תשומת הלב שנועדה לטקסים לרגל עשור לפיגוע במערכת "שארלי הבדו", לרצח השוטרת קלריסה ז׳אן-פיליפ (שמנעה כנראה טבח בבית ספר יהודי סמוך בעיר מונרוז׳) ולהתקפה במרכול היהודי "היפר-כשר" הוסטה לטובת סיקור מותו של האב הרוחני של מפלגות הימין הקיצוני באירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ז׳אן-מרי לה פן. מייסד "החזית הלאומית" בן ה-96 היה מטרה חביבה על הקריקטוריסטים של "שארלי הבדו". מותו מסמל את סופה של האנטישמיות הישנה והימין הקיצוני הישן והישיר, זה שהכחיש את השואה, ושנא את חופש הביטוי ואת ׳׳הזכות לעצבן את אלוהים׳׳ – כפי שאמר עורך הדין ההיסטורי של "שארלי הבדו".
אלא שאותן אנטישמיות ופגיעה בחופש הביטוי לא הלכו, כמובן, לשום מקום - הם זזו לכיוון השמאל הקיצוני, שעטף אותם באריזה חדשה ונוצצת, שבה ההלחמה בין המלחמה בעזה ליהודי צרפת מצדיקה עלייה של 400% בהתנכלויות ובפגיעות האנטישמיות. השימוש המטורלל בתנועת ה-woke, שנועד בתחילה לאזן את היחס לנשיםף ללהט"ב ולמיעוטים, הפך בעצם לכסת׳׳ח להשחרה שיטתית של ישראל והיהודים, ללא קשר לנעשה בעזה. בין אם ישראל אכן מפירה חוקים בינלאומיים או לא - רוב הזמן אנחנו מבוטלים. החטופים מוזכרים בצורה אגבית, כסוג של ׳׳איזון הכרחי׳׳ לפני הזוועות בעזה. את פניה המיוסרים של לירי אלבג מטשטשים כדי ׳׳לשמור על צנעת הפרט׳׳, ואולי כי הבוקס הזה בפרצוף הצופה הוא מראה שמערכות החדשות מתקשות לעמוד מאחוריו. באירופה בחרו שלא להיות מוטרדים מאלפי הפליטים הישראלים ומשפחות השכול. על השואה כמעט אי אפשר לדבר עם צעירים, והחידוש הוא שאפילו ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 כבר אינה עובדה מובנת מאליה.
תחרות הסבל אינה דבר חדש במדיה העולמית - החידוש הוא הלגיטימציה חסרת המורכבויות, תחת הכותרת ׳׳מלחמת התמונות בגרסאות על האמת׳׳
את פרצופי הפליטים הקופאים מקור בעזה רואים בצרפת בבירור - וכן, יש כאלו, ואנחנו לא מסתכלים עליהם מספיק כדי להחליט מהי עמדתנו, לטוב ולרע. גם בישראל יש גבולות לסיבולת ולצנזורה העצמית שאנחנו מציבים לעצמנו. תחרות הסבל אינה דבר חדש במדיה העולמית - החידוש הוא הלגיטימציה חסרת המורכבויות, תחת הכותרת ׳׳מלחמת התמונות בגרסאות על האמת׳׳. וכך הגענו למצב שבו לגרסת חמאס ולזו של דובר צה׳׳ל יש אותו משקל.
במובן זה, "שארלי הבדו" עמד ועומד בפרץ - והוא הוכחה לחיוניות של העיתונות בצרפת. לשבועון הסאטירי אין בעיה לנפץ כל טאבו ופרה קדושה. הם מפרסמים מאמרים התומכים במלחמתה של ישראל בארגוני הטרור המוסלמיים, ובאותו הגיליון תופיע גם קריקטורה פרובוקטיבית על מצוקת הפליטים בעזה, כשהיא מפנה אצבע מאשימה לצה׳׳ל ולממשלה. אצלם לא מדובר באיזון אלא במלחמה לשמירה על עיניים פקוחות. הם יכולים לתמוך בז׳יזל פליקו, שבמשפט היסטורי עמדה באומץ מול 51 הגברים שאנסו אותה, ובאותו גיליון לפרסם איור שבו היא תולה אשכים כדי לקשט את עץ חג המולד שלה. הם לוחמים אמיצים למען הפרדת הדת והמדינה והזכות לחילוניות שבחוקה הצרפתית. הקריקטורות על מוחמד הן אלו שהפכו אותם למטרת מתקפת הטרור, אבל גם אלו שהציגו כמרים פדופילים לא תרמו לפופולריות שלהם ברפובליקה. "שארלי הבדו" רוצה להכריח את הקורא לחטוף את המציאות בלי פילטרים, ובו בזמן לאפשר לו ריחוק מעורר צחוק - כדי שינשום קצת ולא יקמר את גבו ויסרב להקשיב.
השבוע נשאלו אזרחי צרפת בכל מהדורות החדשות על תחושותיהם ביחס לסדרת הפיגועים ב-2015 - שהחלה בינואר 2015 עם "שארלי הבדו", מונרוז׳ והיפר-כשר, ונמשכה עד לפיגועים המחרידים ב-13 בנובמבר באצטדיון צרפת, בבטקלאן ובבתי הקפה הסמוכים לו. כולם דמעו.
העתיד שחור: 32% מהנשאלים שגילם פחות מ-35 אמרו שיש נושאים שאסור ללעוג להם
האם המצב בצרפת הולך ומידרדר ביחס ליהודים? אין ספק. האם חופש העיתונות בסכנה? סקר ב"שארלי הבדו" בגיליון העשור לפיגועים מראה כי 76% מהצרפתים סבורים כי ׳׳חופש הביטוי הוא זכות יסוד, כולל הקריקטורות", אבל על השאלה ׳׳האם מותר לצחוק על הכול?׳׳ ענו 62% בשלילה. העתיד שחור: 32% מהנשאלים שגילם פחות מ-35 אמרו שיש נושאים שאסור ללעוג להם.
אבל בואו נדבר קצת עלינו, ועל המרחב שאנחנו כישראלים מאפשרים לעיתונות הנשכנית והלא נוחה לצפייה. על ההתקפות חסרות הרסן של קובעי המדיניות על הקו המערכתי של המדיה הישראלית, על הצנזורה העצמית ועל הנאמנות של הצופים למדיה שהם מסכימים עם דעותיה. והאם הטור הזה מעצבן אתכם? ועד כמה?
כל מדינה דמוקרטית צריכה "שארלי הבדו" משלה, המעורר קשת של רגשות - מהזדהות ועד כעס. היא חייבת להגן עליו, כי זו נשמת אפה. כל מדינה דמוקרטית צריכה לאפשר למיעוטים שגרים בה מרחב בטוח. שרשרת הפיגועים ב-2015 נגד חופש העיתונות, נגד שוטרת שהייתה סמל הרפובליקה, נגד יהודים ואחר כך נגד מוקדי התרבות והבילוי הוכיחו שחופש הביטוי הוא הקנרית הצהובה במכרה הפחם. הציפור המעידה על כמות החמצן שנשארה לנו. מאז 2015, החמצן הולך ואוזל במערב.
