המהפכה המשטרית מתה. ישראל לא תהיה דיקטטורה. המחאה שהתרחבה בתוך ישראל, ועברה גם אל מחוץ לה – הייתה, ככל הנראה, המוצלחת והגדולה ביותר מאז הקמת המדינה. אבל צריך להיזהר מניצחון גדול מדי. משום שמיליוני ישראלים שתומכים בשינוי במערכת המשפט עלולים להרגיש מובסים. הטענות שלהם נגד האוליגרכיה, המוטעות והמוצדקות, נותרו כפי שהיו. ואם התחושה שלהם תהיה שאותה אוליגרכיה, שהפסידה בבחירות, מביסה אותם שוב, הם יאבדו סופית את האמון בדמוקרטיה. הצבענו דבר אחד, הם ירגישו, וקיבלנו דבר הפוך. לא כדאי שזה יקרה.
צריך לדייק. בשלב שבו אנחנו נמצאים, עצירת החקיקה הדורסנית היא לא ניצחון של האוליגרכיה. מדובר בניצחון של הרוב, שחשב, ובצדק חשב, שההצעות שהובילו שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן – היו מפחידות מדי. שורה של אנשי ימין בולטים הצטרפו למחאה, או הביעו התנגדות לחקיקה. בוגי יעלון ולימור לבנת ויעקב עמידרור וגרשון הכהן, בנוסף לאנשים מרכזיים מהליכוד, כמו חיים ביבס וראשי יישובים וסניפים שהצטרפו אליו – הם לא חלק משום אוליגרכיה. הם התנגדו להמשך החקיקה משום שהם, גם הם, חששו מהדורסנות הפוליטית, ולפעמים וולגרית, מתוצרת דודי אמסלם. וכאשר ההפיכה השלטונית היא רק מרכיב אחד בשיטפון של כניעה טוטלית לגוש החרדי ולגוש הימין הקיצוני – אז האוליגרכיה השיפוטית מתוצרת אהרן ברק נראית הרבה יותר שפויה.
אבל תומכי רפורמה במערכת המשפט הם עדיין רוב בניין ורוב מניין במדינת ישראל. זו תהיה הונאה עצמית להתייחס רק לדוברים הוולגריים מקרב תומכי ההפיכה. משום ששום דבר לא התחיל ב-4 בינואר, כאשר לוין הציג את התוכנית שלו. רבים וטובים השמיעו ביקורת על מערכת המשפט ועל הפרקליטות. לימין יש מומחיות מדהימה בהשמעת טענות נכונות, יחד עם הצגת המסקנות והתוכניות השגויות. הימין צודק בטענה שפינוי השטחים יגרום להשתלטות חמאס או הג'יהאד האסלאמי. האם המסקנה היא הקמת מדינה אחת מהים ועד הירדן? בוודאי שלא. הימין צודק בחלק גדול מהטענות שלו על מימון עמותות זרות. האם המסקנה היא מיסוי מטורף וחסר הבחנה רק של מענקים ממדינות זרות? בוודאי שלא. הימין צודק בביקורת על מערכת המשפט. האם המסקנה היא דורסנות פוליטית שתחסל או תפגע בעצמאות השיפוטית?
המחאה לא נחה על זרי דפנה. היא ממשיכה. אבל היא מגיעה לשלב מסוכן. משום שמניעה מוחלטת של תיקון מערכת המשפט תהיה ניצחון פירוס. היא רק תעצים את התסכול של דורשי התיקון. ובמקום לוין ורוטמן אנחנו עלולים לקבל בסיבוב בעתיד הלא-רחוק את שלמה קרעי וטלי גוטליב. עם הזיכרון הקולקטיבי החלש שלנו, שכחנו שמערכות הבחירות האחרונות לא היו על התנחלויות או פלסטינים; הן היו בעיקר על רקע התחושה שמערכת המשפט רודפת את בנימין נתניהו. שם התעצמה הסגידה לביבי ושם החלה מחאת ה"רק לא ביבי". הגשת כתבי אישום לא הורידה את הפופולריות של המנהיג, שנכנס לעמדת הקורבן. כנראה להפך. הציבור הזה לא נעלם. הוא נמצא במרחב שנע בין הזיות על קונספירציות לבין ביקורת מוצדקת.
אנחנו בשלב מעניין. מצד אחד, יש לקואליציה רוב כדי להעביר כל חקיקה, ובכלל זה חקיקה דרקונית. מצד שני, למחאה יש רוב בציבור. והרוב הזה יודע שחקיקה דרקונית מנוגדת לאינטרסים הלאומיים. והרוב יודע שהפיכה משטרית, עוד לפני שבוצעה, כבר פוגעת ביחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר, ארה"ב. והרוב הזה יודע שהפגיעה היא גם כלכלית. הנתונים כבר זועקים. העניין הוא שהתחליף להפיכה משטרית הוא לא המשך המצב הקיים. האלטרנטיבה היא תיקון הוגן ומוסכם. ואם לא תהיה פשרה, התסכול של תומכי התיקונים רק יצמח. הוא יהפוך לזעם.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיועוד משהו. אלה לא ימים קלים לדורשי הפשרה. השיח הציבורי, מכל הצדדים, משמיע בעיקר את הרדיקלים. אלה לא רק הרשתות החברתיות. גם הערוצים המובילים משמיעים בעיקר את מתנגדי הפשרה. כל הסקרים מצביעים על כיוון אחיד: רוב הציבור תומך בהידברות. המשמעות היא פשרה. אבל בתקשורת המשודרת המצב הפוך. יש הרבה יותר ביטוי לקולות הבוטים והנחרצים, והרבה פחות לתומכי הפשרה. וההקצנה, כידוע, מזינה את עצמה, בעיקר כאשר, לפחות בתקשורת, היא מהדהדת את עצמה.
צריך להקשיב לקולות של אלה שאומרים: בשביל מה הלכנו לבחירות? מה הטעם? גם אם יש בתוכם קולות צורמים, צריך להקשיב לביקורת הקצת יותר רצינית. צריך להקשיב למה שאמרו בעבר משה לנדוי ורות גביזון, ולמה שאומרים היום דניאל פרידמן ויובל אלבשן. משום שככל ששום שינוי לא יגיע - הזעם יתגבר. הוא יחזור אלינו בריבית דריבית. אז עדיפה פשרה עכשיו, כולל ריסון של האקטיביזם. לא כדי לפגוע בדמוקרטיה, להפך: כדי לחזק אותה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
