפשרות'. אמרתי לו, 'אתה הולך, מציע את ההצעות האלו, אתה לא אדם פרטי, אתה ראש ממשלת ישראל. הדברים האלה הם לא על דעתי, אני מתנגד להם והשותפות שלנו הגיע לקיצה".
גם ממשלת ברק הגיעה לקיצה, ואיתה תהליך השלום עם הפלסטינים ופריצתה של האינתיפאדה השנייה. לוי, שבינתיים הספיק לזנוח את גשר ולשוב לליכוד, מצא עצמו שוב פעם כשר בממשלה, הפעם תחת אריאל שרון. אלא שלאחר ששרון הכריז על תוכנית ההתנתקות, חבר לוי לקבוצת חברי כנסת מהמפלגה שכונתה "המורדים", ואשר הביעה התנגדות נחרצת למהלך. מתנגדיו של לוי טענו כי הוא פועל כנגד שרון כנקמה על כך שלא מינה אותו לתפקיד בכיר. לוי טוען אחרת.
"ראיתי בזה דבר שהוא טעות גדולה מאוד", הוא אומר. "אנחנו הולכים לתת חבל ארץ שמבחינה ביטחונית חיוני לנו, המחיר שלו הוא הורדת יישובים על לא כלום, קריעה בעם, טרגדיה של משפחות רבות שהשקיעו את כל חייהן שם, על לא כלום. על לא שלום, על לא הסדר, ללא תמורה ומי יידע מה מצפה לנו משם. ראיתי בזה טעות פטאלית, הצבעתי נגד בממשלה יחד עם חבריי, ולדאבוני צדקנו".
זו הייתה שירת הברבור של לוי בפוליטיקה. בבחירות הבאות כבר נותר מחוץ לכנסת, בתום 37 שנים כח"כ. "זהו זה, יש סוף לכול דבר", הוא אומר בהשלמה. "אני פרשתי מהפוליטיקה בכלל, גם אפילו רעיונות או שיחות או השתתפות בדבר כלשהו פוליטי אמרתי לעצמי ולמשפחתי 'זהו זה'. יום אחד יצאתי מבית-שאן כפוליטיקאי שעלה על המפה דרך ארוכה, קשה, מלאה חתחתים, אבל מלאה גם כן סיפוק ועשייה גדולה מאוד.
"ניתנה לי ההזדמנות להוכיח את עצמי, שירתי את הציבור, הגעתי לפסגות שלפניי, בדרך שבה הלכתי ומהעיירה שבה יצאתי ומכול עיירה דומה, לא הגיע אף אחד אחר. הייתי הראשון שהגיע לזה, הוכחתי שאפשר. נתתי לאחרים להאמין בעצמם.
"יש לי לפעמים גם מקרים שבהם אני זוכה לחיבוק ולאמירת תודה מסתם אזרחים שיודעים להעריך את השירות הגדול ששירתי את המדינה שלי, ואני מודה לשם שזיכה אותי לכך ואין לי טענות. עכשיו אני חי את החיים, את השנים של אזרח חופשי".
לפני כחמש שנים, בתום מסע חיזור ארוך שנמשך כשנה, הצליחו יוצרי הסרט "דוד מלך ישראל השנייה" שיוקרן השבוע ב-HOT8, אמיר בן-דוד ורובי אלמליח, לשכנע את לוי בן ה-85 לשבת לפני המצלמה ולהעניק את הריאיון המקיף ביותר שעשה אי פעם.
זה לא היה פשוט, לגרום ללוי להתמסר אחרי שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת של 15 שנה, אבל התוצאה בהחלט שווה את המאמץ: בליווי של קטעי ארכיון מאלפים ובסיועם של מרואיינים כמו אהוד אולמרט, רוני מילוא ויהודה לנקרי, מחזיר הסרט את הצופים אל שנות ה-60 וה-70 שבהן הניע לוי את המהפכה החברתית הראשונה בישראל, ואל שנות ה-80 וה-90 שבהן היה אחד ממעצבי הפוליטיקה המקומית. "דוד סיפר את הסיפור שלו כמו שהוא רצה לספר אותו, וכמו שהוא לא סיפר אותו אף פעם לפני כן", אומר אלמליח.
זו לא הפעם הראשונה שאלמליח ובן-דוד עוסקים ב"ישראל השנייה", ביטוי שלא הומצא על ידי אבישי בן חיים, אלא היה קיים בשיח עוד משנות ה-50. אלמליח הוא יוצר הסדרה "ליגה ג'", שעוסקת באנשים מהפריפריה הנשכחת של ישראל שהכדורגל עבורם הוא הרבה יותר ממשחק; ובן-דוד, ממייסדי להקת אבטיפוס ועיתונאי בעברו, היה שותף לכתיבת התסריט לסרט "זהר" שעסק בעלייתו ובנפילתו של זהר ארגוב.
"אנחנו הערצנו את דוד לוי בילדות, על אף שגם סיפרנו את הבדיחות עליו", מספר אלמליח, שגדל בשדרות. "אני בא ממילייה אחר לגמרי, מבית של אשכנזים, שגם הם סיפרו בדיחות דוד לוי", מצטרף בן-דוד. "מבחינתי הסרט הזה הוא תיקון של הדבר הזה, של אותה גזענות שהייתה קיימת במקום שבו גדלתי".
לוי, שמשפחתו הרחבה הגיעה לפרמיירה אך הוא עצמו נעדר ממנה עקב מחלת שפעת, לא היה היחיד שלא הגיע להקרנה החגיגית; גם בכירי הליכוד לא הטריחו עצמם. אפילו ח"כ דודי אמסלם, שרק ימים בודדים קודם לכן נשא את נאום ה"אני מאשים" שלו וטען כי "את בני עדות המזרח אף אחד לא ישפיל, אף אחד, גם לא ראש ממשלה מטעם הליכוד", לא הגיע להקרנה, למרות שקיבל הזמנה אישית.
"המחול של הליכוד עם המזרחים נותר אקטואלי", אומר על כך בן-דוד. "כשאתה רואה את אמסלם משתולל, זה שחזור של מה שאומרים לדוד לוי כשהוא מתמודד על ראשות הליכוד ב-1983 - 'לא ניתן לפרענק הזה להשתלט לנו על המפלגה'".
אלמליח: "בהבדל אחד - אי-אפשר להשוות בין מה שאמסלם עשה בקריירה שלו, לבין מה שהשיג דוד לוי".
