מאז היוודע תוצאות הבחירות מרחפות נבואות הזעם באוויר. כשהפחד שולט בכיפה אנחנו רואים בדמיוננו הפרוע חזון אפוקליפטי במקום להתמודד עם המציאות נכוחה ולבקר את הפגמים והחסרונות של הרכב הממשלה המסתמן. יותר מזה: ההיסטריה המלווה את האופוזיציה העתידית גורם לתומכי הממשלה לצופף שורות מבלי להקשיב ולתת את הדעת לנורות האזהרה האמיתיים המהבהבים, כמו מינויו האפשרי של בצלאל סמוטריץ' לשר הביטחון.
אולי בשל כך מרשים לעצמם מועמדים בעיני עצמם לדרוש תפקידים הגדולים ממידותיהם ולאיים על כל העולם וסגנו במידה שלא ייענו. נכון, התרגלנו שבפוליטיקה הכול אישי ומידת הצניעות והענווה נותרו רק באגדות ובספרי מוסר, אבל בממשלה המורכבת ברובה משומרי מצוות המחוברים למקורות יש ציפייה שהתנ"ך ומאמרי חז"ל יהוו מקורות השראה להתנהלותם וישפיעו במידת מה על דרכי התנהגותם.
הם לא יכולים לתפוס את המקל משני קצותיו - לדרוש מחד שלימודי התנ"ך ומקורות יהודיים יהיו חלק בלתי נפרד מלימודי הליבה, ומאידך להפנות עורף לערכים בסיסים המצויים במקורות. פיזור איומים עומד בניגוד גמור לדרך שבה מתמנים מנהיגים בתנ"ך. רבים מהם סירבו לקבל על עצמם תפקידי משילות, ממשה רבנו גדול המנהיגים, עבור בשופטים גדעון וברק ועד לשאול המלך. כיצד אם כן מרשים לעצמם חברי כנסת להכריז מעל כל במה שהם הכי מתאימים?
בעוד שלחלק מדורשי השררה ניתן לתת הנחה קלה בשל היותם בעלי ניסיון בתחומים שונים, לא מובן בלשון המעטה מנין שואב סמוטריץ' את העוז לדרוש להיות שר הביטחון, תחום המצריך ניסיון של עשרות שנים ותפקיד בעל השלכות לטווח ארוך על עצם קיומנו. הניסיון הנואל של יועציו להשוות לעבר מעורר קושי. נכון, שהיו שרי ביטחון "אזרחיים" שהשירות הצבאי לא היה משמעותי ברזומה שלהם, אבל הרי ממשלה זו מתיימרת לתקן את העוולות הקודמות לה. מה גם שלחלק מאותם שרים (שמעון פרס ומשה ארנס) היה ניסיון של עשרות שנים בתחום המדיני והביטחוני.
ממפלגה הנושאת את שם "הציונות הדתית" מצופה להכיר את המקורות היהודיים המעלים על נס את ניסיונם של "הזקנים". צריך לקוות שסמוטריץ' יודע מה קרה לרחבעם כשעזב את עצת זקני העם והעדיף את עצת הילדים, כפי שמסופר בספר מלכים א'. לא בכדי נאמר בתלמוד במסכת סנהדרין (י"ז א): "אין מושיבין בסנהדרין... אלא בעלי זקנה".
גם במשנה מבינים ערך זה, ובמסכת קינים נאמר: "זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין, דעתם מתיישבת עליהן". במילים אחרות, שם המשחק הוא ניסיון. מקורות אלו הם הבסיס להערכה בעולם התורני והחרד"לי לזקני הרבנים כמו חיים דרוקמן. גישה זו הביאה רבנים מהמגזר החרד"לי לצאת בשצף קצף כנגד רבנים צעירים כמו הרב יובל שרלו ודוד סתיו כאשר העזו להציג עמדות כמו בסוגיית הגיור מול זקני הרבנים של הציונות הדתית.
מוטי שקלאראלכס קולומויסקיכיצד, אם כן, בתחום הנוגע לקיומה של המדינה והגובל בפיקוח נפש יום-יומי של כלל ישראל, מרכיב הניסיון מאבד מערכו? האם מדובר בהיבריס? בחוסר מודעת עצמית? נראה שמדובר בבעיה עמוקה הרבה יותר. מדובר במחנה שרואה את עצמו כאלטרנטיבה להגמוניה הישנה. לא בכדי המילה הרווחת באירועים שלאחר בחירות היא "ניצחון", המתאימה למגרשי הספורט או חלילה למלחמה. גישה שכזו מנסה ליצור יש מאין מעין עולם חדש, ולכן צריך מוביל אחר שאינו שבוי לכאורה של עולם הישן.
נותר לקוות שאחרי התפוגגות אדי ההצלחה יבינו במחנה הציוני-דתי שהם אכן נבחרו כדת וכדין. הם ניצחו בבחירות ולא את עם ישראל. או אז יבינו שנכון לסגל את מידת הענווה ולתת מקום לזקנים בעלי הניסיון כמו אבי דיכטר או יואב גלנט.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
