אחרי שחיכיתי בתור כדי לעלות על הליכון בחדר הכושר, ואחרי שתפסתי אחד לא לפני שרבתי עם שני מתאמנים שטענו שהיו לפניי, ואחרי שהתחלתי לעשות את הדבר המייאש וחסר התוחלת שבאתי לעשות – לרוץ במקום אחד – נאלצתי לבהות במסך ערוץ 12 שהיה מולי. "תוכנית חיסכון" בדיוק שודרה, ואלה היו האייטמים שפתחו את המהדורה:
הראשון היה על התורים בנתב"ג, ותועדו בו המוני ישראלים שהגיעו לשם בציפייה למצוא את נמל התעופה בן גוריון אבל מצאו במקומו את אצטדיון טדי בואכה הפגנת הרבע מיליון. הישראלים האלה נאלצו להמתין לצ'ק-אין בתור אנושי ארוך מספיק כדי להגיע פיזית עד אירופה ולחסוך להם את הטיסה, ורובם התחרטו על הרגע שבו לא הסתפקו בסתם חופשה בצפון.
האייטם השני היה על ישראלים שהסתפקו בסתם חופשה בצפון ונתקעו בפקקי ענק – כלומר בתור מוטורי נצחי – והתחרטו על הרגע שבו לא נשארו בבית ופשוט עשו ארוחת חג בחיק משפחתם.
האייטם השלישי היה על ישראלים שנשארו בבית ופשוט עשו ארוחת חג בחיק משפחתם, ובבואם לרכוש מצרכים בסופר נתקעו בתורים לקופה שגזלו מהם בדיוק את פרק הזמן שבו יכלו כבר להגיע לצ'ק-אין בנתב"ג.
בהינתן הנתונים, יש רק שני דברים שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה: להתאפק קצת עם הבאת עוד ילדים, או ללמוד לעמוד בתור בצורה יפנית מסודרת
למעשה, כל התוכנית הוקדשה לנושא אחד: תורים. תורי ענק בכל הארץ, כל הזמן, לא חשוב מה תנסו לעשות. צילומים מגבוה של אינספור ישראלים תקועים זה מאחורי זה (ולצד זה, ומסביב לזה – כי תור ישראלי הוא תצורה ייחודית של פרח א-סימטרי) ואני ידעתי בדיוק על מה הם מדברים: על חיינו הנוכחיים כאן במלואם.
זו כבר לא עובדה שולית או מקרית בחיינו, התור. זו עובדה מכרעת ומובטחת. זה העיקר. אנחנו עומדים בתור – או בפקק, או בהתקהלות או בהמתנה – מרגע שאנחנו יוצאים מהבית ועד שנחזור אליו, כל יום, בכל מצב. מדי יום חול כולנו נדרשים להקצות נפח מוח קבוע להתעסקות בהתמודדות עם המתי לצאת, כמה זמן ייקח להגיע (וכמה זמן נצטרך לחפש שם חניה), וכמה בלתי נסבל יהיה התור במקום עצמו.
מדי שבת יפה אני שוקל לקחת את הילדים לראות את הפריחה – אני מדבר, כמובן, על הפריחה המדהימה בענף יבוא הרכב – אבל נשבר רק נוכח המחשבה על הדרך לשם ובחזרה ועל הסיכוי שלי להיכנס היום למכונית ולצאת ממנה בגילי. ומדי חודש הילדה מכריחה אותי לסרב לקחת אותה לאיזה לונה פארק כי אני יודע שיהיו שם תורים רק כדי לעמוד בתור לכל מתקן.
וברור לי שאלה הם חיינו נכון לחול המועד הזה וגם לחול נטול המועד שיבוא אחריו; החיים מתור לתור. התור כדרך חיים. התור שכמו המוות עצמו, מחכה שם לכולנו.
כבר כמה שנים שזה ככה – קול התור נשמע בארצנו די מזמן, כשהארץ התחילה להתמעט לנו ואנחנו המשכנו להתרבות לה – אבל זה ממש החמיר לאחרונה, בטח הבחנתם. וזה לא הולך להשתפר, כי אנחנו ממשיכים במלוא המרץ עם ילודה כל-ישראלית ממוצעת של 3.1 ילדים לאישה – מתברר שבניגוד לשאר המערב, שיעור הפריון בקרב נשים חילוניות ומסורתיות בישראל רק עלה ב-20 השנים האחרונות – ושעד שנת 2050 אוכלוסיית ישראל צפויה להכפיל את עצמה.
רענן שקדזה אומר הרבה יותר מתורים לפסטיבל דרום אדום; זה אומר מחסור כרוני בבתי ספר, בתי חולים, שירותים בסיסיים, דיור בר-השגה או סתם בר. זה אומר איכות חיים של עולם שלישי – וגם בשבילה תצטרכו לקחת מספר ולחכות בתור (ותזכרו תמיד: אני הייתי פה לפניכם. לא מאמינים? תשאלו את האישה הזאת פה שאמרתי לה עוד לפניכם שאני אחריה).
אני מניח שעמידה בתור היא עונש מושלם וכמעט אירוני לישראלים – אנשים שאם יש דבר אחד שהם ממש לא סובלים זה לעמוד בתור – אבל בהינתן הנתונים, יש רק שני דברים שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה: להתאפק קצת עם הבאת עוד ילדים, או ללמוד לעמוד בתור בצורה יפנית מסודרת.
בהינתן שתי האפשרויות, אין בכלל ספק שאנחנו נעדיף את השלישית: להמשיך בדיוק אותו דבר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
