לפני מספר שבועות, בזמן שעו"ד ליעד ורצהיזר, 40, חיכתה בבית המשפט העליון לדיון באחד מהתיקים שלה, ניגש אליה עורך הדין של הצד השני. במה שנראה כמו סצנה שבקלות יכולה להיכנס ל"אלי מקביל", הוא אמר לה בטון מתנשא "ראיתי שהתחלת לדבר על 'חתונה ממבט ראשון'". ורצהיזר לרגע התבלבלה, "אבל אז עניתי לו 'כן' בגאווה", היא משתפת. "שתדעי לך שכולם רואים 'חתונמי', גם מי שלא יודה בזה. וכל מי שמודה בזה רוצה לדבר על זה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ורצהיזר היא סוג של הגרסה המודרנית והמצחיקה של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ביום היא עורכת דין לוחמת צדק המתמחה בליטיגציה מסחרית, תביעות ייצוגיות, משפט ציבורי ולשון הרע. בלילה היא אומנם לא מבתרת איברים, אבל היא קורעת את הבטן מרוב צחוק בפודקאסט שלה "חתונמיות", שבו היא והעיתונאית טליה לוין מלהגות על "חתונה ממבט ראשון" ומנתחות את הפרקים עם הרבה הומור שנון וציניות ששמורה לרווקות תל-אביביות שיודעות דבר או שניים על עולם הדייטים.
6 צפייה בגלריה
''אני מרגישה מספיק בנוח עם מה שאני עושה ועם מי שאני''. עו''ד ליעד ורצהיזר
(צילום: לירון ויסמן)
ורצהיזר לא מכחישה שבהתחלה היו לה מחשבות שההתעסקות בזוטות מענגות כמו תוכנית ריאליטי עלולה לפגוע ברצינות שהיא אמורה לשדר, "אבל בסופו של דבר אני מרגישה מספיק בנוח עם מה שאני עושה ועם מי שאני, ואם מישהו לא מבין שבני אדם הם יצורים מאוד מורכבים שיכולים גם לאהוב את העבודה הרצינית שלהם וגם לאהוב טראש – מה אני יכולה לעשות?"
באופן כללי נראה שורצהיזר מעדיפה לסמן מטרות ולהגיע אליהן מאשר לתת לחששות או למחשבות על מה יגידו להסיט אותה מהדרך. בילדותה נהגה לצפות יחד עם סבא שלה בפרקים של "חוק וסדר" וכבר אז ידעה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. משם המסלול כבר היה סגור: היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ואת ההתמחות השלימה בבית המשפט העליון. "בשלב הזה חשבתי שאני הולכת לעבוד במגזר הציבורי או עמותות, אז גם עשיתי תואר שני ב-NYU ושם התמקדתי זכויות אדם, פמיניזם, פילוסופיה של המשפט וכדומה. בעצם שום דבר שקשור למשפט מסחרי".
אחרי עבודה קצרה יחסית במשרד המשפטים, ביחידה להסכמים בינלאומיים, ורצהיזר איבדה את הפנטזיה הרומנטית שהייתה לה לגבי המקצוע. "הייתי מאוד מאוכזבת מהחוויה כעובדת מדינה, ואז חברה אמרה לי לנסות לעבוד קצת במשרדים המסחריים, היא שכנעה אותי שזה לא כל כך נורא. הלכתי לריאיון במשרד גולדפרב, זליגמן ושות' ואמרתי 'יאללה, ניתן לזה צ'אנס'. עסקתי בעיקר בסכסוכים מסחריים ותאגידיים, ושם התאהבתי בליטיגציה". בהמשך עברה למשרד של יגאל ארנון ושות', ואז גם התחילה לעסוק בתביעות ייצוגיות, שהן חלק גדול מהעבודה שלה גם כיום. "אבל בדרך כלל ייצגתי את הנתבעים, כי זה מה שמשרדים גדולים עושים, והיום אני מייצגת בעיקר את התובעים. אחרי כמה זמן שם הבנתי שהאופי שלי לא מתאים לעבודה כשכירה. הרגשתי שאני משקיעה המון אנרגיות בפוליטיקה הפנים-משרדית שאני לא אוהבת, והחלטתי לפתוח משרד משלי".
צריך הרבה אומץ לעזוב משרד גדול ולפנות לדרך עצמאית, ועוד היית די צעירה.
"זה הצריך אומץ בגלל שלא הייתה לי תוכנית ברורה. פשוט הרגשתי שהגיע הזמן. אז זה היה מלחיץ, ובכלל להיות עצמאי זה דבר מלחיץ, במיוחד בישראל, אבל זה גם מאוד מספק. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, אני בוחרת רק תיקים שאני רוצה לעסוק בהם ומושקעת בכל תיק ותיק, אז מבחינתי זה שווה את זה".
אחד התחומים שעליהם נלחמת ורצהיזר באופן עיקש הוא הפרסום הסמוי ברשתות החברתית. היא הגישה יחד עם עורכי הדין אוהד רוזן וחגי קלעי תביעה ייצוגית נגד כמה חברות מסחריות (ובהן תכשיטי פנדורה ומותג האופנה דיזל) על כך שהעלו פוסטים פרסומיים בשיתוף משפיעניות ללא גילוי נאות. "זה תחום שמאוד מציק לנו, שהוא מאוד פרוץ. יש חוק, אבל גם יש תחושה של מערב פרוע", היא מסבירה. בתיק נוסף שלה שזכה להתעניינות התקשורת היא הגנה על עמותת "חוזה חדש", המוכרת כמי שארגנה את הפגנות "קריים מיניסטר", בתביעת דיבה של ח"כ מיקי זוהר, שהגיעה בעקבות ציוץ שבו נכתב: "מיקי זוהר הוא חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו". בית המשפט דחה את התביעה, וח"כ זוהר בחר לערער.
"מה שמיקי זוהר ניסה לטעון זה ש'קריים מיניסטר' אמרו את זה כפשוטו, ומאחר שהוא לא חבר בארגון פשע מדובר בשקר, אבל לטעמי ברור שזו צורת דיבור. למשל בתיק שלא שלי, של נתניהו נגד אולמרט, אני חושבת שאולמרט יכול להגיד עליהם שהם משוגעים, כי אולמרט לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג ואף אחד לא חושב שהוא מומחה לבריאות הנפש אז ברור שזו הבעת דעה, לא מסקנה מקצועית, ולכן לדעתי זה בגבולות חופש הביטוי. זו משום מה לא הטענה שלו, אגב - אולמרט דווקא מנסה לטעון להגנת אמת בפרסום, ולהוכיח את הנכונות של האמירות".
יש תביעות שאת תסרבי לקחת כדי לא להיות מזוהה פוליטית עם צד מסוים, או בגלל שהן מנוגדות לאג'נדות שלך?
"זה פחות חשוב לי מה הצד שלי. אם משפטית הם צודקים – אני אייצג אותם. אני מאמינה במנגנונים נכונים. אם, למשל, ממשלה שאני תומכת בה החליטה על מינוי שאסור לעשות אותו מבחינה חוקתית, אין לי שום בעיה לייצג נגדה, כי אני מאמינה שהמנגנונים האלו נועדו להגן עלינו לא רק כשזו ממשלה שאני לא אוהבת, אלא גם כשזו ממשלה שאני אוהבת. אני מאמינה גדולה בחשיבות של הליכים תקינים. אני חושבת שזה טוב לכולם - היום אתה רוב, מחר אתה מיעוט. אני מאמינה ש'קריים מיניסטר' יכולים להגיד שמיקי זוהר הוא חבר בכיר בארגון הפשע של נתניהו. אני חושבת שזה נכון משפטית, לא סתם כי בא לי. וזה נכון גם אם היו אומרים הפוך.
"כולם חוסמים ברשתות – גם מימין וגם משמאל. וגם ללפיד אסור לעשות את זה, וגם לנפתלי בנט אסור וגם לבנימין נתניהו. חופש הביטוי בארץ חל גם על ביטויים שאנחנו יכולים לחשוב שהם מגעילים ודוחים ומזעזעים. הוא לא נועד לביטויים שנוחים לבריות, אלו לא צריכים הגנה. רשתות חברתיות הן כיכר העיר, זו הצורה שבה אנשים מתבטאים היום, ומן הסתם אנשים מעוניינים להתבטא דווקא בעמוד של נבחר הציבור, לא בעמוד שלהם שאותו אף אחד לא רואה. זה בדיוק כמו להפגין לו מחוץ לבית. היום היד של נבחרי הציבור קלה על החסימה. גלית דיסטל, למשל, חסמה את כל מי שעשה לייק למשהו שמישהו כתב על הבן שלה. זו השתוללות".
אבל אם מישהו יכתוב עלייך משהו שלא ייראה לך, את תוכלי לעשות לו הייד.
"אני אדם פרטי, אף אחד לא מממן אותי, ולכן בחשבון הפרטי שלי אני יכולה לעשות הייד ולחסום את מי שבא לי, ואני באמת חוסמת כל ביטוי שוביניסטי או סתם מזלזל. אבל נבחר ציבור, שאני משלמת את משכורתו והוא עובד בשבילי, החשבון שלו לא פרטי. אם, למשל, החשבון של יאיר לפיד היה כזה שהוא מעלה בו רק תמונות משפחתיות ולא משתמש בו כדי להעביר מסרים לציבור, אז אפשר היה להגיד שזו הספירה הפרטית שלו והוא זכאי גם לספירה פרטית. זה כמו שאת לא יכולה להפגין בתוך הבית שלו. אבל זה שדודי אמסלם מעלה מדי פעם תמונה של חריימה לא הופך את החשבון שלו לפרטי. השיח בחשבון הזה שייך לציבור, והשיח בחשבון הזה הוא חשוב. זה לא שאני אוהבת שמשתמשים בשפה מגעילה, אני חושבת שהשיח צריך להיות יותר נעים ומכבד, אבל המבחן הוא לא מה אני חושבת, וגם לא מה שדודי אמסלם, יאיר לפיד או גלית דיסטל חושבים שנעים וטוב, זה לא שלהם בכלל, זה מופקע מהם, זה ציבורי. זה מה שאנחנו מנסים להגיד, ומבקר המדינה אמר את זה יותר מפעם אחת. בארה"ב זו הפסיקה ואנחנו גם נגיע לשם, אבל לצערי עוד מערכת בחירות תעבור עלינו בלי שייתנו כללים מנחים".
בשנים האחרונות, ורצהיזר שמה לעצמה גם את הטיפול בהדרת הנשים כנושא ברשימת המטלות שאותן היא מעוניינת לסמן ב-וי. "בעיניי, הפרדה זה שם מכובס להדרה. זה משהו שלא היה בעבר, ובשנים האחרונות, כביכול בשם הרב-תרבותיות וכיבוד אורחות-חיים, אנחנו יותר ויותר מאפשרים את הפרקטיקה הזו, שאני חושבת שמאוד פוגעת בנשים. תמיד אומרים לי 'את לא מבינה בהלכה', וזה נכון, אבל אני יודעת שאין איסור הילכתי לגבר ולאישה להיות באותו חדר אם זה לא ביחידות, ולכן אין סיבה הלכתית לשים מחיצה בהרצאה, או להושיב נשים בסוף באוטובוסים".
באופן גורף? כי נגיד יש מקומות שבהם זה מתאים לרוב הציבור, למשל במכללה שמורכבת ברובה מאוכלוסייה דתית.
"אנחנו חיים במדינה דמוקרטית שחרתה על דגלה כמה וכמה ערכים, בהם שוויון, ולכן העדפות של ציבור מסוים הן לא חזות הכול. יש לנו אמנה חברתית. אם נגיד מישהו מחליט שלא בא לו ללמוד עם ערבים, המדינה הייתה מאפשרת לו? יש ציבור בארץ שרוצה להתחתן עם כמה נשים. זה מה שהם רוצים, ונגיד שזה מה שהנשים היו אומרות שהן רוצות אם היית שואלת אותן, אבל אני לא מאפשרת את זה".
ומה עם חופש דת?
"אני לא חושבת שצריך לכפות על הציבור הדתי רחצה בחוף מעורב, בגלל צנעת הפרט. הרי ברור לי שגבר ואישה דתיים לא יכולים להיות ביחד בבגדי ים. אני לא ג'יהאד של זה. אבל יש לנו נטייה בשם הכבוד כביכול לזרוק את הנשים ראשונות מתחת לגלגלי האוטובוס, והפרדה זה כמו אבן שאת זורקת לאגם ויש אדוות – יש לה נטייה להתפשט. זה לא יודע שובע. והכול, לכאורה, בשם הפלורליזם והרב-תרבותיות. אם נקצין, יש תרבויות שבהן מילת נשים מקובלת, אז פה יש איזה דגל שחור שלא מאפשרים פגיעה בגוף של אישה, אבל למה זה לא תקף כשזה נוגע לכבוד של אישה? המסקנה הכי מפחידה מפסק הדין נגד הפלות בארה"ב היא שהתהליכים האלו לא הולכים רק בכיוון אחד, אלא גם הפוך. אם חשבנו שזכות האישה על גופה זה כבר משהו ברור, אנחנו רואות ש-50 שנה אחר כך אנחנו הולכות ברוורס. אסור לנו לקחת כמובן מאליו את החופש ואת השוויון. צריך להמשיך להילחם על זה".
אז אם יש הופעה שמתרחשת בביתר והיא מופרדת לבקשת הנשים שרוצות לרקוד – זה גם לא בסדר?
"זה כבר איסור הִלכתי. זו לא העדפה. אז אם הנשים רוצות לרקוד, לא הגברים, אני לא אגיד להן לא. אבל למה צריך הפרדה בהרצאה או הצגה? גם משפחות חרדיות רוצות לפעמים ללכת להופעות ביחד. צריך לזכור שיש גוונים גם בפרשנות של הפוסקים. מה שהוא ליבה של ההלכה בוודאי שצריך לאפשר בשם חופש הדת, אבל ההקצנה מתאפשרת כי מאפשרים אותה. חרדים בארה"ב נוסעים באוטובוס כמו כולם והולכים להשכלה גבוהה כמו כולם כי האופציה למסלול נפרד לא קיימת. פה מאפשרים, ואז, אם יש מסלול בהפרדה שנחשב ליותר צנוע, תרבותית וחברתית את תהיי מחויבת ללכת אליו. ואז יגידו 'הן רוצות'".
ואם המחיר הוא שהחרדים יסתגרו בתוך עצמם?
"השילוב של חרדים הוא מטרה מאוד חשובה, אז אפשר לחשוב איך לעשות את זה, למשל אם יש בלימודים תכנים שהם יותר שיתופיים וחושפניים, אפשר להפריד אותם ספציפית. אבל הם צריכים לזכור שבסוף הולכות להיות נשים, גם אם הם ילמדו בהפרדה - הם בסוף יצטרכו לעבוד עם נשים. אני מאמינה שאנחנו עושים עוול בזה שאנחנו 'מכבדים', כי אני מונעת מהם את השילוב בסוף".
ההדרה וחוסר השוויון יושבים לוורצהיזר על פצע פתוח. בניגוד לסדרות המשפט האמריקניות שעליהן גדלה, ושבהן דואגים עבורנו לייצוג מגוון ופוליטיקלי קורקט, המציאות שאותה היא פגשה בבתי המשפט ובמשרדים עדיין מונוטונית להפליא. "בהמון ישיבות בעולם העסקי את יכולה להיות האישה היחידה בחדר. היום אני כבר לא מרגישה צורך מיוחד להוכיח את עצמי, כי מי שמגיע אליי יודע מי אני, אבל בעבר יכולתי לשבת בפגישה עם עורך דין שבאותו מעמד ובאותו ותק כמוני, אבל אני הייתי צריכה 'לקנות את החדר'. הסתכלו עליו ודיברו איתו, ורק אם אמרתי איזה משפט חכם, פתאום הסתכלו עליי וחשבו 'אה, היא מבינה על מה היא מדברת'. וזה קורה לכולן. הפער לאט-לאט נסגר, אבל אני חושבת שהוא עדיין קיים ולכן אני חושבת שלא צריך להפסיק להתעסק בשוויון בין המינים, כמו שלא צריך להפסיק להתעסק באפליה עדתית כי היא עדיין קיימת. היו פה דורות של הסללות וזה לא ייגמר כל כך מהר, זה משהו שעדיין צריך לעבוד בו".
אל עולם הפודקאסטים היא הגיעה עוד לפני שזה היה סמל סטטוס לכל מי שרוצה שיתייחסו אליו ברצינות. היא התחילה עם "הפודקאסט המשפטי", מתוך רצון להתעסק בסוגיות משפטיות שמעסיקות את כולם באופן שהוא מצד אחד מקיף ומצד שני מדבר בגובה העיניים, גם למי שלא מגיע מהתחום. במקביל להקלטות של ''הפודקאסט המשפטי'', ורצהיזר התארחה בפודקאסט "חסינות על הפרק" שליווה את התוכנית "הישרדות". "ראיתי כמה זה כיף, והם הראו לי עם איזה ציוד אפשר להקליט מהבית. קניתי את הציוד בהשקעה לא כזו גדולה, ובאותו רגע אמרתי לטליה 'בואי נעשה פודקאסט על 'חתונמי''', כי אנחנו גם ככה חופרות על זה. לשמחתי היא מיד הסכימה. יש לנו רק כלל אחד: אנחנו לא מדברות על 'חתונמי' לפני ההקלטה. אנחנו יכולות לשבת שעתיים ולקשקש, אבל עד שאנחנו לא פותחות את המיקרופון אנחנו לא מדברות על התוכנית".
אתן חושבות איך להתרחב עם זה? אולי גם לתוכניות אחרות?
"יש לנו שאיפה לעשות פודקאסט על יחסים, כל פעם עם אורח אחר שמבין בזוגיות, אבל זה עוד בעבודה".
6 צפייה בגלריה
לדבר על סוגיות משפטיות בגובה העיניים. עם בן כספית ב''פודקאסט המשפטי''
(צילום: אלבום פרטי)
כשאנחנו מתחילות לדבר על "חתונמי", קצת קשה להתעלם מהפיל שבחדר או לנסות להחליק אותו שמאלה. לכן אין ברירה אלא לשאול האם יש אפשרות שהעניין הגדול שלה בתוכנית, כמו גם של לוין, נובע מהעובדה ששתיהן עדיין שוחות בבריכת הרווקות התל-אביבית. "חד משמעית", ורצהיזר עונה בלי מבוכה. "אומנם כל העונה הקודמת שהקלטנו הייתי בזוגיות, אבל עדיין זכרתי מה זה להיות רווקה. הייתי רווקה הרבה שנים, זה לא רחוק ממני בשום צורה. עכשיו, בתחילת העונה הייתי שוב רווקה, וטליה גם חיה את העולם הזה. זה נורא מצחיק אותנו לחשוב איך היינו מתנהגות בסיטואציות האלו. בשיח שביני לבין טליה אנחנו יודעות לצחוק על עצמנו. אנחנו יודעות שאם היו מדליקים עלינו מצלמה כולנו היינו יוצאים מטופשים וחרדתיים ואומרים מלא שטויות. אנחנו שופטות אותם וצוחקות עליהם, על מה שהם אומרים ועושים ולובשים, אבל הכול מתוך הנחה שאנחנו היינו יוצאות מטופשות באותה המידה ושאנחנו לא מבינות כלום".
ורצהיזר משתפת שפנו אליה ואל לוין בהזמנה להשתתף בתוכנית, "אבל עבורי זו חשיפה גדולה מדי. כמה שאני מדברת על עצמי, גם בטוויטר, אני חושפת את מה שאני בוחרת, ואלו הצצות קטנטנות. אני אף פעם לא חושפת את המקומות הזוגיים. המקומות שבזוגיות הם הכי חשופים ואינטימיים שלנו. אף אחד לא מכיר אותך באופן הזה, לא ההורים ולא החברים הכי טובים. אף אחד לא יודע איך את מתנהלת בתוך המרחב הקטן שבינך לבין בן הזוג, אז להכניס לשם מצלמה?".
אז את חושבת שהמשתתפים הולכים מתוך נואשות או מתוך הרצון להיחשף?
"אני לא חושבת שזה הרצון להיחשף, ואני גם לא אוהבת שאומרים נואשות. אני נותנת לאנשים שמאחורי התוכנית את הקרדיט על זה שהם מסננים החוצה את האנשים שבאים בשביל החשיפה - אנחנו קוראות לזה 'קוד קופון' - כי אחרת זה לא יהיה מעניין. אנחנו רוצים לראות דינמיקה אמיתית. אני חושבת שלאנשים שהולכים לתוכנית יש מבנה אישיות מסוים, ואני חושבת שהם מאמינים שבכל מקרה זה יפתח להם את צ'אקרת הזוגיות. שגם אם זה לא יהיה האדם ששידכו להם – שזה רוב הסיכויים לפי ההיסטוריה – בכל זאת הם יצאו לעולם וכולם ידעו שהם רווקים, ונחשף פן מהאישיות שלהם. נגיד ניצן שיק מהעונה הקודמת, שאני מתה עליה, היא כאילו אנטיתזה לטיפוס שילך לתוכנית כזו, אבל הייתה קורונה והחיים שלה נתקעו, אז היא אמרה - יאללה, מה יכול להיות?"
אבל לא תמיד החשיפה מחמיאה.
"נכון, אבל הם לא חושבים שזה יהיה לא מחמיא כשהם הולכים לשם".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו היינו יוצאות מטופשות באותה המידה''. מימין: עו''ד ורצהיזר, טליה לוין וניצן שיק
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי העונה הקודמת תבע המשתתף איתמר עמי את האתר "פוליטקלי קוראת" ואת הכתבת שני קדר על סכום של רבע מיליון שקלים בגלל פוסט שהיא כתבה, שבו היא טענה שהוא נוהג באלימות כלפי "כלתו" לתוכנית. עבור ורצהיזר מדובר בשידוך משמיים בין שתי האהבות שלה: סוגיה משפטית ו"חתונה ממבט ראשון".
"בעיניי זו תביעה מזעזעת", היא אומרת בהתלהבות. "אני חושבת שזה לגיטימי להביע דעה על מישהו שמופיע בריאליטי בפריים-טיים. זה ברור שזו דעה אישית. אם אני, דרך הפריזמה המאוד מצומצמת שלי, רואה אותך כאלים – אז מה? אני חושבת שהביקורות הגזימו איתו, אבל אני חושבת שהוא הלך למהלך תקשורתי לא נכון. הוא היה צריך להבין שעוד שנייה הוא לא יעניין אף אחד, ולתת לזה לעבור. אנשים צריכים להבין את זה כשהם הולכים לריאליטי. אני לא אומרת שאין גבולות, אנחנו צריכים להיות בני אדם, גם עליי אנשים אומרים דברים נוראיים בטוויטר, מפעילים מלא אמוציות מבלי שמכירים אותי בכלל, אז אנשים שהולכים לריאליטי צריכים להיות מוכנים לזה ולא להתרגש".
אז יאללה, הגענו לשלב ההימורים.
"אנשים כל הזמן מנסים לתת לי ספוילרים, ואני מנסה להימנע מהם. אני מהמרת שמן הסתם קטיה וליאור ביחד, וגם עידית ורפאל, הם חמודים נורא ואני אשמח אם הם יישארו ביחד. אני חושבת שכל מה שהם צריכים זה אלכוהול. הם כל הזמן מדברים על 'הבעיה' - לכו לבר, תשתו מלא ותפתרו את הבעיה".
