המו"מ בין האוצר להסתדרות המורים הוא מחול שוטים. זו הגדרה מקילה. שוטים אינם מודעים לחוסר התוחלת; כאן מדובר בהצגה צינית למדי. גם אם מחר בבוקר יקבל האוצר את כל דרישות המורים, אין ספק שמערכת החינוך לא תשתפר משמעותית. גם אם האוצר יקבל את כל מה שביקש מההסתדרות, השיפור יהיה שולי, יחסית. כל הצדדים מודעים לכך. הם מתפשרים, וזה טבעי; אך המשבר הנוכחי הוא של קריסת המערכת. הוא לא דורש התפשרות, אלא מהפכה. ברשותכם, כמה נתונים.
אם מביטים במדינות המפותחות ב-OECD, זה לא משנה היכן יש יותר או פחות שעות לימוד: כולן מביאות הישגים טובים יותר מישראל. בסלובניה, לדוגמה, לומדים בכ-22% אחוז פחות שעות. ההישגים? טובים בכ-8% ביחס לתלמידים שלנו. באסטוניה, לומדים 16% פחות. ההישגים גבוהים בכ-13% מישראל. וכך זה נמשך ונמשך: שעות לימוד מצומצמות יותר אל מול הישגים גבוהים יותר. יש כמה מקומות שבהם לומדים יותר וגם שם, התוצאות גבוהות יותר בהשוואה לישראל.
ציון הפסיכומטרי הממוצע בישראל באוניברסיטאות הוא 624. הציון של סטודנטים לחינוך באוניברסיטאות הוא בממוצע 568. אבל 96% מהסטודנטים לחינוך מגיעים ממכללות; שם הציון הממוצע הוא 480. לפי מבחני האוריינות המתמטית הבינ"ל, המורים בישראל הם האחרונים מבין מדינות מפותחות (המבחנים האחרונים התקיימו ב-2011/2010 ו-2015/2014). ביכולות קריאה הם מקום שני מהסוף, איטליה מעט גרועה יותר.
אנחנו משלמים מסים, בין היתר, כדי ליצור הזדמנויות שוות יותר. זה יעיל. ילד חכם ונבון שנולד למשפחה ענייה צריך להיות בעל אפשרות להצליח. זה יהיה טוב לו, וטוב לחברה ולכלכלה. זה גם צודק. הנה הנתונים: בישראל, אם ילד נולד לאם עם השכלה יסודית בלבד, הציונים שלו (במבחני פיז”ה) יהיו נמוכים בכ-20% מול תלמיד שלאמא שלו יש תעודת בגרות.
עכשיו שימו לב: אם הוא היה נולד באסטוניה או קנדה, הציון שלו היה נמוך רק ב-1%. זאת אומרת שבמדינת ישראל הוא יסבול כי אימו לא זכתה להשכלה; במדינות נבחרות בעולם, הוא כמעט לא יסבול מכך בכלל. לעומת זאת, ילדים שלאמא שלהם יש השכלה אקדמית בישראל – הם יצליחו מאוד. כמה? בכ-15% יותר מילדים שלאימם יש תעודת בגרות בלבד.
(צילום: אביהו שפירא, נויל האריס)
ועל כמה עומד הנתון הזה במדינות המובילות בעולם? 6 אחוזים בלבד. מערכת החינוך בישראל, במילים אחרות, לא רק שמותירה ילדים במלכודת הבערות, אפילו מחלישה אותם עוד ביחס לממוצע, היא גם איכשהו מצליחה לחזק את החזקים. לילד הקנדי, הפיני, היפני, האסטוני, השוויצרי עם האם הענייה ונטולת ההשכלה יש סיכוי יחסי טוב בהרבה להצליח מאשר לילד הישראלי.
האזרח המודאג
אלה רק חלק מהנתונים, תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת על השאר. הם כולם קובצו במצגת יפה ומחרידה של פרופ' דן בן-דוד, נשיא מכון שורש באוניברסיטת תל אביב. בן-דוד הוא אדם חרד בלי ספק. הוא נוטל את המצגת שלו ממקום למקום, מציב מחשב, מקרין. מציג לפוליטיקאים, עיתונאים, אקדמאים אחרים. הוא מדבר בנימה אפוקליפטית. בעיניו המצגת מבהירה את ההזדמנות לישראל לבצע שינוי מהיר והכרחי, אבל גם ממחישה שקיום המדינה בסכנה. זו ההתנסחות שלו.
אתמול (ראשון) פרסם המכון שלו עוד מחקר. התברר ממנו שכאשר מנרמלים את שכר המורים בישראל לשעה, לשכר הממוצע במשק, ומשווים למדינות אחרות בעולם, הוא דווקא קצת יותר גבוה בבתי הספר היסודיים – והרבה יותר גבוה בתיכונים. אבל, מדגיש פרופ' בן-דוד, יש המון מורים שעובדים במשרה חלקית ולכן השכר שלהם בתלוש הוא נמוך. הוא לא יודע מדוע. ויש "עוד משהו מוזר", כלשונו. מצד אחד הכיתות בישראל עמוסות מאוד. מצד שני, אם מביטים על היחס בין תלמידים למורים במערכת החינוך, הוא יותר גדול מאשר ב-OECD. יש הרבה מורים, אבל איכשהו זה לא מקל את המצוקה בכיתות. בן-דוד לא מאשים את המורים. "אין פה בעיה של כסף. הסכומים שאנחנו משלמים הם עצומים. יש כמה בעיות אחרות – מנגנון מנופח, לדוגמה. בין היתר כי בישראל יש למעשה ארבע מערכות חינוך נפרדות. הרבה כסף נזרק לפני שהוא מגיע בכלל למורים".
השיחה עם פרופ' בן-דוד הזכירה לי מפגש עם קצין בכיר במשטרת ישראל במהלך הקורונה. שוחחנו על בתי הספר החרדיים שנותרו פתוחים בסגר השני או השלישי. "הם אמרו לנו לוודא שבתי הספר האלה ייסגרו", אמר הקצין, "אז אמרתי להם, 'אין בעיה. אתם יכולים לספק לנו כתובות של בתי הספר, כדי שנדע לאן להגיע?' ואתה יודע מה גיליתי? שמדינת ישראל, שמקצה כספים לבתי ספר או לעמותות שמפעילות אותם, לא יודעת איפה הם. אין לה ספר כתובות לכל בתי הספר ותלמודי התורה החרדים".
כהורה, המו"מ בין האוצר למורים חשוב לי מאוד. למדינת ישראל, ולעתיד מערכת החינוך, הוא חשוב באורח משני. הוויכוח שם מתנהל על בחירת המפיות בחדר האוכל של הטיטאניק בעוד חדר המכונות כבר הוצף במים והספינה נוטה על צידה.
ובמילותיו של פרופ' בן-דוד: "אנחנו פשוט זורקים פה כסף לים. ושנה אחרי שנה, עשור אחרי עשור, אנחנו מקבלים את הביצועים הכי גרועים במערב. כמחצית מהילדים בישראל מקבלים השכלה של עולם שלישי. מה זה עולם שלישי? הממוצע של ישראל כמדינה הוא מתחת לכל המדינות המפותחות ב-OECD". (בן-דוד לא מכליל ברשימה שלו את מרכז ודרום אמריקה). אבל, הוא אומר, זה הרבה יותר גרוע מזה. "משום שהממוצע הזה לא כולל את התלמידים החרדים בכלל, שלא נבחנים במבחנים הבינלאומיים. הוא כולל בהחלט את הציבור הערבי, והממוצע של תלמידים דוברי הערבית בישראל הוא נמוך מאשר בתשע מתוך 10 המדינות המוסלמיות שהשתתפו במבחני פיז"ה האחרונים".
"מה שמשגע אותי", הוא אומר, "הוא שיש לנו פה את האוניברסיטאות הטובות בעולם. יש את כל מה שצריך במדינת ישראל כדי לשגשג. צריך לעצור את זה, לעצור את הפוליטיקה הזו, לעשות סדר, כמו שמדינת ישראל יודעת לעשות. והיא יודעת. להתעשת".
להתעשת ממה? בן-דוד מדבר בהרחבה על הדרך המדהימה שבה ישראל כורתת את הענף שעליו היא יושבת: מתקצבת ומתגמלת את מערכות החינוך החרדיות שבהן או שאין לימודי ליבה מלאים או שיש לימודי ליבה באיכות ירודה וללא יכולת של משרד החינוך לנטר אותם.
משרד החינוך זוכה אצלו לציון נמוך מאוד. "אי-אפשר לנהל מכולת כמו שמנהלים את התקציב הגדול בישראל היום". הוא מדבר על מטה מנופח שלא מבין את תפקידו, שלא מעניק כוח ותקציב לבתי הספר ולמנהלות ולמנהלים, שלא מנטר ומכייל היטב את מבחני הבגרות.
לפטר את כולם ולבנות מחדש
הפרופסור נזהר מפוליטיקה, אז תרשו לי לפרש ולהוסיף: יפה בן-דוד ועמיתיה בהסתדרות המורים עוסקים בביסוס המחסומים הללו לרפורמות; הרעיון שמנהלת תוכל לתת בונוס נדיב למורה מצטיין הוא בעיניהם בעייתי ביותר. הרעיון של התאמת ימי החופשה הוא שיקוץ. האוצר אולי לא מציע הצעה מקיפה מספיק, אבל יש בה כמה בסיסים טובים: לדוגמה, האפשרות לסיים את ההעסקה של מורה ביתר קלות. ושרת החינוך, הד"ר יפעת שאשא-ביטון? היא ממחישה אל מול המשבר הזה הגדרה מילונית לפחדנות פוליטית.
המערכת כה גדולה, מסורבלת, נשלטת בידי מנגנון מנופח וארגוני עובדים, שקשה לדמיין שינוי אמיתי, מצב שבו מתחילים ממש מחדש. בארה"ב, פיטר פעם הנשיא רונלד רייגן את כל פקחי הטיסה הפדרליים, בלילה אחד. המורים בישראל הם לא פקחי טיסה, ורבים מהם הם עובדים מצטיינים, חיוניים למשק, לא ניתנים להחלפה.
"יש דרך", אומר בן-דוד, "בסוף שנת הלימודים הבאה – לסגור את כל משרד החינוך. לפטר את כל המשרד ולבנות מחדש. זה לא הכרחי. אם אפשר בשיטה הנוכחית לבצע את השינויים המהותיים, בראש ובראשונה ליבת לימודים ברמה גבוהה לכל ילדי ישראל, לשנות את השיטה שבה בוחרים מורים, מכשירים אותם, ממש מהיסוד, ולייעל את מערכת החינוך ומשרד החינוך – אז יאללה. אם אי-אפשר לשנות (במשרד הנוכחי) – אני חושש מאוד לעתידה של מדינת ישראל. וזה יותר חשוב מכל דבר אחר. אם זה בלתי אפשרי לעשות את הדברים האלה, אז בהחלט – תבנו מהיסוד מערכת חדשה, תפטרו, תחזירו חזרה את כל המורים שרוצים בהם. אפשר לעשות את זה במהירות, להתכונן במהלך השנה ופשוט לסגור ולפתוח בשנה הבאה. זו הפעם הראשונה שאני אומר את זה".
נדב איללסגור את מערכת החינוך, משרד החינוך, לפטר את כולם ולהתחיל מחדש: צעד דרמטי מאוד, כזה שפוליטיקאים יימנעו ממנו בכל מחיר. בפרט אם החשבון יוגש למדינת ישראל ממילא רק עוד 15 שנים, בידי בוגרי המערכת הנוכחית, אחרי שהפוליטיקאים האלה ייצאו לפנסיה נוחה.
מה יקרה במציאות? אפשר להניח שאיכשהו, השבוע, או בשבוע הבא, המחלוקות יגושרו. האוצר והסתדרות המורים יגיעו להסכמות. הלימודים ייפתחו. כולנו נשלח את ילדינו לבתי הספר, ונחשוב שהמשבר יסתיים.
זה הכי מסוכן. ובמילותיו של בן-דוד: "אם הילדים שמקבלים את החינוך של העולם השלישי שייכים לחלקי האוכלוסייה שגדלים הכי מהר - הם לא יוכלו לתחזק משק של עולם ראשון כשהם יגדלו. יהיה זה בלתי אפשרי להחזיק מערכת בריאות של עולם ראשון. רווחה. וגם לא צבא של עולם ראשון. ואז, זה לא שנהפוך למדינת עולם שלישי. פשוט לא נהיה בכלל".
