כשסיום המלחמה עוד לא נראה באופק, מפוני עוטף עזה מתחילים להסתגל לחיים החדשים, חלקם במלונות ובבתי הארחה ואחרים בדירות שכורות במימון המדינה. אך בזמן שהרשויות בעוטף יחד עם מנהלת "תקומה" מוצאות פתרונות דיור לתקופת ביניים, מתקשים בקהילות להגיע להסכמות רחבות על המשך הדרך.
בחלק מהיישובים התקבלו החלטות, כדוגמת קיבוץ בארי שיעבור לחצרים או קיבוץ ניר עוז שיעתיק את תושביו לקריית גת. אולם למרות ההסכמות, רבים מהתושבים בחרו דווקא במסלול העצמאי שהמדינה הציעה למי שלא מעוניין לשהות במלונות: לשכור דירות ולקבל החזר כספי. מדובר בהצעה אטרקטיבית מבחינה כלכלית, אך כזו שעלולה לייצר הפרדה בתוך קהילות.
ynet ו"ידיעות אחרונות" למען המפונים מהדרום ומהצפון: נתקלתם בקושי מול רשויות? צריכים עזרה אחרי שנאלצתם לעזוב את הבית? יש לכם מה לספר? פנו אלינו במייל ponim.yedioth@gmail.com
"המשימה העיקרית שלנו היא למנוע פיצול של הקהילה", אומר יוסי קרן, ראש המועצה האזורית שער הנגב, מחליפו של אופיר ליבשטיין שנרצח בטבח ב-7 באוקטובר. "זה מעסיק אותנו מאוד. אנחנו חוששים שאנשים יתמקמו במקומות שונים בארץ ויתנתקו מהקהילה. מבנה הקהילה והחוסן שלה זה הדבר הכי חשוב, שצריך לשמור עליו".
"אין לנו בית מאז התופת של 7 באוקטובר כמו למרבית חברי קיבוץ ניר עוז שפונו למלון באילת", מספר גל גורן, בן 21 מקיבוץ ניר עוז, חבר גרעין "רקיע" של תנועת הנוער העובד והלומד, שמשרת כחייל במסלול הנח"ל בצה"ל. ב-7 באוקטובר הוא היה באילת, כשהתבשר שהוריו אבנר ומיה גורן ז"ל מוגדרים נעדרים. בהמשך נודע שהאב נרצח והאם נחטפה ונרצחה גם כן.
"כמה סוריאליסטי שכבר הייתי באילת ולשם פינו גם את בני המשפחה שלנו", הוא מציין. הוא ישב שבעה על הוריו יחד עם אחיו, אסיף, בר ודקל. האב, אבנר, עבד כמנהל החשבונות של הקיבוץ, והאם מיה הייתה המטפלת המיתולוגית של ילדי ניר עוז.
גל, שמשמש בימים אלו כמדריך בני נוער למפונים מהעוטף, מספר על החלטתו להמשיך ולהדריך, בצל האובדן האישי: "אולי זאת הכמיהה לתקן כמה שאפשר את מה שנשבר, גם מול חניכות וחניכים, מול הקהילות השונות אבל בעיקר מול עצמי והלב השבור שלי. האמת היא שאני בכלל לא יודע איך מאחים את הפצעים ותופרים את הקרעים, אבל אני יודע דבר אחד: שאבא ואמא שלי זיכרונם לברכה היו רוצים שאמשיך לחנך, לאהוב ולהאמין באנשים".
בניר עוז כבר החליטו כי חברי הקיבוץ, שגרים כיום במלון ים סוף באילת, יעברו לדירות בקריית גת. "כל הקיבוץ הרוס כרגע", אומר גל, "אני נשאר לשרת בעיר אילת, אבל אני והאחים שלי מחכים כבר שיהיה לנו בית לחזור אליו בסופי שבוע ולהיות ביחד שוב, בני המשפחה שנותרו. בלי אמא ואבא, אבל עם המורשת, האחווה והאהבה שהנחילו בכולנו".
"חודשיים של חיים תלושים"
סימונה, אימה של דורון שטיינברכר מקיבוץ כפר עזה שנחטפה לרצועה, מתחננת לשובה: "עד מתי יחזיקו את הבת שלי בשבי חמאס? מישהו יודע בכלל מה קורה איתה? צריך שנציגים של הצלב האדום יבקרו אותה ואת שאר החטופים וידאגו להם. מישהו יכול לומר לי מה מצבה של דורון בבקשה? היא בסדר? מה היא עוברת בכלל, אני לא רוצה לחשוב על זה", היא אומרת בקול חנוק.
8 צפייה בגלריה
הוריה של החטופה דורון שטיינברכר, רוני וסימונה, עם תמונתה. "מי יודע בכלל מה עובר עליה"
(צילום: יאיר שגיא)
לפני חודשיים בדיוק היו האם סימונה והאב רוני בביתם בקיבוץ כפר עזה. הבת, דורון בת ה-30, אחות וטרינרית במקצועה, הייתה בביתה בשכונת הצעירים בקיבוץ, מרחק קצר משם. היא הספיקה להקליט לחברותיה הודעה בשעה 10:20: "חטפו אותי", ומאז בעצם נותק הקשר עימה. הוריה נמצאים מאז אותו יום ארור עם חברי הקיבוץ בשפיים, לשם פונו.
"דורון התחבאה מתחת למיטה בבית שלה, המחבלים חטפו אותה ומאז החיים שלנו נעצרו, נקודה", אומרת סימונה. "זה יישמע מוזר אבל לא מעניין אותי שום דבר בחיים, הבית בכפר עזה, כלום – אני ממוקדת במטרה להשיב את דורון שלנו ואת כל החטופים מכפר עזה ומשאר היישובים בשלום. זו המטרה שלי. אני אופטימית אבל מאוד-מאוד חוששת לגורלה של בתי. חודשיים בשבי, מי יודע בכלל מי דואג לה ומה עובר עליה... החיים של כולנו נעצרו מאז אותה שבת ארורה ושחורה". היום ערב חנוכה, הנס לא קרה עדיין ודורון שלנו טרם שבה. אני עם הרבה אמונה מתפללת כל העת, זה מה שמחזיק אותי בכל יום בתקווה שדורון שלנו תשוב".
רוני, האב, אוחז בתמונת הבת החטופה ומוסיף: "אנחנו כבר חודשיים כאן בשפיים עם חברי קיבוץ כפר עזה. איבדנו עשרות חברים ואחרים עדיין חטופים, ולא מעניין אותי העניין של המגורים ולאן יעברו מפה. מגורי קבע, קרווילות, בית קמה, רוחמה – אני לא רוצה כלום, רק את דורון שלנו. אנחנו הורים גם לצור ולימית, ויש לנו חמישה נכדים – בחודשיים הללו הכול נעצר. דורון שלנו בשבי, היא עוברת גיהינום. מי יודע מה מצבה בכלל, מה עושים לה המחבלים. הייתי בטוח בשבוע שעבר שעם פעימה נוספת היא תשוב, הייתי ממש דרוך, ואז סינוואר עם המשחקים שלו שוב עבד על ישראל החזקה, לא משחרר נשים ואז שבים ללחימה".
הוא אומר כי "כל יום שבו דורון בשבי הוא סיוט עבורנו, אבל עבורה זה באמת גיהינום. מי יודע אילו סיוטים היא חווה בכלל? אנחנו דואגים וחוששים מאוד לחייה. חודשיים אחרי 7 באוקטובר ודורון עדיין מוחזקת בשבי, זה לא נתפס בכלל. צריכים לדאוג לשחרר את הנשים באופן מיידי. יש לנו חשש כבד לגורלה של הבת שלנו, תצילו אותה כבר משם".
אופיר וישראל עובד הפכו את הלובי של בית המלון בקיבוץ שפיים ל"סלון הביתי" שלהם. "זה הגיוני שחודשיים אני עדיין בחדר בבית מלון עם בני הקטן, איתי, בן חצי שנה? את החברה הכי טובה שלי, דורון, שקלטה אותי משדרות בקיבוץ כפר עזה, חטפו", אומרת אופיר. "היא ממש כמו אחותי, תמיד התייעצתי איתה והיא סייעה לי. הגיוני שהיא עדיין בשבי? הייתי בטוחה לפני כמה ימים שהנה גם דורון החברה הטובה שלי חוזרת, וזה לא קרה. הסיוט נמשך ואנחנו כמו פליטים כאן. יש תסכול. עד שלא יירגע שם הכול, איש לא יודע לאן ומתי יחזור בכלל".
כשמחבלים השתוללו בקיבוץ, אופיר, בעלה ישראל והפעוט איתי היו נצורים במשך 18 שעות בממ"ד. "היינו נעולים והבנו שיש טבח גדול בקיבוץ. החיים שלנו ניצלו אבל רבים אחרים לא איתנו", אומר ישראל. "אספתי כמה דברים משידת התינוק שלנו והלכנו, ומאז אנחנו בסרט בלהות אחד גדול – חודשיים של חיים תלושים, כל הזמן עם סיוטים וחושבים איך החיים שלנו ניצלו, ללא עבודות שבהן פרחנו, ללא החיוך וללא חדוות החיים והעשייה. זה סיוט שלא נגמר, עם המון פלאשבקים על מה שקרה, ומחשבות על החברים שלנו שנרצחו או נחטפו".
"אני לא אזוז מפה עד שדורון תשוב – אם נשוב דרומה אחר כך, אני לא יודעת", מוסיפה אופיר. "כרגע אני חודשיים פה, בלי חיים ובלי החברה הכי טובה שלי שנחטפה. כשדורון תשוב וכשישוב הביטחון לבית שלנו בדרום, נראה אם נשוב לשם".
זהר שפק, חבר קיבוץ כפר עזה שנמצא עם משפחתו בבית המלון בשפיים, מעיד: "אני מרגיש כמו עקור, ממש עקור. החיים של המשפחה שלי ניצלו, אני פה עם אשתי, הבת ושני נכדים, אבל תראה את האנשים פה: ללא פרטיות, ללא פרנסה שנפגעה קשות, והכי נורא – משפחות שיש להן עדיין ילדים חטופים או הורים בשבי. זה בלתי נתפס בכלל, מה שעברנו. אני כמו בסביבה של עקורים שנעקרו מביתם, כי לא שמרו עלינו".
מבית מרווח לדירת שני חדרים
חברי קיבוץ נחל עוז מודים מקרב לב לחברי משמר העמק שקלטו אותם, אבל גם אצלם מבעבע תסכול מהמצב המתמשך. "שום ארמון בעולם לא ישתווה לבית שלי בנחל עוז. אני מתגעגע לבית שלי, למיטה שלי ולגינה שלי", מסכם דני רחמים את תחושותיו. רחמים, בן 69 שחי כבר 50 שנה בנחל עוז, מבטא את רגשותיהם של מאות החברים שהתפנו ונקלטו בקיבוץ משמר העמק, ששייך למועצה האזורית מגידו.
"עזבתי בית של 100 מ"ר עם ארבעה חדרים, היום אני חי כאן בדירת שני חדרים עם בתי, בת זוגה ועוד תינוק בן שנה", הוא מעיד. "מתחיל להיות מכביד כי אין פרטיות. יחסית לאלה שחיים בחדר אחד קיבלתי 'סוויטה'. חשוב לי להגיד שאנחנו לא מתלוננים ולא מסכנים, אנחנו חיים בתנאים שאנחנו לא רגילים להם ולזה מתווסף הקושי הנפשי. המטרה הראשונה היא לחזור הביתה לנחל עוז".
מתן וייץ, סטודנט בן 26 לתקשורת, חי בשנתיים האחרונות בנחל עוז ולומד במכללת ספיר. "הייתי בשבוע הראשון במילואים ומאז כבר שבעה שבועות שאני במשמר העמק עם כל מפוני נחל עוז. ההתחלה הייתה קשה מאוד, היינו בשוק ובעצב. זה עדיין מוזר ולא נוח, אבל זו האופציה הכי טובה. בנחל עוז גרתי בחדר לבד והיום אני מתחלק עם עוד שני שותפים, זו הרעת תנאים ממש קטלנית", הוא אומר ולרגע מחייך חיוך רחב.
"מצד שני, עושים כאן במשמר העמק הכול כדי לעזור לנו", חשוב לו להוסיף. "גם אם ייתנו לי חדר לבד במשמר העמק, אני רוצה לחזור לנחל עוז, זה הבית שלי! למרות שהמשפחה שלי גרה במודיעין, אני לא שוקל לגור איתם, אלא רק בנחל עוז".
עסיס אדר (31) נמצאת בתהליך קליטה לחברות בקיבוץ עם זוגתה, והן פונו יחד לקיבוץ בעמק יזרעאל. "משמר העמק עושה הכול כדי שנרגיש כאן בבית. אנחנו חיות שנתיים בנחל עוז, עקרו אותנו מהבית וזו תחושה שלא חשבתי שארגיש. ביום בהיר אחד התהפכו החיים שלנו, עזבנו בית של ארבעה חדרים עם משרד לטובת חדר אחד כאן. קשה מאוד, והמחבלים בזזו לנו את כל הרכוש", היא מספרת בכאב.
לדבריה, "התחושה היא שנגור כאן עוד שנה. כל בוקר אני קמה ומרגישה שאני בהלם. אני טיפוס מאוד ביתי. אם לא נחל עוז אני לא חושבת שהייתי נשארת לחיות כאן, בעיקר אחרי מה שקרה בשנה האחרונה במדינה. נחל עוז זה הבית שלי והמקום שאני הכי אוהבת".
"לא אחיה במקום שאין בו ביטחון"
ב-7 באוקטובר ראו התושבים בשדרות מחלונות בתיהם איך חוליות מחבלי חמאס מסתובבות בעיר וטובחות באנשים. מאז שוהים תושבי העיר במלון "רויאל" בים המלח. "אנחנו עדיין בהלם, עוד לא התאוששנו ממה שהיה", מודה סיגל פרץ. "זה כמו בועה, אני לא יודעת איפה אני נמצאת – רק שאני במלון. אבא שלי והילדה יחד איתי. אנחנו קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, בולעים כדורים ואחר כך יש הפעלות במלון. אחרי זה יושבים בספסל מחוץ למלון, מעשנים המון סיגריות ומדברים על המצב, והחיים זו שגרה שחוזרת על עצמה. אלו חיים בלי תקווה, לא יודעים מה יקרה מחר".
היא מצהירה: "לא אחזור לשדרות עד שיחתמו לנו שאין מחבלים והמקום בטוח. לא אפקיר את עצמי ואת הילדה שלי בבית בשדרות כשאני יודעת שמחבלים עלולים להיכנס לשם בלילה ולחסל אותי. לא אחיה במקום שאין בו ביטחון. זו סדרת אימה בהמשכים. הילדה שלי במצב ירוד מאוד, יש מעט חברים פה, רובם 'נפגשים' בזום ושם הם לומדים, זו לא שגרה רגילה. אני לא רואה את השגרה חוזרת לעצמה. חלק מהתושבים התייאשו וחזרו לשדרות – ואיך שהם הגיעו לשם הם החליטו לחזור למלונות, מפחד שאחז בהם".
8 צפייה בגלריה
מרדכי מויאל עם הכלבים. הפיצוצייה סגורה, והפיצויים מהמדינה עוד לא הגיעו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מרדכי מויאל מעביר את רוב שעות היום מחוץ למלון, כאשר הוא מטייל עם שניים מכלביו. "אני כמעט חודשיים כאן, היינו אצל בני משפחה בלוד בימים הראשונים והגענו לים המלח עם הכלבים", הוא מספר. "יש לי פיצוצייה בשדרות והיא סגורה מתחילת המלחמה. השגרה שלי היא לא שגרה, זה קשה. בכל כמה ימים מגיעים מתנדבים ואנחנו יוצאים לטיול באזור. מצידי הייתי מעוניין לחזור כבר לעיר, כמה אפשר כבר להיות כאן. בינתיים שומעים שמועות שלא מרשים לנו לחזור, אנשים בודדים חוזרים לעיר. עדיין לא קיבלתי שום פיצויים מהמדינה – במשך חודשיים קיבלנו סכום זעום של אלף שקל".
