בשנות ה-30 החלה האידיאולוגיה הנאצית לחלחל עמוק לתוך עיראק. היהודים בעיראק החלו לסבול מהתעללויות, עלילות דם, גזרות אנטישמיות, בזיזה ומקרי רצח. אפילו תנועת נוער נאצית הייתה שם. השנאה והתסיסה גברו, והגיעו לשיאן בלילה אחד של חג השבועות, ו' בסיון תש"א, 1 ביוני 1941. לילה זה נקרא ה"פרהוד". בתרגום חופשי: ביזה. בהווייתו, זו הגרסה העיראקית של ליל הבדולח. בתי היהודים סומנו בכף יד אדומה, ובלילה אחד נרצחו בברוטליות גברים, נשים, ילדים, תינוקות בתוך בתיהם וברחובות בסכינים, בגרזנים, בחרבות, ויהודים רבים הורעלו למוות בזריקות בבתי החולים. היהודים איבדו את רכושם שנבזז, ואף איבדו את בתיהם. בלילה זה היה מותר לעשות להם הכל: לבזוז, לשרוף, לאנוס, לרצוח.
"הם פרצו לבית הורינו, ירו בכלבה שניסתה להגן עלינו", סיפר אבי. "הם היכו את הוריי. רצתי בבהלה ובבכי לגג. שם ראיתי זוועות שליוו אותי כל ימי חיי. ראיתי ושמעתי זעקות אישה שמתחננת לקבל את תינוקה חזרה לזרועותיה. אבל הם המשיכו להתמסר איתו, כאילו היה זה כדור, תוך כדי צחוקים מרושעים. לבסוף, הם נעצו בו את הסכין והחזירו לה את תינוקה משופד".
למרות הזוועות והשואה שחוו יהודי עיראק, הפרהוד איננו חלק מרכזי מהחינוך בישראל על תרבותו של העם היהודי. זהו כשל תרבותי ותודעתי כשלעצמו. בימים אלה עבר חוק בכנסת לציון הפרהוד.
גם שנים לאחר מכן, המשיכו היהודים לסבול מהתנכלויות, אלימות, וגזרות נוראיות. ב-1951, אבא, שהיה אז בן 13, ומשפחתו, החליטו לעלות ארצה. הם הגיעו למעברות בתלפיות שבירושלים לתנאי עוני קשים. בגיל 16 החליט אבי לעזוב את משפחתו והמעברות, ועובר עם תנועות הנוער להפריח את הארץ, לקיבוץ כיסופים שבצפון הנגב המערבי. לימים, יקרא חבל ארץ זה עוטף עזה, או בקיצור, "העוטף" - ועבור תושביו יקבעו ערכי מוסר אחרים של מחדל והפקרה. בשבת השחורה, נאלץ אבי לחוות את השואה בפעם השנייה בחייו. והפעם בתוך מדינת היהודים שהבטיחה ש"לא עוד!". על אף ההתרעות והאזהרות נותרו אבי, אזרח המדינה, וחבל ארץ שלם להפקרתם.
מאז 7 באוקטובר אין לנו מידע אודות אבא. אין רגע ביום שבו הדאגה לו ולשאר החטופים לא מחלחלת וזורמת בתוך דמנו. אין רגע שבו הראש לא מפסיק לחפש פתרונות. ודבר אחד בטוח: אין לנו פתרון אחר מלבד להחזיר אותם הביתה. זאת המחויבות של כל אחד ואחת מכם להגיד "כן" להצעה שמונחת על השולחן. אין תקומה אחרת למדינת ישראל. מדינה שאיננה נלחמת על אזרחיה, אין לה זכות קיום. "לנצח את חמאס" זו סיסמה שאין בה דבר מלבד פיקציה. ריקה מתוכן. "לנצח את חמאס" משמעותו כמו ללכת לרצף את הים. אין בו דבר ממש. להחזיר את החטופים משמעותו ערכים, מוסר ואחדות, כפי שנהג אבי בסובבים אותו.
הפקרתם של החטופים בשבי משמעה גזר דין מוות, כפי שאנחנו מתבשרים בבשורות בלתי נסבלות מיום ליום. החיילים עושים לילות כימים במשימתם הצבאית, וגם הם בסכנה קיומית
בדיוק כפי שהתחייבנו במגילת העצמאות בעת הקמתה של מדינת ישראל - הגידו כן, להביא את יום המחר של המולדת של כולנו. הפקרתם של החטופים בשבי משמעה גזר דין מוות, כפי שאנחנו מתבשרים בבשורות בלתי נסבלות מיום ליום. החיילים עושים לילות כימים במשימתם הצבאית, וגם הם בסכנה קיומית. כל רצח בשבי מזכיר לנו כי אין זמן אחר להשיב הביתה את החטופים. כל רצח הוא תזכורת לכך שקבינט המלחמה הפסיק את העסקה הקודמת. אל לנו לשכוח כי אלה אזרחי המדינה שהממשלה מחויבת לביטחונם. ששת החטופים שחולצו כגופות יכלו להיות היום איתנו, חבוקים עם משפחתם בארץ ישראל. כולי תקווה כי לא כל החטופים יחזרו בארונות בגלל חידלון אישי, מדיני ופוליטי.
כל יום שעובר מדינת ישראל, החיילים ואזרחיה משלמים מחיר כבד יותר: אזרחית, חברתית, מוראלית ודיפלומטית. הגידו כן, כי רק עם עסקה נוכל להמשיך ביחד בתקווה ובאמונה שבאמת יהיה בסדר לגדל פה את ילדינו.
