בערב החג אתמול (יום ב') התרווחו היהודים בישראל בתום הארוחה ותהו לאן יטיילו ביום החופש שמחכה להם למחרת. שכניהם הערבים, החיים דה-פקטו ביקום מקביל, קיבלו באותו זמן את ההודעה על הרצח בזרזיר ומיהרו לפייסבוק ולקבוצות הווטסאפ לחיפוש בהול של שם הקורבן בין בליל הדיווחים, כדי להסתפק בנחמת עניים על כך שאינם מכירים אותו. פאדי גריפאת, קראו לו. הוא היה בן 26.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• היהירות הבעייתית של מרב מיכאלי
• ומה עם ההסתה במערכת החינוך שלנו?
• הם הפילו את ביבי, אבל הם נכשלו
• לערבים יש שעיר לעזאזל: הדרוזים
אלה שהכירו אותו עשו דרכם ליישוב מגוריו כדי לנחם את משפחתו. בדרך כבר תפס אותם הדיווח על הנרצח הבא, שנורה למוות בחתונה בטייבה. והנה אותו סרט מתחיל: טלפונים לכל מי שמכירים בטייבה כדי לשאול לשלומם, הודעות ווטסאפ, תמונות מהאירוע ושוב המתנה עד ששמו מתפרסם. עלאא סרסור. אלה שלא הכירו אותו מסתפקים בזה. האחרים עושים את דרכם לטייבה.
פחות מ-24 שעות חלפו ואחר הצהריים הגיע הדיווח על הנרצח השלישי ביממה הזאת, יוסוף שגילי, בן 30 מהפזורה הבדואית. לא מופרך שעד שהטקסט הזה יעלה לאוויר הספירה תימשך ותתארך.
את הפרת החוזה הזאת אי אפשר לתרץ עוד במילים כמו "כבוד" ו"סכסוך חמולות". אי אפשר עוד להפנות אצבע מאשימה לאזרחים הערבים שלא משתפים פעולה
כשביקום השני היהודים מטיילים, חוגגים ומבלים, בעולם שלנו, העולם של הערבים בישראל, בעיקר פוחדים. אלה בינינו שעומדים להתחתן בקיץ תוהים בקול אם יהיה בטוח לעשות זאת. לשוטרים שבינינו רועדות הידיים בזמן שהם מגהצים את המדים, כי הרי כבר סימנו אותם, ואם על ביתו של ניצב במשטרה יורים אלמונים ועולם כמנהגו נוהג, מה יעצור את הפושעים מלירות גם עלינו? ההורים בינינו מתקשים לישון. עיניהם מסרבות להיעצם. מרוב חשש הם פוקדים מדי פעם את חדר הילדים כדי לוודא שהם שם, בטוחים. אם הם אצל חבר או בדרכם הביתה, הסטטיסטיקה אינה לטובתם.
זוהי מציאות חיינו. שום דבר לא יכול עוד להבטיח לנו אריכות ימים. אפילו בימי הולדת בחברה הערבית כבר מאחלים לחתן השמחה שלא יפגוש אותו כדור תועה. הציפיות שלנו נמוכות. כוחותינו אפסו, גרונותינו יבשו והחלו לשרוף מרוב שצעקנו "די". אין מי שישמע. הייתה כאן הפרה בוטה של החוזה בינינו לבין המדינה. החוזה הזה, שנשלף בכל פעם שערבי משמיע ביקורת, נשכח הפעם. מגיע לנו להרגיש שחיי ערבים חשובים, ולא רק לנו הערבים, אלא גם למדינה.
את הפרת החוזה הזאת אי אפשר לתרץ עוד במילים כמו "כבוד" ו"סכסוך חמולות". אי אפשר עוד להפנות אצבע מאשימה לאזרחים הערבים שלא משתפים פעולה. הרי איזה תמריץ יש לערבי לפנות למשטרה אם הוא יודע שזה ירע יסכן אותו ושאותה משטרה לא תגן עליו. הרצח בחברה הערבית הוא מחלה אוטואימונית והגוף משווע למושיע היחיד שיכול להציל אותה – מדינת ישראל. כל מה שנותר עכשיו הוא להסביר לה שחיי ערבים אכן חשובים.
פאדי מקלדההמלחמה נגד הפשיעה בחברה הערבית היא מערכה רבת ממדים שמחייבת מבצע עומק שיביא לפירוזה מכלי הנשק. האמצעים שעומדים למדינת ישראל הם לא מעטים. בין היתר עומד לרשותה סעיף 7 לחוק שירות הביטחון הכללי, שמחדד שתפקיד שב"כ כולל שמירה על הביטחון הלאומי. אם זו לא סוגיה של ביטחון לאומי, אז מה כן?
ועדיין ראוי לזכור שיש קשר ישיר ומובהק בין פערים חברתיים ואי-שוויון לבין פשיעה. זו לא תופעה ייחודית לערבים ואפילו לא למדינת ישראל. במקביל לפירוז הרחוב הערבי, חובתה של ממשלת ישראל לצמצם את הפערים, להשקיע בתשתיות ולתת לאזרחיה הערבים אלטרנטיבה ראויה מלבד הפשיעה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
