להלן חידת היגיון אקטואלית עם חמש הנחות מוצא. הראשונה: איראן מהווה איום על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. השנייה: אחת הסיבות שפרויקט הגרעין האיראני מאיים על היציבות באזור היא הסכנה שעצם קיומו יפתח מרוץ חימוש גרעיני כשעוד מדינות במזרח התיכון ירצו גם. השלישית: חתימת חוזה שלום ונורמליזציה של היחסים החשאיים עד כה עם סעודיה, שיש הרואים בה את המדינה הערבית החשובה ביותר, תסייע מאוד בהתמודדות עם האתגר האיראני.
ההנחה הרביעית: כדי לחתום על הסכם שלום עם סעודיה, צריכה ישראל להסכים שריאד תפעיל מערך העשרת אורניום וכורים גרעיניים, בדיוק הסיבה שבגללה ישראל התנגדה תמיד לעצם קיומו של מפעל העשרה באיראן. החמישית: כל מתקני הגרעין בסעודיה יהיו לצרכים אזרחיים ואף תחת פיקוח, אבל המרחק בינם ובין העשרה צבאית לא ממש גדול. תראו מה קרה באיראן.
זאת ועוד - גם בהנחה שהמשטר הנוכחי בממלכה ישמור בקפדנות על שימוש אזרחי בלבד - מי תוקע לידיה של ישראל שהמשטר יציב לעולמים, והמלוכה לא תיפול? תראו מה קרה באיראן. בשורה התחתונה - חתימת הסכם שלום עם סעודיה תסייע לביטחון הלאומי, במאבק נגד איראן, אבל תפגע בביטחון הלאומי הישראלי, במאבק נגד גירעון כל המזרח התיכון.
איך פותרים את חידת ההיגיון ומצליחים לסייע לביטחון הלאומי בלי לפגוע בו תוך כדי? בשאלה הזו מתלבטים בשבועות האחרונים שורה של בכירים אמריקנים, סעודים וישראלים הסבורים כי מסיבות רבות ושונות נפתח בעת הזו חלון הזדמנויות ייחודי לחתימת הסכם שלום בין ירושלים וריאד. במקביל, הבינו כנראה פקידים בכירים איראנים ואמריקנים בסבבי שיחות חשאיות שהם מקיימים בעומאן כי בשלה השעה לשורת הסכמות בין המדינות העויינות זו את זו.
בימים האחרונים פרסם "הניו יורק טיימס" שני דיווחים מפורטים (שהח"מ היה אחד החתומים עליהם) על אודות שני המהלכים הללו, שניהם מנוהלים בידי הממשל בוושינגטון ללא מעורבות ישראל, אך בהבטחה של הממשל שישראל תעודכן בכל פרט. בפרטים שהביא הניו יורק טיימס תיאור היקף נרחב של פעילות הממשל, ובמיוחד מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי. הסיבה - הנשיא ג'ו ביידן הורה לאנשים לפעול בנחישות כדי להשיג את שני ההסכמים הללו, כמובן לא בכל תנאי.
בישראל הביטו בתהליך בעוינות גדולה והיו בטוחים כי עצם קיומו של קשר של ערוץ חשאי, וההגעה להסכם שמטרותיו אזרחיות והומניטריות, קידום לקראת מה שנתפס אז, לפני ארבעה חודשים, בידי רבים כבלתי אפשרי - הסכם כלשהו בנושאי גרעין בין הצדדים.
(צילום: שמוליק דודפור)
גם הנתיב השני להתפתחות באזור, יציאת האפשרות לחתימת הסכם שלום בין ישראל וסעודיה היה סתום לחלוטין. מוחמד בן סלמאן תמך בחשאי בהצטרפות מוחמד בן זאיד ואיחוד האמירויות להסכמים, ואף היה נוכח בחלק מהפגישות הסודיות שלהם עם הנציגים הישראלים. גורמים ישראלים ואמריקנים בכירים ניסו לשכנע גם את בן סלמאן לעמוד על הבמה בבית הלבן. הם הציעו לו עסקה מהחלומות - בן סלמאן יקבל בוושינגטון את קבלת הפנים החמה ביותר שהממשל יודע להעניק, לרבות מטחי תותחים ולינה בבלייר האוס, קבלת פנים שעשויה לסייע לו לשקם את תדמית המדינה, ותדמיתו שלו.
אבל בן סלמאן סירב ואמר כי הוא נאלץ להשיב פניהם בשלילה כי אביו, המלך סלמאן, לא יכיר בישראל או יקים עימה יחסים פורמליים עד שלא תתרחש התקדמות משמעותית לקראת חתימת הסכם שלום עם הפלסטינים. הנציגים הישראלים הבינו ממנו כי כל עוד המלך בחיים, אין שום סיכוי להתקדם אלא בדרך זו.
בראיית ארה"ב, מצב מלחמת הצללים בין ישראל ואיראן הולך ומידרדר - האיראנים מעשירים יותר כמות בדרגה יותר גבוהה, כמעט צבאית, ישראל נוקטת פעולות אגרסיביות נגד איראן ושלוחיה והעסק כולו עלול לצאת משליטה. ארה"ב ואיראן לא יכנו את הסיכום המתגבש במילה "הסכם" אלא במילה "הבנות", כדי שלא תצטרך להביא אותם לאישור בקונגרס וכדי לאפשר לבנימין נתניהו לומר כי אין כלל הסכם גרעין חדש.
בישראל עדין מנסים להבין מה הזיז את הנתיב הסעודי קדימה. ישראל קיבלה הודעה כי היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן נמצא בדרכו לריאד, גורם ראשון ברכבת אווירית של בכירים אמריקנים שיצאו וחזרו ובדרך עצרו בישראל או, כמו במקרה של שר החוץ בלינקן בשבוע שעבר, שוחחו במשך 40 דקות עם נתניהו מהמטוס שלהם אחרי הפגישה עם בן סלמאן ופירטו את הדרישות שלו. נתניהו, לפי הניו יורק טיימס שחשף את הפרטים הללו, השיב ברשימת דרישות משלו. נתניהו הקים צוות קטן וסודי שמטפל בעניין: רון דרמר, היועץ לביטחון לאומי, המקורב אליו מאוד, צחי הנגבי וסגנו גיל רייך, לשעבר בכיר במערך הגרעין הישראלי.
ברשימת הדרישות של בן סלמאן אין שום ויתור ישראלי משמעותי בעניין הפלסטינים. אם הוא יקבל מארה"ב את הדברים החשובים שביקש, לא תהיה לו שום בעיה לזרוק את הפלסטינים מתחת למשאית, והדרישה הבולטת ברשימה - פרויקט העשרת אורניום למטרות אזרחיות על הקרקע בריאד.
רונן ברגמן צילום: יאיר שגיאגם אם ביידן יחליט סופית להתהפך ולהפוך לחברו הקרוב של יורש העצר, קשה להניח שכל חבריו הדמוקרטים יצביעו איתו. בנוסף, קשה להניח שארה"ב תלך על ההסכם הנוגד את מדיניותה רבת השנים בלי הסכמה עם ישראל. מצד שני - הוא בדיוק הפוך למדיניות הישראלית ארוכת השנים ‑ שלפיה יש להתנגד בכל תוקף לכל העשרה בכל מדינה במזרח התיכון.
איך פותרים את חידת ההיגיון - מצליחים לסייע לביטחון הלאומי בלי לפגוע בו תוך כדי? איך מנרמלים את היחסים עם הממלכה העשירה בלי שהם יהיו "חוזה שלום עם פצצת זמן", כפי שכינה את המצב גורם מודיעין ישראלי בכיר?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
