אם אני לא מתבלבלת, נדמה לי שאני זוכרת את ההזמנה החגיגית שקיבלנו, לפני הרבה שנים, לחנוכת בית הספר התיכון בכפר סבא ע"ש ישראל גלילי - סבא שלי. הזמנה שאבא שלי ז"ל, שטקסים וכיבודים כאלה הביכו אותו מאוד, קיבל לידיו בהתלהבות של מי שמוצא בתיבת הדואר שלו זימון לדיון שומה. אין לי מושג אם חלים על דברים מסוג כזה התיישנות, ובכל זאת אנצל את ההזדמנות להתנצל כאן באיחור בפני מארגני האירוע: האוגר שלנו לא באמת נכנס באותו יום לניתוח אפנדציט דחוף.
מאז אני דווקא שמחה להיתקל פה ושם ברחוב או מבנה ציבורי הקרויים על שם סבא שלי: ממנהיגי היישוב, מפקד ההגנה, ובמשך שנים חבר כנסת ושר בממשלה. התרככות סנטימנטלית שמתרחשת כנראה עם הגיל. לאחרונה גם קיבלתי הוכחה שלהנצחת אישים במרחב הציבורי יש בהחלט השפעה. אינסטלטור שהגיע לטפל בסתימה בכיור זרק לי בטון שרמנטי "גלילי… יש לך שם של רחוב", מותיר אותי מבולבלת אם מדובר בניסיון להתחיל איתי או בעוקץ נדל"ן.
אותו תיכון גלילי בכפר סבא עלה לכותרות השבוע בנסיבות מעיקות כשרגע לפני יום הזיכרון לרצח רבין, ביטל מפגש מתוכנן של תלמידי בית הספר עם פורום המשפחות השכולות, אחרי שפעילי ימין קיצוני החליטו שאין דרך טובה יותר להזכיר את ההתנקשות ברבין מלהתנקש גם באירועים לזכרו. קמפיין הפוסטים הארסי שהעלו ברשתות - "מפגש עם משפחות מחבלים כדי להרעיל את לבבות התלמידים" (מדובר כזכור בארגון השמאל הרדיקלי בית ספר ממלכתי בכפר סבא, כן?) - לא הותיר למפגש הרבה סיכוי.
לא הועילו למנהלת יעל מטלון כל הניסיונות להסביר שמפגשים כאלה נערכים כבר שנים, שלא מדובר במשפחות מחבלים, ושהשתתפות התלמידים היא בכל מקרה רשות ולא חובה. זה הרי הטריק הכי ישן והכי מאוס בכל מדריך למסית המתחיל: במקום טיעונים ענייניים בעד ונגד, שולפים את פלייליסט הלהיטים המוכר עם "מחבלים", "בוגדים", ו"עוכרי ישראל" בסדר אקראי, וכל השאר – היסטריה.
זה המקום להזכיר שפורום המשפחות השכולות - שלצערי מוזכר תמיד רק בהקשר מעורר המחלוקת של טקס יום הזיכרון המשותף - הוא פורום של מאות משפחות ישראליות ופלסטיניות, שכולן איבדו בן משפחה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקום לשקוע בבור השחור - האנושי והמובן לגמרי - של ניכור, ייאוש ואיבה, מתאמצים להוכיח לכולנו, שתקועים כאן בשכנות מדממת, שיש סיכוי אמיתי לפיוס ושלום, גם בין אנשים ששילמו מחיר שאין נורא ממנו. מפגן מעורר השתאות והשראה של עוצמת הנפש האנושית, בגרסתה האצילית ביותר.
עינב גליליצילום: אביגיל עוזילמרות האכזבה מהכניעה לבריונות, לצד ניסיון לנחש מה סבא שלי היה אומר - מן הסתם, "מי לעזאזל זה רן כרמי בוזגלו?" - קשה לבוא בטענות למנהלת בית הספר. כאחראית על מערכת של אלפי תלמידים, וכפול מזה הורים, אין דרך מעשית לשלוט בשריפה כזו מרגע שהוצתה בלי לדרדר את האירוע למלחמה כוללת. מה גם שההשלכות של עימות כזה עלולות להיות מסוכנות ממש: מילא הימין הקיצוני, אבל מי יכול לשרוד את החפירות הבלתי נגמרות בווטסאפ ההורים של בית הספר.
אני כן יכולה להמליץ לאנשי החינוך בתיכון גלילי להקדים ולהיערך להבא באופן שמותאם יותר לרוח התקופה. במקום משפחות ישראליות ופלסטיניות, שמתעקשות להושיט זו לזו יד מתוך החושך, אולי אפשר לשריין כבר עכשיו, לקראת הטקס בשנה הבאה, את השר הבכיר בצלאל סמוטריץ', שיעלה לנאום בטקס ויאשים את שב"כ ברצח ראש הממשלה.
- עינב גלילי היא אשת תקשורת וסטיריקנית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
