49 ימים בשבי חמאס הסתיימו עבור מרגלית מוזס ברגע אחד של חיבוק, חיוך וקשר בלתי צפוי עם אלוף-משנה גל אברהם, שפיקד על בית החולים וולפסון שבחולון בזמן קליטת השבויים. מאז, גל הפך לאיש סודה ולכתובת לכל דבר ועניין. חצי שנה לאחר מכן, כשהוא וניב צעדו אל החופה, מרגלית עמדה לצידם והגישה להם את טבעות הנישואים. ״זו חברות שנולדה מהמקום הכי קשה שיש״, הם מספרים, ״יש משפחה - ויש כזו שבוחרים״.
״גל פגש אותי כשירדתי מהאמבולנס, ולקח אותי למבנה בית החולים. לא הכרתי אותו קודם, אבל כבר באותו ערב, ומאז, לא הלכתי לישון בלי להגיד לו לילה טוב״, מספרת מרגלית מוזס, ששוחררה משבי חמאס אחרי 49 ימים. ״הוא לא היה סתם איש קשר. הוא היה לצידי, הכתובת שלי. כל דבר שרציתי לדעת, לשאול או לבקש, שלא היה קשור לטיפול הרפואי, פניתי אליו".
לדבריה, "ידעתי שאם אני צריכה משהו ומישהו מהילדים שלי לא זמין, אני יכולה לבקש ממנו. אם היה בישיבה, הוא היה יוצא במיוחד. היה לו חיוך נהדר, והוא באמת היה שם בשבילי. כל בוקר היינו שותים נס קפה ביחד. אפילו ביום שהשתחררתי מבית החולים, שחררו אותי מוקדם ולא הספקנו לשתות את הקפה שלנו - אז קבענו שנעשה את זה בבית. נוצר בינינו קשר משפחתי״.
גל, מצידו, מתאר כי "מרגלית, בפעם הראשונה שראיתי אותה, הייתה משהו אחר לגמרי". לדבריו, "היא חייכה חיוך כזה עוצמתי והפגינה עוצמה שאתה פשוט לא מצפה לה משבויה. הכנתי את עצמי מנטלית למשהו אחר לחלוטין. אפילו נוצרה סיטואציה הפוכה, במקום שאני אתמוך בה, היא לקחה לי את היד וחיבקה אותי. זו הייתה הרגשה מאוד עוצמתית - אתה בא למצב שאתה צריך לדאוג למישהו, ופתאום הצד השני דואג לך.
"התמונה של החיוך והעוצמה שלה התחברו ללב ענק. את מצפה משבויה לחזור במצב מסוים, וכל מה שעניין אותה זה רק הסביבה. היא הייתה אומרת, 'אני בסדר, אני מרגישה טוב, אני לא צריכה שום דבר'. אתה רוצה לדאוג לה, לפנק אותה, להביא לה ספר - והיא תמיד 'לא, תודה רבה, הכל בסדר'. בשיא הצניעות, עם הלב הכי ענק והכי רחב שיש", הוא מדגיש, "כל פעם לשאול מה שלום כולם, לראות שכולם בסדר. היא דאגה לצוות שלי, לחיילים שלי. זה היה מדהים״.
הקשר המיוחד בין השניים, ובין בני המשפחות שלהם, לא נותר בגבולות בית החולים. גל וניב, שגרים בעפולה, מגיעים תדיר לדירתה של מרגלית בקריית גת, שם היא מתגוררת לצד מפונים נוספים מהקיבוץ.
"בפעם האחרונה שהייתי אצלה, הלכנו לראות את חדר האוכל החדש ואת גני הילדים שהקימו פה, מתחם שמנסה לדמות את הקיבוץ עד כמה שאפשר", אומר גל. "מרגלית לפעמים מתקשה בהליכות, אז כשיש הזדמנות אנחנו הולכים יחד. ומה שהיא צריכה אנחנו עושים. אם צריך למלא אוויר באופניים - אני עושה את זה. כל מה שהיא רוצה וצריכה״.
משימת חייו
כשצלצל הטלפון מהמפקד שלו במילואים, גל לא תיאר לעצמו איזו תפנית יקבלו חייו. "קיבלתי משימה להקים את מערך הקשר למשפחות החטופים", הוא מספר. ״בהתחלה סייענו בהקמת החמ"ל הראשוני שריכז את המידע על הנעדרים והחטופים, ואז המפקד שלי נתן לי ולעוד כמה קצינים בדרגת אל"מ משימה - להקים בבתי החולים צוותים שיהיו אחראים על קליטת השבויים כשיחזרו", הוא מספר. "היינו צריכים לוודא שכל התהליך יהיה מיטבי, מהרגע שהם מגיעים מעזה ועד לקליטה בבית החולים״.
גל חבר לבית החולים וולפסון ולמנהלת בית החולים, ד"ר ענת אנגל. הצוות שלו הורכב מאנשים ששירתו איתו בעבר. "ממש ליקטתי את האנשים הכי טובים", הוא מספר. "עשינו תרגילים, תכננו את כל התהליך - איפה המסוק נוחת, איך מגיעים משדה התעופה לבית החולים, אבל כשהשבויים הראשונים הגיעו, זה היה סיפור אחר לגמרי. כן, זה מורכב מאוד. מצד אחד אתה רואה את השמחה של מי שחוזר, ומצד שני אתה יודע שלרובם יש עדיין בני משפחה בשבי. האופוריה של החזרה מהר מאוד הופכת לדאגה למי שנשאר שם״.
במקביל, גל המשיך בתפקידו בארגון יד לבנים וטיפל במשפחות שכולות. "הדיסוננס הזה היה מאוד מאתגר״, הוא משתף בכנות, "אבל בסוף זו הייתה המשימה הכי מרגשת שעשיתי בחיים. זו הייתה זכות אדירה, ועד היום אני מודה למפקד שלי שנתן לי את המשימה הזו״.
כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, ניב, קצינת משאבי אנוש בצבא קבע, הייתה בדיוק בין תפקידים. היא סיימה תפקיד באוגדה וחיכתה לתחילת תפקיד חדש כקצינת משאבי אנוש במתקן צה"לי בצאלים. "אמרתי לגל שאין מצב שאני נשארת בבית", היא מספרת. "דיברתי עם חבר שאמר לי 'אני קופץ לאוגדת עזה לתגבר', וזה מה שעשיתי״.
חודש שלם עבדה באוגדת עזה במערך משאבי האנוש, עד שהאוגדה הפכה לאוגדת הגנה. "העבירו אותי לתפקיד אחר, הייתי קצינת משאבי אנוש בחטיבה 460 במשך חודש. טאז, כשהחטיבה יצאה להתרעננות, גל הוקפץ לבית החולים וולפסון. פשוט הצטרפתי אליו, הגעתי בדיוק ביום שהשבויים הראשונים חזרו״.
בוולפסון היא מצאה מציאות אחרת לגמרי. "היה שם מערך שלם שגל הקים יחד עם צוות בית החולים - אנשים מדהימים שיצרו פלטפורמה מושלמת לקבל את השבויות והשבויים. אני זוכרת איך עמדנו וציפינו בכיליון עיניים שהם יגיעו. מי במסוק, מי באמבולנס. הייתה התרגשות מטורפת סביב כל חזרה״.
מהמנהרה לחופה
חצי שנה עברה מהרגע שגל הציע לניבה נישואין ועד שהחליטו לקבוע תאריך לחתונה. "היה לי מאוד קשה להתחתן בתקופה הזאת", ניב אומרת בכנות. "המדינה במשבר, יש אנשים שעדיין במנהרות, ואנחנו חוגגים?".
ואז, בתוך חודש וחצי, הכול קרה במהירות והתגבש לו אירוע החתונה. "זו הייתה החלטה של רגע. אבל כל הזמן הזה הבטן שלי התהפכה - איך אנחנו יכולים לחגוג כשהמצב כל כך קשה?."
הרעיון להזמין את מרגלית להגיש את הטבעות הגיע מגל. "מבחינתי זה היה מושלם", אומרת ניב. "היה לנו ברור שאנחנו רוצים שמרגלית תעמוד איתנו מתחת לחופה, כמשפחה, אבל כשגל הציע את זה - זה היה כל כך חשוב, להנכיח את העובדה שיש לנו עדיין חטופים שצריך להביא הביתה. להגיד - כן, יש רגע שמח, אבל אסור לנו לשכוח״.
גם הקשר של ניב ומרגלית התחיל עוד בבית החולים. "נוצר בינינו קשר מאוד מיוחד", משחזרת ניב. "אני זוכרת את המפגש הראשון כשבאנו לבקר אותה אצל אחיה. לאט-לאט זה הפך לקשר משפחתי לחלוטין. יש משפחה שגדלים לתוכה, ויש משפחה שמצטרפת לחיים שלנו, שבוחרים״.
"היות שזה היה כמו לשים עליה זרקור, שלא תמיד היא מרגישה נוח איתו, מרגלית הייתה צריכה להסכים. דיברנו גם עם הרב, הסברנו מה חשוב לנו. במסורת היהודית, למה שנאמר בחופה יש כוח מיוחד. רצינו שהוא יזכיר את החטופים בצורה מדויקת ונכונה. בסופו של דבר זה היה הרגע המושלם, להזכיר את המציאות הקשה גם ברגע השמח, ולתת תקווה שכולם יחזרו הביתה״.
גדי עדיין שם
במשך שבעה שבועות מרגלית לא ידעה אם בתה, מורן, בחיים. בערב שלפני המתקפה היא סעדה עם בתה ונכדותיה. גורל משפחתה, היא מספרת, לא הניח לה לרגע בימי השבי הארוכים. רק בשיחת הטלפון הראשונה עם בנה, עם שחרורה והגעתה לארץ, הדאגה התחלפה בשמחה כשהיא שמעה את מורן ברקע.
"יש דבר אחד שלא עוזב אותי, והוא שגדי עדיין שם״, מרגלית מספרת על גדי מוזס, בן זוגה לשעבר ואב וילדיה, שנחטף מביתו ב-7 באוקטובר, ״בכל הפגנה אני מגיעה עם התמונה שלו, אני רוצה שכולם יידעו שאנחנו מחכים לו". על מצבו היא יודעת מעט מאוד: "למעט התמונה שראיתי בטלוויזיה בדצמבר בשנה שעברה, לא קיבלנו שום מידע״.
כשהיא מדברת על המשא ומתן המתנהל בימים אלה, קולה משתנה. "כל פעם שעולה אפשרות לעסקה, אני רק מקווה שהפעם היא באמת תצא לפועל", היא אומרת. "שלא ידחו אותה שוב, כמו בפעמים הקודמות. בבקשה שלא ידחו״.