ברגעים אלו שי אביטלים נוספים פוגעים באין מפריע. הם עושים את זה במקומות העבודה או בתוך הבית. בעולם הבידור והתרבות, או בעולם הישיבות. בהיחבא או בגלוי. טורפים מתוחכמים, סדרתיים, עם הרבה כוח ואפס פחד פוגעים ויפגעו, היום וגם מחר בכל מרחב שקיים. קן הצרעות שנקרא "שי אביטל" הוא בסך הכל אבטיפוס משגשג. לפעמים קוראים לו "יהודה משי זהב", לפעמים "משה אבגי", ולפעמים שם שלא אומר שום דבר לאדם מהשורה, אבל הוא מסוכן וסדרתי לא פחות.
אחרי שמהפכת "מי טו" תפסה תאוצה, הייתה תחושה שהכללים השתנו. שהסטנדרטים אחרים, שקשר השתיקה נפרם. היו מי שאמרו שהדרישה לשינוי הלכה רחוק מדי, שגברים הפכו מפוחדים, ש"נהרסה הרומנטיקה" או "נהרסו לו החיים". הזהירו ממשפט שדה, מסביבה סטרילית מדי, ששופטת לחומרה כל התנהגות חברית, מנקמנות. אל מול ה"שי אביטלים" הטענות הללו הופכות לאבק.
מתברר שהמאבק באלימות מינית דומה לריקון הים בכפית. כמו גלגול האבן על ידי סיזיפוס, כל צעד קדימה רק מגלה עד כמה ארוכה הדרך. כמעט בלתי אפשרית. שי אביטל, משי זהב ודומיהם יכלו לצמוח לכאלו ממדים של אלימות כי היו להם כל התנאים לכך. כמו חיידקים שמשגשגים בריקבון כך פוגעים וצוברים עוד כוח וביטחון כשנפגעת אחרי נפגעת, נפגע אחרי נפגע, נשארים שותקים. כשמתברר שהטלת האימה עובדת היטב.
בשביל להכחיד תופעות כמו שי אביטל ודומיו נדרשת צעקה מסדר גודל אחר. מאבק חברתי חסר תקדים של גברים ונשים שיכול לייצר טיפול שורש
סיפור אביטל מגלם בתוכו את כל מה שרע בסטנדרטים החברתיים החולים שמצמיחים פוגעים סדרתיים. למשל, הגיבוי והדממה של מי שעבדו לצידו בתעשיית הבידור שנים, כולל הדוגמניות המצליחות שייצג והיו כבר נשים חזקות דיין בשביל לפוצץ את בועת השקר הזו.
ציפוף השורות סביב פוגעים הוא רעה חולה שמאפיינת את כל המגזרים בישראל. אין מרחב שחסין מפני הנגע הזה. בהפקה בה השתתפה גל גברעם, שהוטרדה על ידי אביטל יחד עם נשים נוספות, מי שיצאה להגנתן הייתה עובדת הפקה. היא זו שדאגה להרחיק את אביטל, היא זו שפנתה לממונים.
הרגע הזה, של סולידריות, ראוי לזרקור כי הוא כל כך נדיר. וכי בצער, יש להודות, הוא לא ייצר שום ניקוי אורוות. בהפקה אולי ניתקו קשר עם אביטל, אבל לא הוקיעו את מעשיו בפומבי. בעלי הכוח לא הפעילו את כוחם. אביטל יכול היה להמשיך ולפגוע בלב שקט במרחבים אחרים.
התנהלות המשטרה ומערכת אכיפת החוק היא עוד בעיה אקוטית שמטופלת בפלסטרים. לא ברור מה יותר מטריד - היחס הנורא של המשטרה למתלוננות או העובדה שבחרו לעשות בדק בית (כביכול) רק כשמדובר בתלונות של ידועניות. בכל פעם כששואלים נפגעות "למה לא התלוננת" מלאך מאבד כנפיים. לא ייאמן שהשאלה השחוקה והמגוחכת הזו (יחד עם היחס המשפיל הנלווה לה) היא עדיין שגרה במשטרת ישראל.
חן ארצי סרורשי אביטל, האדם והאבטיפוס, הוא פיגוע מהלך. לצערנו, האפקט של פרשיות כאלו הוא תמיד דרמטי, אבל עם אפקט חלש מאוד לטווח הארוך. אחרי חשיפת פרשת משי זהב ואיתה הקשרים המפוקפקים עם משטרת ירושלים, הכתה המשטרה על חטא – אבל מה בעצם השתנה? אחרי פרשת אלון קסטיאל, שבה רק ארבע נשים מתוך 14 נכללו בכתב אישום בגלל אוזלת יד של הפרקליטות – הבטיחו בדק בית ושינוי של הכללים. אחרי האונס במלונית הקורונה של ילדה בת 13 – רק מאבק חברתי עיקש הצליח לשנות את סעיף האישום. גם אז, כמו עכשיו, היינו בטוחות שזהו לא מאבק נקודתי, אלא רגע של שינוי עומק.
סליחה שאני לא מתרגשת מגל העדויות, ההבטחות וההצהרות. זהו לא ייאוש, אלא פיכחון. בשביל להכחיד תופעות כמו שי אביטל ודומיו נדרשת צעקה מסדר גודל אחר. מאבק חברתי חסר תקדים של גברים ונשים שיכול לייצר טיפול שורש. ובינתיים טיפה ועוד טיפה תהיינה לים, זו הדרך בה אנו צועדות, והיא בלתי נסבלת. אבל אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
