בצל ההסלמה בלחימה מול חיזבאללה, פיקוד העורף האריך הערב (שני) את ההנחיות הקובעות כי לא יתקיימו לימודים מקו חיפה וצפונה גם ביומיים הקרובים (עד רביעי כולל). לנוכח המצב, הורים רבים נאלצים להישאר בבית עם הילדים, שמוצאים את עצמם שוב מחוץ למסגרות החינוכיות, וחוזרים ללמידה מקוונת, כמו בתקופת הקורונה.
עבור חלקם זו מציאות מוכרת, שכן מדובר במפונים מאז אוקטובר לאזור אחר, לכאורה מוגן יותר. אולם עבור ילדים רבים, מאזור חיפה, עמק יזרעאל והגלבוע, ש"הצטרפו" למעגל הירי של חיזבאללה, מדובר במציאות חדשה לגמרי. הורים מספרים שעבור ילדים שגדלים באזורים אלו, למשל בקיבוצים שריד והסוללים, או בגלבוע, אזעקות הן דבר חדש, כמו גם הריצה למקלטים או לממ"ד - במידה ויש. שוחחנו עם כמה הורים ששיתפו על החשש "שהנורא מכל יקרה. הכי גרוע זה כשהילדים שלנו יתרגלו למציאות החדשה שנכפתה גם עלינו".
"מאז שבת - הילדים בעוצר יציאות"
משפחת אמיר-בן הרצל פונתה מקיבוץ שניר שבאצבע הגליל לקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. אורי בן הרצל, סמנכ"ל פיתוח עסקי במיגל - מכון מחקר בקריית שמונה, וגל אמיר, מעצבת ומרצה לעיצוב גרפי ברופין ובמכללת כנרת, הם הורים לארבעה ילדים: גוני בת השמונה, נטע בן ה-11, אלה בת ה-14 ודור בן ה-17. גל סיפרה על המצב החדש: "אנחנו מאוד קרובים לרמת דוד כך שהתרגלנו לצלילים של המראות מחרישות אוזניים של מטוסי הקרב. אבל מאז שבת בלילה חווים גם אזעקות באזור. כרגע אין מסגרות חינוכיות, הילדים לומדים למידה מקוונת בזום". היא מוסיפה כי "אומנם זה דור מתורגל מאז הקורונה, וגם דור שחווה היטב את המלחמה בצפון, משם פינו אותנו, הנה עכשיו אנחנו שוב בסיוט הזה".
לדבריה, "אורי ואני למעשה עושים תורניות. הוא היה עם הילדים עד אתמול, ואז נאלץ לטוס במסגרת תפקידו לנסיעה דחופה לספרד, אז אני עכשיו עם הילדים אחרי שבעצמי חזרתי מנסיעת עבודה בארה"ב. אין מצב שאנחנו משאירים ילדים לבד בבית אפילו לא לרגע אחד במציאות קשוחה שכזו. אורי השתחרר ממילואים רק לפני חודש, אחרי שירות של 10 חודשים במילואים, ומיד חזר לעבודתו. לילדים, ללמוד שוב בזום זה לרכוש מחדש מיומנות לימודית שונה מלשבת בכיתה וזה לא פשוט עבורם".
גל מוסיפה כי "זה גורם להיעדרות של הורים ממקום עבודתם, כי לא ניתן להשאיר ילדים בבית במצב כזה. תודה לאל, דבר אחד מנחם את הילדים ואותי שיש לנו כאן בבית ממ"ד, מה שאין בקיבוץ שניר. כאן הילדים יודעים שיש להם דקה להגיע לממ"ד, ממש פריבילגיה לעומת מה שחווינו בקיבוץ שניר תחת אש. בשורה התחתונה, הילדים בעוצר יציאות מהבית ממוצאי שבת. אין להם מפגשים עם בני גילם וזה מתסכל. לצערי הרב, קשה לאמר את זה אבל הכי מפחיד שהילדים מתרגלים למציאות של מלחמה. בשלב הזה הם מתפעלים את האירוע, מסתכלים על המצב בצורה פרקטית ועניינית ולא עסוקים בפחד, והשאלה שחוזרת כל יום מאז שפינו אותנו – מתי כבר נחזור לבית שלנו? זו שאלה טובה שאין לי כאמא תשובה לתת לילדים שלי".
"מציאות של מלחמה"
משפחת רוזין מתגוררת בקיבוץ הסוללים שבעמק יזרעאל. אלעד, מהנדס מים עצמאי עובד עם חברת מקורות, ואילי, מהנדסת שמתמחה במערכות גזים, שניהם בני 45, הורים לשלושה בנים: יאיר בן ה-13.5, אלון בן ה-11.5 ואופק בן השבע. אילי משתפת כי "מאז שבת בלילה חווינו אזעקות, בלי מסגרות חינוכיות והילדים בבית. בזמן שאנחנו מדברים שוב אזעקות בחיפה, והבומים נשמעים כאן ללא הפסקה. מציאות של מלחמה". היא מוסיפה כי היא עם הילדים, "כדי שבעלי איכשהו יצליח לעבוד מהבית. אני גם נעזרת בבייביסיטר, שהיא גם חברת קיבוץ ולמזלי היא סטודנטית וכרגע אין לימודים. זה מסייע מאוד". גם למשפחת רוזין יש ממ"ד בבית, "אבל יש חברי קיבוץ שאין להם ממ"ד", היא אומרת.
"הילדים שלנו לא מתורגלים במציאות של אזעקות, עבורם זה חדש לגמרי. צריך לתווך לילדים שלא מכירים מציאות שכזו שאין מה לפחד ואנחנו איתם. אבל זה המחיר, הורים לא יכולים להשאיר ילדים בבית גם אם יש ילד גדול יותר. חייב הורה בבית, נקודה. הילדים שלנו לא מבוהלים אבל לא מפסיקים לשאול שאלות ולא להכול יש לנו תשובות. לשני הילדים הגדולים יש למידה מקוונת מהבית. לצערי אין דד-ליין למלחמה בצפון, וזה אומר ששוב אנחנו במציאות של אי-ודאות באשר לעצמאים, פרנסה. לצערי אנחנו לא סומכים על הפיצויים של המדינה. כבר חווינו ימי קורונה - והבטחות לחוד ומעשים לחוד".
גם משפחת פרנקל ממעלה הגלבוע מתמודדת עם המציאות החדשה שנכפתה על תושבי הצפון. אוריה, מנהל מחלקת חינוך, קהילה והסברה באיגוד ערים כינרת, ואשתו מור, אדריכלית במקצועה וכעת בחופשת לידה, הם הורים לשלושה ילדים: גוני בת השש, שעלתה השנה לכיתה א' ובקושי הספיקה ללכת לבית ספר וכבר חוותה אזעקות והועברה ללימודים בזום; נטע בת השלוש, וכינר, בן שלושה חודשים וחצי. "יום אחד כבר חווינו בלי מסגרות", הם מספרים, "מאחר שאנחנו מתגוררים במעלה הגלבוע, עם הטבע כאן מסביבנו, נשארים בסמוך לבית, למרחב המוגן כמובן". לדברי אוריה, "ברור שברגע שמתקבלת ההחלטה להשאיר את הילדים בבית בלמידה מרחוק, אני נשאר בבית לעזור למור, אתמול עבדתי מהבית. מקווה שמחר אוכל לקפוץ למשרד בכינרת, וגם בו לא כולם מגיעים כרגע לעבודה בשל המצב. נקווה שזה לא יהיה ארוך מדי".
