יש מחלוקות שיוצרות יותר חום מאשר אור וכזו הייתה ההתכתשות הפומבית לפני שבועיים בין היזם אילון מאסק לבין איש העסקים והפילנתרופ ג'ורג' סורוס. בין שני העשירים המופלגים הללו נפלה מריבה עסקית: סורוס נפטר מן המניות שהיו לו באחת החברות של מאסק, ובכך גרם לירידה במחיר המניה. מאסק התעצבן ולכאורה תקף את סורוס על יהדותו. אלא שהוא לא עשה זאת במפורש. הוא בעצם כינה אותו י̶ה̶ו̶ד̶י̶ ̶מ̶ל̶ו̶כ̶ל̶ך. כלומר, ברמיזה, בלי לומר את המילים המפורשות. תחת זאת השווה מאסק את סורוס למגנטו, הנבל בעלילת הקומיקס "אקס-מן", שניחן בכוח לשלוט בעולם, ובמקרה הוא גם יהודי וניצול שואה. כמו סורוס.
אף שמאסק לא התייחס במישרין ליהדותו של סורוס, באמצעות השוואה זו הוא ייחס לו מאפיינים שאנטישמים נוהגים להבליט בתיאוריות הקונספירציה שלהם - מהפרוטוקולים של זקני ציון ועד "דֶר שטירמר" הנאצי. הוא נקט סגנון שיח שפילוסופים אחדים קוראים לו "ת̶ח̶ת̶ ̶מ̶ח̶י̶ק̶ה" (הקרדיט לאקדמאי האירי ג'ונתן או'דונל). ההיגד מחוק, אך בה בעת ברור לחלוטין. מאסק יכול להכחיש שהוא אנטישמי, אבל איכשהו הכול הבינו את הגינוי המובלע. עובדה: אחרי ההתבטאות של מאסק זינק הביטוי "היהודים" לרשימת הנושאים הטרנדיים בטוויטר.
סגנון השיח הזה מתפשט והולך. התבטאויות אנטישמיות מפורשות עדיין אינן מתקבלות, אבל מספר ההתקפות וההכפשות האנטי-יהודיות עולה כל שנה. האנטישמים – במודע או לא – מציבים את היהודים "ת̶ח̶ת̶ ̶מ̶ח̶י̶ק̶ה", עם גינויים מרומזים במקום התקפה מפורשת. השאלה היא כיצד להגיב. כאן ראוי לציין את הציוץ החשוב של ראש תחום הדיפלומטיה הדיגיטלית במשרד החוץ, דוד סרנגה, שהזכיר שאם אמירה מעורפלת או דו-משמעית מעוררת גל של תגובות אנטישמיות מפורשות, הרי שהיא אנטישמית. אנטישמים לא מתקשים לקלוט מסרים סמויים.
העניין נהיה מבלבל עוד יותר משום שכלבי התקיפה של הימין הישראלי זינקו בתגובה פבלובית סוערת ותקפו את סרנגה בשצף קצף משום שהדברים נגעו לסורוס – הנתפס כתומך הפרוגרס ואויבו של יקירם, שליט הונגריה ויקטור אורבן.
השאלה העקרונית היא איך להגיב על צורות עכשוויות של שיח אנטישמי, שבמקום עוינות גלויה מכילות גינוי מרומז תחת מחיקה. אפילו אדם חד-אבחנה כמו עורך הדין אלן דרשוביץ פירש זאת לא נכון במאמר שפרסם לאחרונה ב"וול-סטריט ג'ורנל". מאסק לא מתח ביקורת על סורוס ביחס לישראל (דבר שבהחלט צריך לעשות). הוא תקף אותו כיהודי. דווקא דרשוביץ צריך לדעת את ההבדל.
ד"ר שלמה פישר יש קשר לא סמוי בין הציונות לאנטישמיות. כבר מימי הרצל היו לתנועה הציונית בעלי ברית ותומכים אנטישמים. פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן, שארגן עבור הרצל את אחד ההישגים החשובים ביותר שלו – פגישה עם הקיסר וילהלם השני – היה אנטישמי מוצהר. שיתופי הפעולה בין ציונים לאנטישמים, כולל נאצים, נמשכו לכל אורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, הזכור בהם הוא הסכם ההעברה בין המשטר הנאצי לבין הסוכנות היהודית.
לא קשה לעמוד על מקורו של הקשר הזה; האנטישמים והציונים כאחד בזים ליהודי התפוצות ולאורח חייהם. ניכר שההערצה למאסק, והזיקה המסתמנת בין ממשלת הימין לבין כאלה המביעים עמדות אנטישמיות "ת̶ח̶ת̶ ̶מ̶ח̶י̶ק̶ה" (כמו אורבן), הן המשך של המגמה ההיסטורית הזאת. אולם חרף הזיקה הזאת, יש הבדל מכריע בין הציונות לבין אנטישמיות: הציונים רוצים לגאול את יהדות התפוצות, האנטישמים רוצים להחריב אותה. על הימין הישראלי להיזהר לא לחצות את הקו הזה ולא להתקרב לאנטישמים יותר מאשר אל הציונים.
- ד"ר שלמה פישר הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
