בחברה הבדואית בנגב זה כבר ריטואל קבוע. בכל פעם שמוקמת ממשלה חדשה אנו תוהים בינינו לבין עצמנו: לאן הפעם תעבור הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב? לאורך השנים נדדה הרשות ממקום למקום. היא התחילה במשרד ראש הממשלה, עברה דרך משרדי השיכון, החקלאות והכלכלה, ולפי פרסומים לאחרונה, במהלך הרכבת הקואליציה הנוכחית הייתה כוונה להעביר אותה למשרד הפנים, לשרה איילת שקד. אלא שאז נרשם טוויסט בעלילה, ולבסוף הוחלט להעביר אותה הפעם למשרד הרווחה. בסך הכל הגיוני, לא?
כדאי להניח בצד את הנימה הצינית ולהתייחס לדברים ברצינות. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב היא זרוע שהוקמה ב-2007 בהחלטת ממשלה במטרה להסדיר את מעמד היישובים הבלתי מוכרים בנגב, לפתח את התשתיות שלהם ולקדם שירותים ציבוריים עבור האוכלוסייה.
מטרה נוספת – ואולי הכי מהותית וקריטית – בהקמת הרשות הזאת הייתה יצירת גשר של אמון בין השלטון המרכזי לבין האוכלוסייה הבדואית. ללא אמון, כמעט בלתי אפשרי להשיג תוצאות. אבל האם ניתן באמת לדבר על אמון כאשר מתייחסים לגוף הזה כמעין אתנן פוליטי או מטבע העובר לסוחר? האם ראיתם פעם את רשות המסים עוברת ממשרד למשרד? את רשות שדות התעופה? את רשות האוכלוסין?
הבדואים בנגב הם האוכלוסייה הסובלת מהפערים הקיצוניים ביותר במדינה. לצד זאת, האוכלוסייה הבדואית מהווה את עתודות המשאב האנושי המשמעותי ביותר שטרם מוצה
אז למה הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית נודדת? התשובה הכואבת והמדכאת כוללת שני חלקים: הרשות מביאה איתה תקציבים גדולים, ויחד עם זאת לאף אחד לא באמת אכפת אם היא תיכשל ולא תעמוד ביעדיה. לאיש לא באמת אכפת שבזמן שהרשות נודדת ממשרד למשרד, נמשכת הסטגנציה בנגב וכבר 40 שנה שכלום אצלנו לא זז.
הרי מעבר בין משרד למשרד אינו רק עניין דקלרטיבי. הוא לא נעשה בלחיצת כפתור. הוא מצריך התאמה של המנגנון הבירוקרטי, חיבור למערך חשבות חדש ובלתי מוכר, לייעוץ משפטי חדש, לממשק תקציבי חדש ועוד ועוד. לכל מעבר כזה יש מחיר.
המחיר הזה היה נסבל אילו מצבה של האוכלוסייה הבדואית בנגב היה טוב יותר. הבעיה היא שהבדואים בנגב הם האוכלוסייה הסובלת מהפערים הקיצוניים ביותר במדינה. לצד זאת, האוכלוסייה הבדואית מהווה את עתודות המשאב האנושי המשמעותי ביותר שטרם מוצה, ועתיד הצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל כולה תלוי בצמיחת האוכלוסייה בנגב.
למרות הכל, ראוי לציין בשורה חיובית: אנחנו כבר לא מחכים עוד לסיוע מלמעלה. אין לנו רצון להמתין עד שיצניחו עלינו עוד רפורמה חדשה, עוד מדיניות "פורצת דרך", עוד הנחתה "יצירתית", או אפילו עוד תקציבים. אי-שפיות, כפי שהגדיר אותה יפה אלברט איינשטיין, זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות.
איברהים נסארהאנחנו לגמרי מאמינים ששינוי אמיתי חייב להגיע מלמטה, על ידי יוזמות שלנו, המנהיגות הצעירה בחברה הבדואית. על ידי יוזמות כלכליות-חברתיות, על ידי פרויקטים חינוכיים משמעותיים ואפקטיביים ועל ידי שילוב ידיים היסטורי שלנו, הדור הבא של הבדואים, שהחליט לקחת אחריות על עתידו.
רוצים להמשיך ולהעביר את הרשות ממשרד למשרד? אין בעיה. אבל בואו קודם לכאן, לנגב, תקשיבו לנו, תיחשפו לחזון שלנו ותבחנו את תוכניות העבודה שלנו לעתיד טוב יותר. עבורנו ועבור המדינה בכללותה.
- איברהים נסאסרה הוא יזם כלכלי-חברתי תושב לקיה. מייסד ויו"ר קבוצת תמאם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
