הרכב היירוי בזירת הפיגוע, היום
(צילום: אריק מרמור)
הפיגוע היום (שני) בדרום הר חברון, שבו נרצחה בת שבע נגרי ואריה גוטליב נפצע קשה, אינו אירוע יוצא דופן. פיגועי ירי על הצירים הראשיים ביהודה ושומרון הם תופעה מתמשכת של עשרות שנים – לעיתים על ידי חוליות חמאס, לעיתים על ידי ארגונים אחרים. גזרת חברון נחשבת אמנם למעוז חמאס, אך בשעות האחרונות הודיעו גדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית של הפתח, על לקיחת אחריות לירי.
שרים מהאגף הימני-סהרורי בממשלת ישראל מיהרו לרמוז שמדובר באשמת שר הביטחון יואב גלנט המכתיב מדיניות מהוססת. "פרשנים" מהימין הקיצוני קצת פחות טענו שבעצם מדובר בתוצאה של הסכמי אוסלו, שנחתמו לפני 30 שנה, כאילו לא היו פיגועים מסוג זה בדיוק לפני 1993 וכאילו מאז לא כיהנו כאן ממשלות ימין בראשות בנימין נתניהו שיכלו לשנות את המדיניות או את הטקטיקה.
בשורה התחתונה, גם ממשלת הימין מלא-מלא מפנימה את מה שגילו קודמותיה בשלב זה או אחר: להסכמי אוסלו א' ו-ב', וכמו גם להסכמי חברון שעליהם חתם נתניהו, אכן היה מחיר, אך גם להיעדר הסכמים מדיניים עם הפלסטינים והיעדר תהליך מדיני יש מחיר כבד ואותו אנחנו משלמים כעת כמעט בכל יום.
בשבועות האחרונים אין שינוי ניכר בשטח. הרשות לא נחלשה עוד יותר, וגם המדיניות הישראלית כלפיה לא השתנתה. אך אין ספק שהסמיכות לפיגוע בחווארה בשבת, שבו נרצחו שי סיילאס ניגרקר ובנו אביעד ניר, וכן "נדידת" הפיגועים דרומה, לאחר שהתמקדו עד כה בעיקר בצפון הגדה, מעוררת תחושה קשה שאפילו בתוך המגמה הדרמטית של עלייה במספרי הפיגועים והנרצחים - אנו עדים לעוד עליית שלב.
מדובר במספרי קורבנות שלא הכרנו ביהודה ושומרון, אפילו בהשוואה לשנה שעברה שנחשבה למדממת במיוחד (35 נרצחו ב-2023 עד אוגוסט, לעומת 31 לכל אורך שנת 2022). ההסבר לכך נעוץ בהמשך המגמה המוכרת: שחיקה במעמד הרשות חרף ניסיונותיה להשיב לעצמה שליטה באזורים הבעייתיים כמו שכם וג'נין. בג'נין, לדוגמה, משקיעה הרשות מאמץ רב בהשבת הריבונות באזורים בעיר שנחשבו אקס טריטוריה מבחינתה. 1,200 אנשי מנגנוני ביטחון פלסטיניים פועלים כעת במרחב במסגרת המאמץ הזה, בברכת הדרך של צה"ל ושב"כ, שמבינים את המציאות הקשה ויודעים שהדרך המהירה ביותר להפחית את מספר הפיגועים היא רשות פלסטינית חזקה שיכולה לסכל אותם בעצמה, כפי שעשתה במשך תקופה ארוכה מאז 2007 ועד לפני כמה שנים.
אבי יששכרוףצילום: טל שחראלא שבמקביל לניסיון הזה ממשיך מעמדה של הרשות להישחק, כמו גם מעמדו של יושב הראש שלה אבו מאזן. לנשיא הפלסטיני אין בשורה לציבור שלו והמנגנונים נתפסים בשטח כשליחי הכיבוש הישראלי. זאת בעיקר לנוכח הניסיון של ממשלת נתניהו לעשות כל מה שרק אפשר כדי להימנע ממצב שבו הרשות תיתפס כפרטנר לתהליך מדיני. למעשה, בישראל של ממשלת הימין-מלא-מלא, הרשות יכולה לפעול על תקן משתפת פעולה בלבד, אך לא מעבר לכך. הציבור הפלסטיני מבין זאת ולכן קשה להאמין שמשהו במעמדה של הרשות ישתנה בשנים הקרובות.
וצריך להודות: לממשלה בוער יותר הטיפול במהפכה המשפטית, או בניקוי המשטרה והתקשורת מגורמים לא ימניים מספיק, מאשר בטיפול בסוגיות ביטחוניות בוערות. באלה האחרונות אפשר תמיד להאשים את התקשורת והשמאל במקום לקבל אחריות ולומר את האמת הקשה - "כשלנו".
