בסוף זה הסנטימנט. המקום שבו נמצאת הזדהות, האופן שבו אפשר לדמיין אזרח כ"אחד משלנו". כילד של כולנו, אם תרצו. ואברה מנגיסטו לא זכה ליום אחד של סנטימנט ציבורי מאז שהוא בשבי חמאס, כבר יותר משמונה שנים. לכן כשחמאס התנדבו לשחרר סרטון שלו, היה קל כל כך לפקפק. להניח סימן שאלה מיידי סביב אמינות הסרטון, להתמהמה עם התגובה הרשמית. הערפול, התעתוע, הטון המינורי - שמור רק למי שממילא נמצא בשוליים. רק למי שלא יכעיס אף אחד, שלא יעיר את הציבור מרבצו.
לאברה מנגיסטו אין מזל. הוא נולד למשפחה הלא־נכונה, לעדה הלא־נכונה, בצבע הלא־נכון ובמצב הבריאותי הלא־מתאים. כגבר יוצא אתיופיה ממשפחת עולים קשת יום, שחי עם מחלת נפש, לאברה אין סיכוי. מי רואה את כאבו? אילו אם או אב יוכלו לנדוד בין אולפני הטלוויזיה בלי שפה ששורקת על הלשון, בלי ביטחון ובלי קשרים? מי יסכים לכנות אותו בן אובד בלי משרד פרסום? במדינה שמעריצה את ערך המשפחתיות, שכל זר בה הוא אח, שכל חייל הוא ילד - אברה שקוף. עורו השחום הופך אותו לבלתי נראה.
מנגיסטו לא זכה ליום אחד של סנטימנט ציבורי מאז שהוא בשבי חמאס, כבר יותר משמונה שנים
לכן, גם ברגע כל כך דרמטי, שבו משפחתו מקבלת אות חיים משמעותי, ורואה את עיניו של הבן האובד, הסיפור נדחק אל השוליים. הכותרות לא זעקו, האמנים לא שרו שירים, אף אחד כבר לא מונה את הימים. הדרישה הציבורית היא אפילו לא לחישה - אלא דממה דקה.
אטימות הלב, העיוורון, הם לא רק כלפי האדם - אברה מנגיסטו - ובני ביתו. הם כלפי הקהילה של יוצאי אתיופיה כולם. בעוד עדה שלמה מסתובבת כבר יומיים בסערת נפש, בדריכות, במתח ובציפייה, אנחנו בשלוות נפש. והכאב והעלבון הם לא רק כלפי זניחתו של אברה והתעלמות ממצבו, אלא התעלמות מקבוצה מודרת תמידית בחברה הישראלית, שהפצע שלה והכאב שלה לא מעניינים איש.
עסקת שליט כמשל
אפשר לבקר בתוקף את האופן שבו מדינת ישראל ניהלה שחרור שבויים בעבר. עסקת שליט, שבה שוחררו 1,027 אסירים תמורת החייל גלעד שליט, עלתה בדמים רבים כאשר מחבלים שיצאו מהכלא שבו אל הטרור בלי להניד עפעף. אבל כל מי שמנמק את האדישות הציבורית והממשלתית למצבו של מנגיסטו בטראומת שליט, עושה שקר בנפשו.
מנגיסטו הוא מראה צורבת עבור החברה הישראלית. הוא משקף בבהירות אילמת את הגזענות, את ההדרה ואת אטימות הלב
מדינת צריכה ללמוד לקחים, לגבש מדיניות ולעיתים גם לפעול בקשיחות. אבל החוזה הלא־כתוב והמובן מאליו הוא שהציבור הוא זה שאמור להיאבק למען מי שנמצא בצרה. להעלות את המודעות, להיות סולידריים, ולדחוק באותה מדינה ממש. לכל הפחות - לייצר מנופי לחץ ופתרונות חלופיים. כשהשקט מחריש אזניים, קל כל כך לגבש מדיניות קשוחה על הגב של האיש שאין לו קול. על הגב של קהילה שיודעת שאין לה גיבוי.
אברה מנגיסטו הוא מראה צורבת עבור החברה הישראלית. הוא משקף בבהירות אילמת את הגזענות, את ההדרה ואת אטימות הלב. אבל בסוף, אדם לא אמור להיות מוסר השכל. בסוף באשקלון יש אבא ואמא שמחכים לבן שלהם, שזקוק לעזרה ולבית. והוא כרגע נתון בשבי האכזרי של חמאס. הקלון כולו שלנו.
