סרן אייל מבורך טויטו (22), מפקד מחלקה בגדוד 202 של הצנחנים, ממושב בית גמליאל, נפל אתמול (שני) בקרבות במערב חאן יונס - במסגרת המתקפה האוגדתית של צה"ל שהביאה היום לכיתור העיר חאן יונס. אמו של אייל, שירי, סיפרה הבוקר בריאיון ל-ynet Live כי בנה "האמין במה שעשה, אהב את מה שעשה - והלך שמח ומאמין בצדקת דרכו", וחברו אורי קווינט סיפר כי אייל היה אדם ש"כל הזמן שם את החברה, החיילים, והאנשים לפניו".
שירי, אמו של אייל, מספרת: "הוא האמין במה שעשה"
( צילום: טל אזולאי)
אמש הובא אייל למנוחות, אחרי שנפל בקרב מירי RPG לצד שני קצינים בגדוד. רבים מתושבי יבנה והסביבה ליוו את המשפחה והחברים בדרך אל החלקה הצבאית בבית העלמין בעיר. בשלושת החודשים האחרונים אמר מוטי, אביו של אייל, קדיש עבור הנופלים והנרצחים שלא היה מי שיאמר עליהם קדיש. "כשהוא יצא להפוגה של הצנחנים הוא כל כך הרגיע אותי. הרגשתי שעברתי את זה. הוא סיים את שג'אעיה - קן הצרעות - ופשוט הרגיע שהכול בסדר", סיפרה האם.
אייל לא היה בבית במשך 80 יום, עד ההפוגה שאליה יצאו לוחמי הצנחנים. הוא נותר בבסיס עוד לפני 7 באוקטובר, ומאז לחם - גם בתוך הרצועה. "הוא היה 45 ימים בעזה, לא היה לי יום ולא היה לי לילה. הייתי ישנה עם עין אחת פקוחה, עין אחת עצומה, מחכה לדפיקה בדלת, לא נושמת, משותקת מפחד ומחרדה", סיפרה שירי. "אחרי זה, האחים שלו הרגיעו אותי. ממש לא דאגתי. אפילו אתמול לקראת הבשורה לא חשבתי שזה אפילו הכיוון".
לפני הגיוס, אייל, בן להורים שיצאו לשליחות של שלוש שנים באוקלנד שבארה"ב, החליט לטוס לשנת שירות מטעם הסוכנות היהודית. "זו סגירת מעגל כזאת. הוא היה בבולטימור, עם קומונה של 8 חברים מדהימים, משפחה. הוא היה מאומץ על ידי שתי משפחות בבולטימור. אתמול האימהות יצרו איתי קשר, הרגישו שאיבדו גם הן ילד. הייתה בו אבקת קסם של לב, אהבה, פירגון ועין טובה. הוא לא אמר דבר רע על אף אחד - ובטח לא על מדינת ישראל או על הצבא. הוא רצה להתקדם, ראה עצמו כאיש צבא והאמין בדרך. הוא לא דיבר על להגיע הכי רחוק, אבל הוא בוודאי היה רוצה להתקדם הלאה".
מתי הייתה השיחה האחרונה?
"ביום חמישי האחרון. הוא התקשר אחרי שלושה שבועות שלא שמענו ממנו. זו הייתה שיחה מקסימה ומרגשת. העלינו לשיחת ועידה את האחים שלו. פשוט הייתה שיחה מדהימה. אני שמחה שזו הייתה השיחה האחרונה המשפחתית שלנו. הוא התעניין בכדורסל, באבא, בכלב, באחיין. את כל השאלות ששאלנו - דחק הצידה. 'הכול טוב, אנחנו בסדר, שמורים ואני שומר על החיילים'".
"הוא היה פשוט ווינר"
אורי קווינט, חברו של אייל מישיבת עמיחי, סיפר ל-ynet Live שבכל שבוע שהיה יוצא הביתה - הם נהגו להיפגש. "אנחנו מכירים מכיתה ז' ועם השנים נוצרה לנו חבורה. היינו עושים על האש, הולכים לים. גבר שבגברים, זה התיאור הכי מזוקק והכי נכון לגבי אייל. אין אנשים כאלה. יכולות שלא יצא לי לראות באף אדם. הוא היה פשוט ווינר, זו התכונה שהכי זכורה לי ממנו. גם בכדורסל שהוא נורא אהב, וגם בחיים עצמם".
( צילום: טל אזולאי)
לדבריו, "הוא ניסה פעם אחת ללכת לקורס קצינים והדיחו אותו. אמרו שהוא לא מספיק טוב בניווטים, מתח. אנחנו כעסנו, אמרנו - 'מה, איך לא מבינים את היכולות והאיכויות של אדם כמוך?' תלך משם. והוא לא ויתר. הוא רצה לעשות את זה עוד פעם. הכול למען המדינה - ולא כסיסמה. אם אמרו לו שהוא לא מספיק טוב אז הוא ילך וישתפר במה שצריך לעשות, ויחזור הכי טוב שיש והכי מתאים לתפקיד הזה".
הוא מאוד אהב לעשות למען הקהילה.
"נכון. זה תמיד מה שבלט באייל, השליחות, איזשהו גמ"ח, איזשהו ארגון של איסוף מזון וחלוקה לנזקקים שהוא היה מהמקימים שלו במושב, בבית גמליאל. בסוף שבוע, כשהיה חוזר גמור, היינו רוצים שטיפה יישאר איתנו - אבל הוא לקח את הרכב ונסע לחיילים שלו לראות איך הם מרגישים. כל הזמן שם את החברה, החיילים, האנשים לפניו. זה האיש".
