סיכום אירועי היממה בחזית הבוערת של האחריות למחדל 7 באוקטובר: כולם – צה"ל, שב"כ וראש הממשלה - ידעו שמשהו רע עומד לקרות בקרוב. השאלה "איפה" היא הרפסודה שבה נאחזים ראש הממשלה וחסידיו, והיא חשובה מאוד. אבל היא לא חשובה כמו השאלה "האם": בנושא הזה שרר קונצנזוס בצמרת הדרג המקצועי והוא דאג לעדכן את הדרג המדיני בכתב (מטעם אגף המודיעין) ובעל פה (כפי שחשף הבוקר נדב איל ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet). כמובן שהתוצאה הייתה שאף לא אחד מהנוגעים בדבר – לא המעריכים ולא המעודכן - השתמש בכל ארסנל הכלים שעומדים לרשותו כדי למנוע תבוסה אסטרטגית. עובדה פשוטה נוספת: למעט ראש אמ"ן ומפקד אוגדת עזה, איש עדיין לא שילם על כך בתפקידו. על אדם אחד בשרשרת, ובמקרה הוא הבכיר שבהם ואף מכונה בחוגים מסוימים "מר ביטחון", ידוע שגם אין לו כוונה ללכת מרצונו והוא נאבק על כל המגרש – מטרפוד ועדת חקירה ממלכתית ועד שליטה בליין-אפ של טקס הזיכרון הממלכתי.
המציאות הזאת לא רק מלמדת על החידלון המוחלט שאחז במדינה לפני 7 באוקטובר, שאותו כמובן שיש לברר עד תום מכל הסיבות המוצדקות והנורמליות שבעולם: היא גם מעידה על הכשל הבסיסי שלא מאפשר לישראל להתקדם למימוש מטרות המלחמה, לשקם את המדינה מהאסון הנורא ביותר שקרה לה ולהתכונן לטריליון האתגרים שמשחרים לפתחה בגלל המפלה מלפני 11 חודשים. לא צריך להיות בוחן כליות ולב או מומחה בעל שם עולמי לדינמיקה מקצועית בשוק העבודה כדי להבין מדוע: לא סביר שמצד אחד ראש הממשלה ומערכת הביטחון יתנגשו בוקר וערב בנוגע לסוגיית האחריות על העבר, ומנגד ימשיכו לטפל בהווה כאילו כלום. זאת לא צורה לנהל משא ומתן על דירת חדר מתפוררת עם שירותים במטבח, ובטח שלא על עתיד האזור לעשורים הקרובים ועל גורלם של אנשים בשר ודם, שמי מהם שנשארו בחיים ממשיכים להינמק במנהרות בעזה בזמן שהמלחמה האמיתית מתרחשת על עיצוב הנרטיב ביחס לאחריות לאסון.
ככל שהדם הרע בין הצדדים הולך ומתרתח, וכשבמקביל ניכר שהממשלה חוזרת לכושר מלא באגף המהפכני, כך נדמה שאמון הציבור במוסדות חיוניים נטחן עד דק
במקרה של ראש הממשלה וראש השב"כ זה חמור עוד יותר, שכן האחרון כפוף ישירות לראשון וגם מופקד על "שמירת סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו" (סעיף 7א' לחוק השב"כ). ככל שהדם הרע בין הצדדים הולך ומתרתח, וכשבמקביל ניכר שהממשלה חוזרת לכושר מלא באגף המהפכני, כך נדמה שאמון הציבור במוסדות חיוניים נטחן עד דק. נתניהו, שאפילו לא הוציא הודעת גיבוי לראש השב"כ אחרי ששר בכיר בממשלה קנה מכספי הציבור מודעות ענק בעיתונים נגדו, הוא הדוגמה הקלה: נדמה שהמכנה המשותף היחיד בין שונאיו ומעריציו הוא ששני הצדדים לא מסוגלים להתאכזב ממנו, מי בגלל אמונה משיחית ומי בגלל ייאוש טוטאלי. אלא שרונן בר, מצדו, נתפס לא רק כאיש בכיר מאוד שנכשל טוטאלית וחייב דין וחשבון עמוק כמו שהוא פומבי, אלא גם כ"מגן הדמוקרטיה" מפני חבורה פרועה וחסרת עכבות, כך שהמסר הוא שאפילו אסור לו להתפטר בטרם יהיה ברור שמחליפו אינו פרוקסי של בנימין, שרה ויאיר נתניהו.
אין סימטריה בין ראש ממשלה למפקד בכיר שכפוף לו, אבל המים העומדים לא זקוקים לפילוח מדויק בנושא כדי להסריח. ומכיוון שגם בצבא נדמה שכלום לא באמת זז, עם כל הכבוד למסיבת הפרישה של אהרון חליווה (שחשפה את רמת הניתוק השוררת גם אצל אלה שכן קיבלו אחריות), ישראל תקועה עם הנהגה נבחרת ודרג מקצועי שאין ביניהם טיפת אמון ונדמה שגם לא הערכה. כולם היו אמורים כבר להתייחד בביתם עם הסטנוגרמות, אבל במקום הם אלה שמקבלים החלטות של חיים ומוות.
זה לא יכול לעבוד ככה. זה לא יעבוד ככה. וזה ייגמר באסון. כלומר, עוד אחד.
