נדמה ששרי הממשלה היוצאת פעלתנים במיוחד בימים האחרונים. כל אחד מנקה שולחן ומאוורר תוכניות ישנות כחדשות. שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון הפיצה חוזר מנכ"ל בדבר הקמת מוסדות ממלכתיים-חרדיים להכנסת לימודי ליבה, השרה מירב כהן העבירה חצי מיליון שקל לעמותה העוסקת בקידום תוכניות להט"ב במגזר הדתי, ושרת הפנים איילת שקד החליטה - בניגוד לוועדה מקצועית של משרדה - לדחות בקשת מקלט של אישה החוששת ממילת נשים. כל שרה והאידיאולוגיה שלה.
שלוש ההחלטות הללו היו פוליטיות באופן מובהק, אבל רק על אחת מהן יצא הקצף. "חשוב לציין כי מדובר בהחלטה חריגה, גם בגלל שהיא מנוגדת להמלצתה של הוועדה המייעצת לענייני פליטים, גם בגלל שהיא מנוגדת להחלטת ביהמ"ש העליון שקבע שמילת נשים היא עילה למתן מעמד פליטות, אבל בעיקר בגלל הפומביות שבדבר - החלטתה של שקד להוציא את הדבר בהודעה לתקשורת כצעד שיש להתגאות בו", כתבה עיתונאית ynet הדר גיל-עד.
ובאמת, לשקד יש במה להתגאות. עקיפת הוועדה אמנם חריגה, אך לפי החוק נתונה לחלוטין תחת סמכותה כשרה, מה גם שבאופן חריג, ואף שאינה מחויבת בכך, פירטה והציגה את נימוקיה באריכות. במשך העשורים האחרונים הורגלנו לחשוב שסמכות הדרג הנבחר הינה להחליט את מה שהדרג המקצועי קבע כנכון. כל מי שמעיין בחוק יוכל להיווכח שלא רק שהסמכות נתונה לדרג הנבחר בלבד (במקרה דנן, לשר), אלא שהדרג הפקידותי לרוב כלל לא מוזכר בלשון החוק.
אי אפשר שלא להזדעזע מהפרקטיקה השפלה של מילת נשים, מנהג שכיח באזור רבים ברחבי העולם, בעיקר באסיה ואפריקה. לפי נתוני האו"ם, לא פחות מ-200 מיליון נשים החיות ברחבי העולם סבלו מכך, בהן גם 87% מנשות מצרים, שכנתנו מדרום. אבל האם החלטתה של שקד היא "התעמרות בחלשים", כפי שטוענים ארגוני הסיוע למסתננים?
אחת הסיבות שבגינן הסמכות לקבל החלטות מופקדת בידי השר היא משום שיש לו יכולת להביט על שיקולים לאומיים, מעבר לצרכים של האינדיבידואל, אומלל ככל שיהיה. נניח ששרת הפנים הייתה מאמצת את החלטת הוועדה. היא בוודאי הייתה זוכה לתשואות, אך במקביל גם למבול של בקשות מקלט נוספות מנשים החוששות ממילת נשים בכפייה בארצן. באיזה מספר אפשר למתוח את קו הגבול ולומר "די!"? האם כשיהיו בישראל 1% מהנשים שסבלו ממילת נשים בעולם נאמר שאיננו יכולים לקלוט עוד? ומה שונה האישה ה-200 אלף מהאישה שתחצה את רף שני מיליון הפליטות בישראל?
כפי שכתב השופט בדימוס אשר גרוניס, וצוטט יפה במכתבה המנומק של שרת הפנים, "זכויות אדם אינן עילה להתאבדות לאומית". אם ישראל רוצה לסייע בצמצום מילת הנשים, היא יכולה לפנות למדינות המוצא ולקדם בהן תוכניות לשינוי תפיסה מגדרית ולקידום הפמיניזם, אך אין זה אומר לקלוט בשטחה את הנשים הללו. אין לי ספק שידה של שקד רעדה בטרם העבירה את החלטתה המנומקת, אך כנבחרת ציבור, הנאמנה לדרכה, זו הייתה ההחלטה הנכונה לציבור ולדורות הבאים.
אי אפשר שלא להתייחס להיבט המשפטי הנוגע לסוגייה. אומר קודם את מה שידוע לכל: אמנת הפליטים והמשפט הבינלאומי המקובל בסוגייה זו הינה שרדיפה על בסיס מגדרי אינה מוכרת כעילה לקבלת מעמד פליט. אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהשאלה אם להכיר ברדיפה על בסיס מגדרי כעילה למתן מעמד כבר עמדה ונדחתה על ידי המחוקק וממשלות ישראל פעמים רבות. האחרונה שזה קרה הייתה רק לפני כמה חודשים, כאשר אותה שקד עמדה על כך שישראל תימנע מלהצטרף לאמנת איסטנבול, המחייבת את המדינות החברות בה להכיר בכך.
עו"ד יונה שרקיאפילו הממשלה היוצאת לא אשררה את האמנה, אף שזו הוצגה בכנסת. קדמו לכך גם מאמצים דמוקרטיים, כאשר בשנת 2013 הגיש ח"כ מאיר שטרית הצעת חוק "הגירה לישראל" שכלל גם מתן מעמד בשל רדיפה על בסיס מגדרי, אך זו לא עברה אפילו קריאה טרומית. הציבור אמר את דברו? כנראה שכן, ובאופן שאינו מותיר ספק בכוונתו.
בעקבות עקשנות המחוקק וממשלת ישראל, לא נותרה ברירה אלא לפנות לבג"ץ, שכהרגלו עט על ההזדמנות לכפות את עמדתו "נטולת הפניות", ובשנת 2020, במה שנקרא "פסק דין מילת נשים", העניק למבקשים מעמד פליטות על בסיס החשש לרדיפה מגדרית (מילת נשים כפויה לבנות המשפחה). פסק דין זה ניתן במסגרת ערעור מנהלי בתיק פרטני, ומשכך איפשר לשרת הפנים לא לאמץ את התוצאה הסופית כהלכה מחייבת. החלטתה להתעלם מהמלצות הוועדה אינה התעמרות בחלשים, כי אם צעד מבורך ואחראי לביצור גבולות ההגירה למדינת ישראל.
- עו"ד ד"ר יונה שרקי הוא היועץ המשפטי של המרכז למדיניות הגירה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
