שר החוץ יאיר לפיד על המלחמה באוקראינה
(צילום: לע''מ)
ספק אם מישהו הופתע מכך שהעמדה הישראלית ביחס לפלישת רוסיה לאוקראינה היא גמגום, סתירות ו"הליכה בין הטיפות". זו העמדה של ישראל כלפי כמעט כל עניין בינלאומי, בעיקר כאלה שיש בהם הבחנה אינטואיטיבית בין טוב ורע. בניגוד למה שמספרים לכם, היא לא נובעת משיקולים אסטרטגיים כבדי משקל הידועים רק ליודעי ח"ן, אלא ממה שבני פלד המנוח כינה כבר לפני כמעט חמישה עשורים "מנטליות של ועד קהילה".
במקרה הנוכחי השיקולים הם נוכחותו הפיזית של הצבא הרוסי בסוריה, והתיאום הנדרש להמשך התקיפות של חיל האוויר שם, אל מול הציפייה של ארה"ב שישראל תתייצב לצידה. אלה דברים כבדי משקל, אבל יותר משנה לפני כניסת הרוסים לסוריה, ב-2014, כבר ברח שגריר ישראל באו"ם מהצבעת הגינוי על פלישת רוסיה לקרים, ואז לא היה שום רוסי ליד שום מכ"ם במזרח התיכון. וזו רק דוגמה אחת לכך שהשיקולים הם תירוץ; הפחדנות והבריחה מהכרעה מוסרית הם המדיניות.
בעוצמה הצבאית, הכלכלית והדמוקרטית שלה ישראל היא מעצמה אזורית, בעולם שכבר מזמן אינו דו-קוטבי ואינו מונהג על ידי שתי מעצמות-על. אבל בתודעה של מנהיגיה וחלק גדול מן הציבור שלה היא עדיין ישות קטנה ומפוחדת, המכורה להפעלה של כוח צבאי טקטי, וחוששת יותר מכל מהכרעות לגבי עצמה – אופיה, גבולותיה, עמדתה הערכית. וכך, כל עמדה נמדדת אך ורק בשיקולים נקודתיים של מה ירשה מישהו למטוס של חיל האוויר לעשות או מה יגיד הגוי בבית הלבן, שיקולים שהתוצאה הבלתי נמנעת שלהם היא שיתוק.
אני מכיר לא רע את התיאום בין צה"ל לגורמים הרוסיים בסוריה, ויש לי ספק רב אם יופר בגלל עמדה שכזו. להפך: אפשר להניח שהרוסים יכבדו עמדה ברורה יותר מאשר ניסיון מגושם להתחנף
דוד בן גוריון, שהקים את המדינה על אף חשש מוצדק בהרבה ממה יגידו הגויים, אמר כי "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". בעולם של ימינו גם צדק הוא כוח, ומנגד הפעלת הכוח הפיזי שלא לצורכי הגנה עצמית, שאצלנו זוכה להערצה לא קטנה, מביאה לרוב לשכול ולכישלון: כך היה לברית המועצות ולארה"ב באפגניסטן ולאמריקנים בעיראק; וכך, בסבירות גבוהה, יהיה גם בטווח הארוך גורל הפלישה הרוסית לאוקראינה, שיש יותר מסימן אחד שפוטין נגרר אליה ולא באמת יודע לאן תוביל.
ישראל לא צריכה לקפוץ בראש ואיש אינו מבקש זאת ממנה. היא צריכה לבטא בפומבי ובקול אחיד גינוי להפרה הברורה של הסדר והחוק הבינלאומיים שבעצם הפלישה, ולהצביע בהתאם באו"ם. אני מכיר לא רע את התיאום בין צה"ל לגורמים הרוסיים בסוריה, ויש לי ספק רב אם יופר בגלל עמדה שכזו. להפך: אפשר להניח שהרוסים יכבדו עמדה ברורה יותר מאשר ניסיון מגושם להתחבא ולהתחנף.
החנופה הישראלית וההתנאות של בנימין נתניהו ביחסיו המיוחדים עם ולדימיר פוטין לא הועילו לישראל בדבר, כשנשיא רוסיה ישב לסדר את סוריה שאחרי המלחמה. לידו ישבו בחדר נשיאי איראן וטורקיה, מדינות שאין בינן לבין רוסיה חיבה מיוחדת אבל יש להן עוצמה והשפעה, שהרוסים נזקקים לה כדי לייצב את משטר אסד. ככה נוהגות מדינות.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןאבל יותר מזה, עמדה ברורה בעניין אוקראינה צריכה להיות תחילתה של מדיניות, ולא פחות מזה של שינוי תודעה פנימי. חלקה של ישראל הוא עם הדמוקרטיות ועם העולם שמעדיף דיפלומטיה על הפעלת כוח שלא לצורכי הגנה עצמית. מעמדה של עוצמה, הנובעת מכך שהיא מוכנה גם לעשות סדר בתוכה עצמה ולעמוד בערכים שהיא מאמינה בהם, היא נוקטת עמדות ומכוננת השפעה בעניינים אזוריים ועולמיים.
זה איננו אידיאליזם מנותק מהמציאות, אלא להפך - הריאל-פוליטיק האמיתי, הדרך היחידה להיות חזקים מבפנים ומבחוץ.
- עפר שלח היה חבר ועדת החוץ והביטחון, והיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
