לפני שלוש שנים, בשבת סתווית נעימה, ישבתי עם אבא בחצר, היו לנו אחת מהשתיקות הטובות שלנו ביחד. פתאום הוא אמר: "את מאוהבת". בדיוק התחלתי לצאת עם שחר, עוד לא סיפרתי להורים, אבל נחשפתי בשנייה. שנתיים לאחר מכן, כשנפרדתי מאבא, ברגעיו האחרונים הוא בחר לכתוב לי על הלוח המחיק שלו: "התחתני עם שחר, הוא עושה לך טוב".
שחר אהוב שלי, את הנאום הקטן הזה תכננתי לשאת בחתונה שלנו, אוחזת בידך מתחת לחופה, כדי להזכיר את אבא. לא דמיינתי שאגיד אותו כאן, כדי להדגיש כמה האהבה שלנו הייתה בולטת, חיה, וכמה היא עשתה לי טוב.
במכתבך האחרון כתבת לי: "כל רגע איתך הוא ניצחון אדיר בשבילי. מי האמין שהילד קקה שהייתי יזכה להיות עם בחורה כמוך. איך הצלחתי לעבוד עלייך". מתוק שלי, זו לגמרי אני שזכיתי. זכיתי בשלוש שנים עם החבר הכי טוב שלי, כל יום איתך הוא הרפתקאה חדשה, התאהבתי מעל הראש תוך רגעים בודדים. השתניתי בזכותך, יצאתי לעולם בזכותך, התאהבתי ברגעים קטנים של יופי, טבע ומוזיקה.
כמה שרציתי להגשים את כל החלומות איתך. תמיד צחקת עליי שכל יום אני קמה עם רעיון אחר, תסריט אחר לחיים שלנו. אבל אהוב שלי, הסיבה היחידה שהמוח שלי הגה את הרעיונות האלה היא שהיה לי אותך איתי והרגשתי בזכותך כל יכולה.
אני רוצה לתכנן איתך מלא תוכניות ובסוף תמיד להשאר בבית. להזמין המבורגר, לראות סרט טוב, ולהתעצבן עליך שאתה משתף תוך כדי בתיאוריות על סוף הסרט ושואל מלא שאלות. אני רוצה את האוכל שלך, החומוס והבשר והחביתה שהיית מבשל לי שעה על אש קטנה, כי לאן יש לנו למהר כשאנחנו ביחד. אני רוצה לנסוע איתך, לא משנה לי לאן, לשמוע אלבומים שלמים, להתחרות על מי שם את השיר הכי טוב.
תמיד אמרת שגם אם נפרד נשאר חברים הכי טובים, אני הייתי סקפטית כמובן, ואתה נשארת בשלך, ואמרת שזה לא רלוונטי כי נועדנו להיות ביחד, אז גם אם נפרד לתקופה זה יחזור בוודאות.
היית לצדי ברגעים הקשים ביותר, ישנת איתי על מזרון שטח בחדר של אבא בבית החולים, תפסת אותי כשהתעלפתי לידו, ולא עזבת אותי לרגע. בכינו ביחד, ואתה תמיד הצלחת לשחרר אותי מהכל. להגניב איזו בדיחה ברגע הכי מתאים, ולצחוק ביחד צחוק מנוזל בתוך חיבוק.
בשבועות האחרונים שמרת על כולנו תוך שאתה נושא כאב אדיר של מות חבריך האהובים: ענר, נטע, אדם וניפוסי אהוב ליבך, ופציעתו הקשה של נועם האהוב. שידרת אלינו חזות כה חזקה והמשכת להלחם עד הסוף. כשהיית בטירונות, המ"מ שלך אמר לך שעל המצבה שלך יהיה כתוב: "חסין מכדורים". מאז לא הפסקת לחזור אחרי המשפט הזה, והאמת שלא שאלתי אף פעם מה הקטע ולמה כל כך התלהבת מזה. אז הגוף לא חסין מכדורים, אבל הנפש שלך כן. שום דבר לא פגע ולא יפגע בחיות שלך, בחיוך ובצחוק.
אני רוצה לבקש מכולם, כשאתם חושבים על שחר תחייכו. בהתחלה זה יכאב וירגיש מזויף, אבל תמשיכו לנסות. עם הזמן הכאב לא יחלוף, אבל החיוך שלכם ינציח את האור שלו בעולם. ילד שלא מסרב להוריד את החיוך מהפנים, מסרב לא לצחוק, והחיוך שלו הדביק את כולנו בשמחה טהורה בכל רגע.
אסיים במילותיו של שחר ששלח לי לפני הכניסה לעזה, והבטיח שלא מדובר בהספד:
"היו אנשים טובים, תחייכו. תשאפו לגרום לכל אדם בכם יפגוש לחייך גם.
תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר.
דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר.
תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו.
השתדלו לחייך כמה שיותר, גם כשקשה.
שימו לב לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין.
תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה.
והכי חשוב, תהיו אנשים טובים בדרככם, אל תתנו לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים. פשוט השתדלו כמה שאפשר.
גם כשנופלים, דעו כי זאת הדרך להצלחה במעלה זאת.
תאהבו את עצמכם ואת העולם, וכאשר תקרינו החוצה שמחה יווצר לאט-לאט מעגל שיצור עולם טוב יותר".
אוהבת אותך ואיתך לתמיד, נוגי שלך.
