מופקרים לגורלם: ילדותה של יעל (שם בדוי) עברה בתחושה של מועקה ופחד, וזאת דווקא במקום שאמור היה להיות אי המבטחים שלה - הבית. "הייתי הבת היחידה וכמעט ולא חטפתי, אבל ראיתי את אמא שלי ואת האחים שלי חוטפים מכות מאבא שלי", היא משחזרת כעת, בגיל 28. "כל הזמן חיכינו למכה הבאה, להתפרצות הבאה. הבית היה מלא בהמון שקרים. שיקרנו כל הזמן, על כל דבר, רק שלא תהיה תגובה אלימה. פחדתי שלמה שאני מרגישה יהיו השלכות אלימות. אם אביע רגש חזק מדי, שמחה או עצבות, הרגשתי שאין לזה מקום ושזה יכול לגרום לעוד התפרצות אלימה".
"גדלתי בתחושה של פחד, של חוסר ודאות, חוסר ביטחון", הוא מוסיפה. "הרגשתי שאין לי על מה להישען. אני זוכרת באופן מובהק את ההתכווצות של הגוף. עד היום זה קורה לי. כל פעם שאני רואה כתבה בנושא אני מתכווצת. אני מתמודדת עם המון הדחקה כדי להמשיך להתקיים, זו הייתה הדרך שלי לשרוד".
הילדות בבית אלים ליוותה את יעל גם בחייה הבוגרים. "הכניסה לזוגיות הייתה מאוד מאתגרת עבורי", היא מספרת. "התמודדות עם התפרצויות רגשיות שלא היו תואמות את הסיטואציה. הייתי מתכנסת המון בעצמי, יכולה לשתוק במשך שעות. היה שלב בחיי שרציתי למות, לפגוע בעצמי".
יעל מתארת, למעשה, את מה שקורה בבתים רבים בישראל. לפי ההערכה, האלימות נוכחת בלא פחות מ-200 אלף משפחות, שבהן 600 אלף ילדים. המשמעות: אחד מכל שישה ילדים בישראל נמצא בסיכון. חלקם חווים את האלימות על בשרם - מאלימות פיזית ומינית עד הזנחה ופגיעה נפשית - וחלקם נאלצים לחיות בצל הורים אלימים. בהיעדר טיפול מתאים, אותם ילדים מתמודדים עם השלכות האלימות גם בבגרות, וחלקם משחזרים את המציאות הקשה בה גדלו.
המומחים מעריכים שקיים תת-דיווח חמור על אלימות כלפי ילדים, ושהמצב רק החמיר בתקופת הקורונה. מדו"ח מבקר המדינה עולה שבקרב צוותי החינוך שוררת בורות מוחלטת בנושא האלימות נגד נשים, דבר המונע זיהוי ומניעה של מקרי אלימות. התוצאה היא שילדים רבים ניצבים לבדם מול הגיהינום שעימו הם מתמודדים בבית, מבלי שאיש יסייע להם.
הנתונים תומכים בהערכה. בעשרת החודשים הראשונים של השנה התקבלו 7,977 פניות בנושא אלימות במשפחה במוקד 118 שמפעיל משרד הרווחה והביטחון החברתי - עלייה של 10% לעומת התקופה המקבילה ב-2020. מתוך אותן תלונות, רק 1,649 התייחסו לאלימות כלפי ילדים. נתון נוסף: ב-2020 נפתחו 33,020 תיקים במשטרה על אלימות ואיומים בתוך המשפחה, כשב-3,773 מהמקרים היה מעורב קורבן קטין.
"אלו חיים ללא שלווה"
"צריך להשמיע את קולם של הילדים השקופים", אומרת טלי ויסמן, מנהלת התוכנית הארצית "ילדים חשופים לאלימות" של ויצו. "כשילד נחשף לאלימות, וזה יכול להיות ילד שחוזה בה או שומע אותה. כל המציאות שלו מתערערת. המציאות היומיומית, הוא לא יודע מה קורה. החיים שלו מתנהלים בצל הסוד. הוא מוצא עצמו בקונפליקט נאמנות. זה משפיע על הדימויים שלהם במערכות יחסית, על הזהות שלהם. מה זו מערכת יחסים נורמלית? איזה תפקידים יש במערכת יחסים? הבית הופך לשדה מוקשים שאתה לא יודע מתי יתפוצץ".
"אין רציונליזציה, אין סיבה ותוצאה, אין קשר בין התנהגות להשלכות. כל הזמן יש סימני שאלה, וכל הזמן יש פחד לקיום של האדם שהכי קרוב אליך. זו אחת הסיבות המשמעותיות לפוסט טראומה. זה חוסר אונים נורא גדול. ילדים לא יכולים להיות פנויים ללמידה ולרכישת כלים חברתיים במציאות כזו. אני זוכרת ילדה שאמרה לי, 'איך אני אמורה ללמוד את לוח הכפל כשאני כל הזמן חושבת אם אמא שלי חיה או מתה?'. אלו חיים ללא שלווה".
רועי (30), מכיר על בשרו את המצבים אותם מתארת ויסמן. "היחסים בין ההורים שלי הידרדרו סביב עניינים כלכליים", הוא מספר. "הוא היה אלים כלפי אמא שלי. היו ריבים בבית, איומים, וזה התגלגל לאירוע אלים עם סכין שאחריו עברנו למיקלט. שם עשיתי את כיתה א'. אני לא זוכר המון מהתקופה ההיא, אבל זה השפיע על כל הילדות שלי. גרנו במיקלט וכשיצאנו משם חיינו עם לחצן מצוקה בבית. זו תחושה של פחד, חרדה וחוסר ביטחון שנשארה והתעצמה. זה השפיע עליי ועל הביטחון העצמי שלי. הייתי ילד מופנם, שקט. כל החיים היינו במצב כלכלי לא משהו, תמיד קיבלנו תמיכה כלכלית, אבל תמיכה נפשית לא קיבלתי. וזה פוגש אותי עד היום. הילדות שלי מהווה חסם עבורי ועד היום זה מאתגר אותי גם בתור מבוגר".
