רבים מהלוחמים והלוחמות בחרבות ברזל נשאבו למציאות החדשה ולפעילות האינטנסיבית בחזית, לעיתים עם מעט מאוד קשר למה שהתרחש בעורף ואפילו בגזרות אחרות, קרובות להם. רק כשפשטו את המדים וחזרו למה שאמורים היו להיות חייהם הרגילים, הם נחשפו לתמונה הרחבה. זה סיפורה של אליה עתאלי (25), פרמדיקית לוחמת בחטיבה 5.
"שבוע לפני תחילת המלחמה חזרתי לביקור בארץ אחרי שנה וחצי של טיול בעולם, כדי לחגוג את סוכות עם המשפחה שלי וללוות חברה שהתחתנה. תכננתי להמשיך לטייל, אבל אז 7 באוקטובר קרה.
המלחמה של אליה עתאלי
"לא התעוררתי מהאזעקות אלא רק בסביבות 8:00, וראיתי מבול של הודעות ושיחות טלפון. הסרטון הראשון שנחשפתי אליו היה טנדר לבן בשדרות עם מלא מחבלים עליו שיורים לכל עבר. אמרתי לאחותי, 'אני חושבת שאנחנו במלחמה'. עשר דקות לאחר מכן כבר הקפיצו אותי למילואים. לא היה לי כלום בדירה, אפילו לא מדים. לקחתי איתי כמה זוגות גרביים ותחתונים, ואת הספר פרוטוקולים עם כל החומר הרפואי. נסענו לבסיס, עלינו על ציוד והגענו לקיבוצים.
"בסדיר תפסנו קו בגזרה של כיסופים. אני ממש זוכרת את אותם קיבוצים מאז, הכל היה ירוק ויפה. ופתאום הגענו לשם והכל שבור ומפורק. פשוט לא האמנתי שאלה אותם קיבוצים יפים שהכרתי. גופות בכל מקום, רכבים שרופים. כל התשתיות נהרסו. מים ודם זורמים ברחובות. מראות מאוד קשים. צעצועים של ילדים, אופניים זרוקים, בובות עם דם וקירות מחוררים. היה מאוד קשה להיות בבתים האלה ולראות תמונות של אנשים, של משפחות, כשאת באמת לא יודעת מי מהם נשאר בחיים, מי חטוף, מי כבר איננו.
"היינו בכפר עזה כמעט שבועיים, ואז עברנו לבארי, מוצב פגה, עלומים ונחל עוז. בעצם זאת הייתה תקופה של שלושה וחצי חודשים שאנחנו מגינים על הקיבוצים ועל הבסיסים, ובמקביל התחלנו פעילויות חוצות גדר בתוך עזה. היינו נכנסים, עושים מה שאנחנו צריכים ויוצאים. באחת הפעילויות מחלקה בפלוגה שלי חטפה מטען. מחבל יצא מתוך פיר, זרק מטען רסס. 14 לוחמים נפצעו, ואחד מהם נהרג במקום.
"בין הלוויות לביקור פצועים בבתי חולים הכנתי תיק למלחמה יותר אינטנסיבית בתוך עזה. באותה תקופה לא חשבתי על הדברים. חברים שאיבדתי, נעדרים שהכרתי. ניסיתי לא לחשוב על זה, וביקשתי גם מחברים לא לספר לי. לא רציתי לדעת מי הרוג, כמה הרוגים יש. הרגשתי שזה יחליש אותי, ואני לא אצליח להילחם ככה. הבנתי שעכשיו אני חייבת להיות מוכוונת מלחמה, וכשייגמר הזמן שלי להילחם יהיה לי זמן להתאבל על החברים שלי ולעכל את המראות".
"אני זוכרת את אותם קיבוצים מהשירות הסדיר. הכל היה ירוק ויפה, ופתאום הכל שבור ומפורק. גופות בכל מקום, רכבים שרופים. מראות מאוד קשים"
בלחימה בעזה איבדה אליה את חבריה, רב-סמל (מיל') עמיחי יהושע אוסטר ז"ל ורב-סמל (מיל') ישראל סוקול ז"ל. "עמיחי נהרג מאותו מטען שנזרק מהפיר. הוא היה איתי בגדוד המילואים של יוצאי גבעתי והנח"ל בכל הלחימה האחרונה. ישראל היה איתי בשירות הסדיר בגדוד שקד בגבעתי, והוא נהרג שבועיים אחרי עמיחי באסון של קריסת המבנה בעזה בו נהרגו 21 לוחמים, שמתוכם 14 היו איתי בסדיר. שניהם מקרני שומרון, קבורים קבר ליד קבר.
"האתגר של ההתמודדות עם האובדן והמראות הגיע כשהשתחררתי אחרי חמישה חודשים, ואז פתאום קלטתי את כל החברים שאיבדתי. גיליתי עוד ועוד שמות שלא ידעתי שגם הם נהרגו. מהסדיר, חברים מהבית. זה היה לא פשוט. ביום הזיכרון פתאום הרגשתי שיש לי זמן להתאבל, לבכות על החברים שלי שלא הספקתי להיות בהלוויות שלהם.
"בתקופה הראשונה היה לי קשה להירדם בלילה, ולהבין שאני צריכה לחזור לחיים. בין הדברים שעזרו לי היה עמותת 'בשביל המחר', שזו עמותה שעוזרת ללוחמים אחרי שחרור לעבד את החוויות שלהם. תוך כדי הלחימה הרגשתי שאני מאוד לבד, אישה יחידה בתפקיד כזה, ופתאום הבנתי שהקושי לחזור לחיים הוא קושי של עוד אנשים. זה מאוד עזר לי.
"חזרתי בשנה הזו כמה פעמים לאימונים, ולאחרונה לתמרון נוסף בעזה, אז היו לי לא מעט ימי מילואים, אבל עכשיו התחושות יותר קשות. גם כי יש לי עבודה מסודרת שעושה לי טוב ומשמחת אותי, וגם כי אני אמורה להתחיל תואר ראשון באוקטובר הקרוב, וכנראה שאני לא אתחיל את הלימודים עם כולם. חיכיתי לזה הרבה זמן ואני לא רוצה לצבור פער. אין מה לעשות, אין לנו מקום אחר ואין לנו ארץ אחרת ואנחנו חייבים להילחם על הבית שלנו פה. כרגע זו המשימה".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
