בתיק 512 המפורסם הוא הנאשם מס' 17. אפילו לא בעשירייה הפותחת, כמעט סוגר את השנייה. העבירות שיוחסו לו התבצעו לפני כמעט שני עשורים. פעמים רבות הוא ניסה לברוח מהסביבה העבריינית שאליה נולד, התגלגל בין מדינות, התחתן, הפך לאב, ניסה להתפרנס, אך בכל פעם העבר רדף אותו. הפיתויים היו גדולים, העבריינים סביבו היו כריזמטיים, הסמים היו זמינים - וכשהבוס הגדול נפל, הוא נפל יחד איתו. נפל חזק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור "ברומו של אולם":
האולם המבודד, נטול החלונות, העשוי כולו מבטון יצוק, בקומת המרתף של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ידע ימים סוערים יותר. המתחם, שנבנה במיוחד עבור משפט המאה של הפשע המאורגן בישראל – תיק 512 – עומד כעת כמעט שומם. מכשיר המגנומטר כבוי, והמסדרונות הסודיים להעברת עדי המדינה מיותמים. תא העדים המשוריין, שנועד להגן על בכירים בהיררכיית הפשע שהחליטו להעיד נגד חבריהם לשעבר, יכיל תיכף עובד סוציאלי, מדריך נוער ומתנדב במיזם טיפולי.
ספסלי הקהל, שעליהם ישבו, נעמדו, החליפו שיכול רגליים בלחץ וטופפו בציפורניים ארוכות על העץ נשותיהם המודאגות של הנאשמים, כמעט ריק עכשיו. בקצה, גבר ואישה מבוגרים יושבים, האישה מתייפחת. אחרי כל כך הרבה שנים של משפט, הם עדיין באים לראות את אחיהם. כשהוא מוכנס לאולם עם זיפים אפורים וכיפה שחורה, מלווה בשני אנשי יחידת נחשון של שב"ס, הם מנופפים אליו. הוא שולח נשיקה באוויר.
נאשם מס' 17, יעקב בן-שטרית (59), הורשע במסגרת מה שכונה "טרה-תיק 512". המשפט שהתנהל כאן חשף פשע מאורגן תוצרת כחול-לבן, חובק עולם וחסר תקדים בהיקפו, שהחל בראשית שנות ה-2000. הדיונים סיפקו הצצה אל עולם אפל של מעשי אלימות קשים, הימורים בלתי חוקיים, סחר בסמים ובנשק, הלבנת הון ורצח חפים מפשע במסגרת מלחמות השליטה בין הארגונים.
את כל התסריט הזה, שהיה יכול בקלות לשמש כל חברה להפקת סדרות שרוצה להיט בטוח, ביים, בחינו הפסיכופתי ובחיוכו המוטרף, העבריין הכריזמטי יצחק אברג'יל. די היה בשם שלו כדי להטיל אימה שתביא לציות מוחלט מצד מכריו. הסיפור של נאשם מס' 17 חושף כיצד הופך אדם להיות "חייל" של ראש ארגון פשע כמו אברג'יל.
יעקב בן-שטרית נולד בתחתית, בחיפה התחתית, כבן למשפחה דתית בת שמונה אחים ושתי אחיות. תחילה התגוררה המשפחה בשכונת ואדי סאליב, אבל כשהיה בן שמונה עברה לשכונת חליסה הידועה לשמצה. אלימות, סמים והזנחה היו בכל מקום. עד גיל 17 היה תלמיד ישיבה עם פאות ללחייו. אז, בין השאר בהשפעת חלק מאחיו, החל להתערות בסביבה העבריינית ולהסתבך בקטטות.
בן-שטרית חיפש דרך החוצה מהשכונה - ומצא אותה זמנית כשהתגייס לצה"ל. הוא השתתף במלחמת לבנון הראשונה ושירת בסך הכול שלוש שנים וחצי. את החלק האחרון של שירותו הצבאי עשה בבסיס חיל הים באילת, שם גם התפרנס מהשכרת דירות למטיילים.
ההפוגה הזו מהסביבה העבריינית לא נמשכה זמן רב - בן-שטרית חזר אחרי השחרור לשכונה, וגם חזר להסתבך. הוא הורשע יחד עם אחיו בהריגה ונידון למאסר. דווקא בכלא היה נדמה שהוא יכול להשתקם. הוא השלים בגרויות, השתתף בחוג דרמה ואפילו הופיע בפסטיבל עכו, שם ביצע מונולוג מתוך "המלט" של שייקספיר. במאסר הוא גם נתקל לראשונה בבחור צעיר בשם יצחק אברג'יל, אך קשרי חברות או שיתוף פעולה עברייני עימו טרם נוצרו בשלב זה. כשהשתחרר בתום עשר שנות מאסר, לאחר שזכה לניכוי שליש בגין התנהגות טובה, פניו היו לחיים טובים יותר.
התקווה לשינוי התפוגגה מהר. הקִרבה לאחיו ולגורמים עברייניים לא הניחה לבן-שטרית, והוא המשיך להסתבך. הוא נעצר בקזינו שבו עבד אחד מאחיו, ואז הבין כי הוא חייב לעשות הכול כדי לצאת מהשכונה. מיד כשהסתיימה תקופת השליש הוא עלה על מטוס. התחנה הראשונה הייתה ניו יורק, אבל חבר שהכיר מאילת ופגש במקרה הציע לו להצטרף אליו לספרד, שם תכנן להקים עסק.
ב-2002 נולד בספרד בנו, לאחר שנישא שם לחברתו הישראלית. בהמשך, כשהפרנסה החלה לדחוק, עברו לגור בפריז אצל סבתה של אשתו, שעזרה להם עם הילד. הוא היה אז שומר מצוות ועבד בהסעות, בעיקר של אוספי תרומות חרדים, על קו פריז-אנטוורפן. בעיר הבלגית הוא הכיר את הקהילה היהודית והתערה בה, למד צרפתית ובסופו של דבר עבר לגור בה. הוא ניצל את שליטתו בעברית ובצרפתית ועבד שם כמדריך תיירים.
דווקא בעת שהותו באירופה החל העבר של בן-שטרית לרדוף אותו. הוא נתקל בהולנד בנאשם 15, משה מלול, שאותו הכיר מהשכונה. בהמשך פגש גם את י.מ., מבכירי ארגון הפשע של אברג'יל, שלימים יהפוך לעד המדינה הראשון שיפיל את חבריו. משם, הדרך לתפקיד מרכזי בזרוע היפנית של הארגון הייתה קצרה. חברי הזרוע הציפו את יפן בכמות עצומה של סמים. סכומי הכסף האדירים שהכניסו שימשו לרכישת אמל"ח למלחמות הארגון. ב-2014 החליט לשוב לישראל - בחזרה לשכונת חליסה.
שנתיים אחר כך הוא נעצר, והפך לנאשם מס' 17. לאורך המשפט, בן-שטרית חזר וטען שזנח את עולם הפשע ועבר שיקום, שהוא משמש כיום מדריך לילדים בסיכון, שכל הדברים האלה הם בעצם שדים מהעבר ושהוא לא בעולם הזה; שלולא עלה שמו במסגרת חקירה שהחלה כבר לפני יותר מעשור, בכלל הייתה חלה על מעשיו התיישנות; שמאז 2006 לא ביצע שום עבירה, למעט אחרי שנעצר בתיק הזה (אז העביר בתוך האולם, מתחת לאף של כולם, סמים לנאשם 5).
הרכב השופטים לא התרשם. בהכרעת הדין, שהתפרסה על פני 824 עמודים, הורשע בן-שטרית בשלוש עסקאות סמים וגם בתקיפתו של י.מ, במסגרת סכסוך שהיה ביניהם. האירוע, שבו חתך בן-שטרית את גרונו של עד המדינה, הוגדר על ידי האחרון טראומטי, ומה שהביא אותו, מחשש לחייו, לפנות לרשויות בארצות הברית ולפתוח על הבוס.
התובע, עורך הדין ניסים מרום, שהגיע לישורת האחרונה במשפט אחרי שנים של עבודה מאומצת, ביקש לגזור על בן-שטרית עונש כבד - בין 25 ל-34 שנות מאסר. הוא מבקש להחמיר עימו במיוחד משום שמדובר במעשים שנעשו במסגרת פשע מאורגן. "לא מדובר בדג רקק", טענה התביעה. סנגורו, עורך הדין ליאור שטלצר, מבקש "להפריד אותו מהתמונה הגדולה" ולהסתפק בתקופת מעצרו הכוללת, שהיא כמעט חמש שנים. לדיון הטיעונים לעונש הוא הביא שלושה עדים. הם ניסו להיות מליצי יושר לנאשם מס' 17.
ראשון עלה לדוכן העדים צ', עובד ביחידה לטיפול בדרי רחוב בעיריית חיפה. ראשת הרכב השופטים, גיליה רביד, הסבירה לו את חובתו לומר אמת. "ההיכרות שלי עם יעקב היא לא אישית", הוא אמר, וקולו נשמע בקושי באולם. "אתה יכול לשבת במקום לרכון למיקרופון", הזמינה אותו רביד בחביבות. היא כבר שמעה עדויות קשות יותר כאן באולם. ספגה קללות ואיומים. הרשיעה רוצחים. זהו עוד יום במשרד בשבילה.
"ההיכרות שלי עם יעקב היא לא אישית, אני מכיר יותר את המשפחה. אנחנו גרים באותו אזור, מכירים מהעיר מה שנקרא", הוא פתח. "באחד הימים, לפני שבע-שמונה שנים, פנה אליי יעקב למשרד. הוא הביא איתו בחור שנראה כדר רחוב, ביקש שאעזור לו, כמובן שאמר לי תודה, השאיר את הטלפון אם צריך. המשכנו בטיפול של הבחור, והוא קיבל את המענה שהוא צריך לקבל. עם הזמן באמת הייתי צריך עזרה, וח' (אח של בן-שטרית - מ"ש) אמר לי: 'תתקשר ליעקב אם אתה צריך'.
"ביקשתי ממנו עזרה כי זכרתי שהשאיר לי מה שנקרא טלפון פתוח. הרבה מהעבודה שלנו היא עם עמותות ואולמות אירועים. איפה שאפשר לבקש עזרה, איפה שאפשר לתת, אז נותנים, ופה יעקב נכנס לתמונה. הוא שלח צוות שלקח ציוד והביא אותו לאיזה מטופל. אני זוכר עוד איזה משהו. רצינו לעשות למטופלים ערב ראש השנה, משהו גדול, ארוחת ערב, וגם פה יעקב נכנס. הגיע קייטרינג, הגיע אוכל, ארוחת ערב שהאנשים לא ראו בחיים שלהם".
"מה אתה רוצה לומר לסיכום על ההיכרות שלך עם יעקב ועל המעשים שהוא עשה?", שאל אותו עורך הדין שטלצר. "אני זוכר ממנו אדם שמגיע לו שאני אגיע לפה. זה מה שאני זוכר. המשפחה ביקשה ממני לבוא, אני חושב שזה המעט שאני יכול לעשות". "אין לי שאלות נוספות", סיכם שטלצר. "אין לי שאלות לעד", אמרה עורכת הדין מיכל מזור מהפרקליטות.
צ' יצא מהאולם, לא לפני שנופף לעבר בן-שטרית. "בהצלחה!", הוא קרא לעברו. הדלת חרקה בצאתו, כמו בכל פעם שמישהו נכנס או יצא מהאולם. עד לא מזמן הייתה הדלת הזאת שער הכניסה לאחד המשפטים הפליליים המורכבים, המרתקים והחשובים שידעה המדינה. המקום שבו נשפטו אלה שמעשיהם חסרי הרסן הביאו לחקיקת חוק המלחמה בפשע המאורגן. היום, הדלת הזאת זקוקה לשימון.
העד הבא הוא ג'. "אני עובד בעיריית חיפה, מחלקת הרווחה, כמעט 30 שנה. היום אני עובד עם חבר'ה צעירים בגיל 18 פלוס, שנמצאים במצבים כאלה ואחרים. ההיכרות שלי עם יעקב היא במסגרת עבודתי ברווחה. גם אחיו היה מטופל אצלי באחד הפרויקטים, ותודה לאל עשה דרך יפה מאוד. בעבודה שלי אני נעזר בחבר'ה שעושים דרך, שעושים שינוי בחיים שלהם כדי להעביר מסר לחבר'ה צעירים שנמצאים בתחילת דרכם ועוד קצת מבולבלים. אצל יעקב זיהיתי את הרצון באמת לתת מהניסיון ומסיפור החיים שלו כדי להעביר לבני הנוער.
"זיהיתי את הרצון שלו לתת, להעניק, נעזרתי בו לא פעם ולא פעמיים. הוא היה מעביר את סיפור החיים שלו לחבר'ה הצעירים - וראיתי גם איך בני הנוער משתוקקים ונעזרים במה שאמר. הם היו שואלים אותו שאלות, והוא ידע לענות את התשובות הנכונות.
"נעזרתי בו בפרויקט ייחודי שעשיתי, הפעלתי קבוצת כדורגל ככלי טיפולי, ובאמת שגם שם הוא עזר המון. זה לא יסולא בפז לבוא ממקום שלצערי, אלה החיים שהובילו אותו, אבל להשתמש בזה למען מניעה ולמען אנשים צעירים, שלא יגיעו למקומות שהוא היה בהם".
גם לעד הזה אין לנציגת הפרקליטות, עורכת הדין מיכל מזור, שאלות. הלאה, לעד הבא. מהספסל בשורה השנייה קם גבר לא צעיר ועושה את דרכו לתא העדים המשוריין. הוא כבר יודע שעדיף שיֵשב מאשר שיעמוד וירכן למיקרופון. "אני מכיר את יעקב כחיפאי-קרייתי דרך אח שלו יהורם, חבר שלי ובן גילי", הוא התחיל. "הקמנו מיזם בהתנדבות שנקרא 'ליגת האלופות לשכונות', שבו התחלנו לאגד את ילדי השכונות, 'ילדי הברזלים' כפי שאנחנו קוראים לזה, ולתת להם פעילות אחר הצהריים במקום סתם להסתובב".
העד סיפר כיצד נרתם בן שטרית מיד לסייע וגייס בני נוער שהיו על סף תהום למיזם, עד כי "בנינו כמה קבוצות ונהייתה ממש ליגה", וכי "יש שני ילדים שהוא התעקש עליהם, והבאנו אותם ממצב של בתי משפט לנוער לגיוס לצה"ל. לצערי הוא נלקח מאיתנו", מסכם העד, בהתייחסו ליום שבו המושיע של אותם נערים נעצר בעצמו, כשהתפוצצה פרשה 512.
לסיום, בן-שטרית מבקש לומר לשופטים כמה מילים, והם מסובבים את כיסאותיהם המשרדיים מצד אחד של האולם, שם נמצא תא העדים, לצד השני, אל עבר תא העצורים. "אני רוצה להגיד לשופטים שאני מכיר בבעיה, שהורשעתי על עבירות שהיו לפני 18 שנה. עשיתי שינוי מאוד גדול, כל הנאשמים היום אין לי שום קשר איתם, ואני לא מנהל שום קשר עברייני עם אנשים, רק המשפחה שלי דואגת לי.
"איבדתי שתי נשים מאוד חשובות בחיים שלי, ארוסתי שעימה עמדתי להתחתן ואמא שלי, שנפטרה לפני שלושה חודשים. יש לי ילד ששלוש שנים לא ראיתי, האישה לא מסכימה שהוא יבוא לביקור, היום הוא ביחידה מובחרת. אני מבקש מכם, כבודכם, שתתחשבו בי. אל תרחיקו אותי מהחברה". גזר דינו של בן-יעקב יינתן ביום שלישי הקרוב, יחד עם אלה של יתר הנאשמים בפרשה.
