אסירת ציון אידה נודל מובאת למנוחות
(צילום: עידו ארז )
רבים מהצעירים לא מכירים את שמה. להלווייתה הגיעו 40 איש בלבד. אבל אידה נודל - בנחישותה, בהתעקשותה, בעמידתה האיתנה - היא אחת מאלו שסללו את הדרך לעלייה ההמונית מחבר העמים, לאחר שנים ארוכות שבמהלכן לא הותר לרוב הגדול של יהודי ברית המועצות לעזוב את המדינה.
נודל נפטרה אתמול (ג') בגיל 90. קרובי משפחתה המעטים סיפרו בהלווייתה על "לוחמת צדק", ראש הממשלה נפתלי בנט כינה אותה "גיבורה יהודית". היא עלתה לישראל ב-1987, אבל ארבע השנים שהפכו אותה לאחד מסמלי המאבק למען העלייה החלו ב-1978, אז הוגלתה לסיביר.
עוד לפני כן, ב-1972, הגיעו ארצה ארבעה מבני משפחתה - אבל היא שעבדה ככלכלנית במכון מיקרוביולוגיה במוסקבה קיבלה הודעת סירוב נחרצת. נודל סירבה לקבל את הכרעת הדין, והחלה לפעול למען שחרורה ולמען שחרור מסורבי עלייה נוספים. היא עסקה באיתור ובטיפול באסירים יהודיים ובבני משפחותיהם, הפכה לאחת הפעילות הבולטות ביותר של המאבק וב-1974 אף פתחה בשביתת רעב, ביחד עם מסורבי עלייה אחרים.
נודל נעצרה שוב ושוב לחקירות במשרדי הקג"ב. בהפגנות שבהן השתתפה בודדו אותה השוטרים משאר המפגינים והתנכלו לה "למען יראו וייראו". נעשו ניסיונות לתקוף אותה ברחוב, מכשירי ציתות והאזנה הושתלו בדירתה ושומרים סמויים עקבו אחריה. בין היתר, אף איימו עליה באשפוז כפוי במוסד לחולי רוח. ביוני 1978 היא הפגינה ממרפסת ביתה, מה שהוביל להגשת כתב אישום נגדה בגין התנהגות אלימה, הפרת סדר וחוליגניזם זדוני.
משפטה נערך בדלתיים סגורות ובסיומו נידונה לארבע שנות גלות בסיביר. אבל גם במחנה הכפייה היא סירבה לשתוק - והמאבק לשחרורה הפך למאבק חובק עולם. בשנה הראשונה לריצוי עונשה היא תועדה בסרטון קצר שצילם מסורב עלייה ממוסקבה שהגיע לבקר אותה. נראו בו תנאי המחיה המחפירים, הקור המקפיא והמחסור במזון, ונודל עצמה הישירה מבט למצלמה באומרה: "אם תשכחו אותנו, כל הייסורים שעברנו היו לשווא".
הסרטון הוברח למערב בשנת 1979, עורר גל תגובות חוצה יבשות, הן מצד אנשים פרטיים ששלחו לנודל אלפי מכתבים וחבילות סיוע, והן מצד אישים מפורסמים - שחקנים, פוליטיקאים, אילי הון, ראשי מדינות ואף האפיפיור שנשא תפילה לשלומה.
בנוסף הוברחה גם הקלטה, שבה תוארו ייסוריה בסיביר. היא הייתה אז האישה היחידה שהתגוררה במקום, לצד 60 גברים, אסירים פליליים לשעבר. "אני מותקפת בלילות על ידי הגברים, המתנהגים כקופים. יש כאן עכברושים כה גדולים, שכעבור זמן מה התחלתי לסבול בלילה מסיוטים בשל המראה שלהם", אמרה.
"אני בודדה לחלוטין בחדרי הקטן, שהוא מבצרי ומשמש לי חדר שינה, מטבח, בית שימוש, אמבטיה וחדר כביסה גם יחד", הוסיפה. "אפילו בשפה הרוסית אין מספיק מילים כדי לתאר את החיים האיומים כאן. אפילו קפקא לא היה יכול להעלות בדמיונו מצב כזה. הכפריים חוששים לקיים מגע או לדבר איתי, ילדים שהתקרבו לכלב שלי וליטפו אותו נחקרו על ידי המשטרה".
שנה אחר כך שלחה גלויה ממחנה כפייה בסיביר, שהגיעה כעבור כמעט חודשיים לישראל. "אינני יודעת דבר על הנעשה למעני", כתבה בה. "מי מעורב אישית בענייני. מי בעצם הכוח המדרבן. בחרתי את דרכי זאת במודע – לעשות הכול לקידום המשימה – להוציא 6 מיליון יהודים מרוסיה. בתוך תוכי אני משתוקקת להיות ביניכם. יש לי חלום להישאר בחיים".
ב-1982 היא סיימה את תקופתה בגלות בסיביר, ואז התראיינה ל"סאנדיי טלגרף" הבריטי וסיפרה על חייה שם: "הם אמרו לי כי הם מצפים ממני להתנהגות טובה. השבתי להם שאינני ילדה. אני בת 51 ואין להם זכות לדבר אליי כך ולהשפיל אותי. הייתי בגלות ארבע שנים, הייתי ערירית בכפר סיבירי".
"הודות לעובדה שענייני זכה לטיפול מצד תומכים במערב, הורשתי לקנות צריף, לקבל מבקרים ולהמשיך להחזיק את כלבי", אמרה. "השלטונות היו מעוניינים להשתיק אותי, להבטיח רמה נמוכה של מחאות מבחוץ. גולים פחות מפורסמים אינם זוכים לוויתורים שכאלה. החלטתי לדבר עם העיתונות כדי להוכיח לכל העולם שרוחי לא נשברה".
פורסם לראשונה: 23:47, 14.09.21
